1. הקילומטראז' שעשו בשבועות האחרונים סוללות כיפת ברזל - מהדרום לצפון ומהצפון לדרום, ולפעמים גם נמתחו בפישוק רחב עם רגל אחת בדרום ואחת בצפון - מסמל את הרב־זירתיות המתמדת שתלווה אותנו בשנה הקרובה. בעזה, על אף הירי השבוע, נוצרה הזדמנות דרמטית להתקדם בהסדרה כלכלית ולשם שינוי יש גם מי שמבינים את זה אצלנו. בצפון - תימשך הדריכות לקראת החידוש הקרוב של חילופי המהלומות בינינו לבין איראן.
 
תמונות הילדים הרועדים בממ"ד באשקלון קרעו את הלב השבוע. שעה קודם לכן, שוב רצו גם אלפי תושבי שדרות למקלטים. אבל למרות ירי הרקטות השבוע - שעדיין לא ברור מי אחראי לו - חמאס ממשיך לאותת בכל הכוח שהכיוון שלו הוא הסדרה. שבוע שלישי שבו חמאס מבטל את ההפגנות על הגדר הוא הצהרה מהדהדת. 

כבר יותר מחמש שנים חמאס אומר לישראל שהוא לא מעוניין בחידוש הלחימה. לא כי הוא הפך פתאום לציוני, אלא כי הוא רוצה לשרוד בשלטון. אבל באותה נשימה הוא מבהיר לנו ששני מיליון עזתים לא יוכלו להחזיק עוד זמן רב תחת מצור חונק, בחוסר של מי שתייה, אנרגיה ועבודה. מסוף צוק איתן, במשך כמעט ארבע שנים, חמאס לא ירה אפילו כדור לעבר ישראל כדי להוכיח שהוא רציני, אבל בישראל לא הקשיבו.
 

בייאושו, החל חמאס לארגן את ההפגנות בגדר, בתקווה למשוך את תשומת הלב. רק כשהחל הדרום לבעור, נפל האסימון בצד הישראלי והתחלנו להקשיב. נתניהו, על אף הלעג שספג, אישר כניסת כסף קטארי שנתן קצת מרווח נשימה לעזתים החנוקים. הוא הבין כבר מזמן שהבעיה בעזה היא לא בעיה צבאית. 
גם 12 סבבי לחימה לא גרמו לו להתפתות למערכה מיותרת, ולפני שבועיים הוא נטרל את מי שהסתמן כגורם המפריע ביותר למאמצי ההסדרה - בהא אבו אל־עטא. באותן 48 שעות שבהן פגע צה"ל באנשי הג'יהאד האסלאמי, אבל גם הרג לפחות עשרה אזרחים, עמד חמאס מהצד ולסיום יצא ידי חובתו בירי שתי רקטות לבאר שבע.
 
יום לאחר החיסול נכנס לתפקידו שר הביטחון החדש, ודווקא הוא, אבי תוכנית ה"הכתשה" של עזה, מיהר לזהות בתבונה את ההזדמנות שנוצרה. בנט הבין היטב שמינויו לתפקיד הוא אינסטרומנטלי ועשוי להיות קצר מועד, אבל קיבל החלטה אסטרטגית לבצע אותו כמיטב יכולתו הממלכתית ולא כמקפצה לקראת הקמפיין הבא עלינו לרעה. 
 
בנט קורא נכון את הנצנוץ בעיני חמאס למשמע המילים "אזור תעשייה". הוא טרם קיבל החלטות, אבל נטייתו היא לאשר כניסה של פרויקטים כאלה לעזה, כמו קו מתח שיגדיל את אספקת החשמל או הרחבת אפשרויות התעסוקה של העזתים. הנה כי כן, דווקא תחת ממשלת מעבר, תחת עננת בחירות וכתבי
אישום מעליה, ייתכן שתבוא הבשורה לתושבי הדרום.

נפתלי בנט. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90
2. לעומת זאת, בצפון מנסה בנט לקדם גישה תוקפנית, שלפיה אפשר לגרש את האיראנים מסוריה בכוח. לא עוד לבלום את ההתבססות האיראנית בסוריה בתקיפות של חיל האוויר, אלא לדחוף את האיראנים החוצה. בצה"ל מסתכלים בספקנות על הגישה הזאת ומאמינים שכוח צבאי יכול לכל היותר לעכב את התבססות איראן, אבל יציאה שלה מסוריה תבוא רק בהסכם בין־מעצמתי, שבצדו השקעה אדירה בשיקום המדינה החרבה (ההערכות מדברות על 300 מיליארד דולר שיידרשו למאמץ).
 
עד כה הצליחה ישראל לסכל תוכניות איראניות לירי מדויק על מטרה בארץ. המל"טים התוקפים של איראן הם בעלי טווח של 800 ק"מ, וטילי השיוט עם טווח של 1,200 ק"מ. זה דורש מאיראן להניע אותם מערבה ולשגר מטריטוריה עיראקית או סורית. הלוגיסטיקה שכרוכה במבצע כזה חושפת אותם לסיכול מצד ישראל, והם נאלצים לבסוף להסתפק בירי לא יעיל של רקטות לחרמון.
 
אבל אסור לנו לראות באירוע החרמון דוגמה ליכולות האיראניות, אלא צריך להסתכל על המתקפה על שדות הנפט הסעודיים ב־14 בספטמבר. שם, מתוך 18 מל"טים תוקפים, דומים בעיצובם ל"הארפי" של התעשייה האווירית שלנו, 17 פגעו בדיוק מופתי באותה נקודה, באותו זמן ובאותה זווית במתקני הנפט של אראמקו. טילי השיוט הצליחו פחות: 3 מתוך 8 ששוגרו פגעו במטרה. זמן הטיסה של המל"טים היה כ־3 שעות ושל טילי השיוט כשעה - הם שוגרו בתזמונים מדויקים כדי שיגיעו יחד.
 
שני שדות הנפט שהותקפו בסעודיה, אבקייק ואל־חוראיז, ממוקמים סמוך לבסיס חיל האוויר עבד־אל־עזיז, המוגן היטב בטילי פטריוט ובמערכות סקייגארד נגד טילים. אף אחת מהמערכות לא זיהתה את האיום המתקרב ולא הופעלה נגדו.
 
מה שצריך להטריד אותנו הוא שאיראן הצליחה להרים מבצע מורכב, שבו לקחו חלק אלפי אנשים, מבלי שהמודיעין הישראלי או המודיעין האמריקאי יקלטו את התכונה ויוציאו התרעה. האיראנים הפגינו יכולת מבצעית וטכנולוגית מרשימה. בסוף זה יצליח להם גם מולנו, וכדאי לחשוב היום איך מגיבים על אירוע כזה.
3. בשבועיים האחרונים ביקרו בארץ מספר חסר תקדים של בכירים אמריקאים: מיו"ר המטות המשולבים של ארה"ב, דרך מפקד חיל האוויר האמריקאי ומפקד פיקוד המרכז, שאחראי לטריטוריות מסוריה ומזרחה. אפשר להניח שבמרכז השיחות שלהם כאן עמדו הפעולות של כוח קודס באיראן, עיראק וסוריה.

איראן ניצבת מול גלי מחאות שלא נתקלה בהם כבר שנים, הן בבית והן בחוץ, בעיראק ובלבנון, שם יש תגובת נגד להתבססות הציר השיעי. בתוך איראן דוכאו המחאות בכוח, אבל הגחלים עדיין לוחשות שם. עם החיבור לאינטרנט נחשפים גם ממדי העוצמה שהפעיל המשטר נגד המפגינים. זה היה גל המחאה המשמעותי ביותר מאז "המהפכה הירוקה" של 2009, אבל עדיין הוא לא סחף אחריו את מעמדות הביניים והאינטליגנציה האיראנית.
 
המפגינים מחו בין היתר על ההשקעות של משמרות המהפכה בהתפשטות האזורית. קשה עדיין לדעת אם מחאה כזאת תדרבן עוד יותר את איראן לעסוק באויבים חיצוניים, או שתגרום לה לחשב מחדש עד כמה כדאי לה להשקיע בהתפשטות הכוחנית באזור. בכל מקרה, זה לא יוציא אותה מסוריה. אנחנו ניאלץ בינתיים להמשיך להתכתש עם האיראנים שם, ובהיעדר ממשלה כשעוד בחירות ברקע - יידרש צה"ל להישאר עם רגל אחת על הגז ורגל שנייה על הברקס.
הכותב הוא הפרשן 
הצבאי של חדשות 13
tguvot@maariv.co.il