לא הייתי בהפגנת הליכוד שנערכה השבוע ברחבת המוזיאון בתל אביב. מאז אני עוסק במקצוע הזה אני משתדל להתנזר מהפגנות, כעניין שבעיקרון. נוסף לכך, גם לו הייתי מגיע, כנראה לא הייתי חותם על כל שלט שנישא שם ולא הייתי מוחא כפיים לכל מילה שנאמרה שם ולא הייתי מזדהה עם כל מסר שנשמע שם. ואחרי כל זה, אני מלא בוז לכל מי שמנסים להפוך את המחאה נגד הפרקליטות ללא לגיטימית, ואת המוחים נגד הפרקליטות לעדר "ביביסטים" שמבקשים לפגוע בשלטון החוק, להחריב את הדמוקרטיה, ושאר הבלה בלה הקבוע שבו מאשימים בכל פעם מחדש אלה שמותר להם הכל את אלה שאסור להם כלום.

הביקורת על הפרקליטות לא החלה היום. נכון, היא מתרחבת כל העת ומצטרפות אליה עוד ועוד קבוצות, אבל כבר עשרות שנים שמחנה הימין זועק שהעסק רקוב, וכבר עשרות שנים שהוא מוצג כסהרורי, כאויב שלטון החוק וכמי שמבקש להחריב כאן הכל. בלשון של ימינו: "ביביסט". לי, ברמה האישית, לא היה מעולם אמון בפרקליטות, כגוף. האם זה אומר שכל הפרקליטים אינם ראויים לאמון? ממש לא. אבל כלפי ארגון שמעולם לא ידע לקבל הערות, שמעולם לא נשאר חייב למבקריו ושדאג תמיד לצופף שורות ולהגן על כל תפוח רקוב, אין אלא לגלות חשדנות מתמדת.

מי שחיפש דוגמה טובה לדנ"א הפרקליטותי הזה, יכול היה למצוא אותו השבוע בדבריו של פרקליט המדינה, שי ניצן, בהשתלמות הפרקליטים באילת. אם יש חוסר אמון בפרקליטות, הסביר ניצן בקטע שהוצא החוצה לתקשורת, כולם אשמים חוץ ממנו. "יש מסע שכל ייעודו הוא לגרום לאי־אמון ציבורי בפרקליטות", אמר. "... כל יום מכים בפטיש, ואז אומרים - תראו, ירד שיעור אמון הציבור בפרקליטות. ברור שירד. יש כוחות אדירים שעושים כל שביכולתם לפגוע באמון הציבור בפרקליטות".

פינוי עמונה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90פינוי עמונה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

כששי ניצן נמצא בעמדת המטיף ואיש המינהל התקין, זה בדיוק הזמן להיזכר באופן שבו הוא מונה בבהילות, לפני שבע שנים, לתפקיד שנתפר במיוחד עבורו. ניצן ידע אז שאוטוטו נפתח הקרב על תפקיד פרקליט המדינה הבא וחיפש דרך להישאר במערכת, בנקודת זינוק שתהווה עבורו מקפצה טובה לתפקיד הבא. במשרד נרתמו לסייע ובנו במיוחד עבורו את משרת "המשנה ליועץ המשפטי לממשלה לתפקידים מיוחדים", תפקיד שלא מילא איש לפניו, וגם לא מילא איש אחריו. תפקיד שנולד ומת בדמותו ולמענו. וכדי שחלילה לא ייבחר בטעות לתפקיד החדש הזה מישהו אחר, שאיננו שי ניצן, עשו במשרד שמיניות באוויר כדי לכוון את המשרה אליו ורק אליו.

ראשית היו צריכים להסביר למה התעורר במשרד צורך בתפקיד הזה, שלא היה עד אז. המשרה, כך נכתב בנייר שקיבלו חברי הממשלה, "נוצרה לבקשת היועץ המשפטי לממשלה, על מנת לסייע לו במגוון נושאים רגישים המגיעים לפתחו ונובעים מהמציאות הביטחונית, המדינית והבינלאומית המורכבת של מדינת ישראל". טוב, זה כמובן הסבר משכנע, שהרי עם "נושאים רגישים" ו"מציאות מורכבת" קשה להתווכח. עכשיו הייתה עוד בעיה. החלטת ממשלה קודמת קבעה שמשנה ליועץ המשפטי לממשלה ימונה לשמונה שנים. ניצן לא היה צריך את התקופה הארוכה הזאת, וגם במשרד לא חשבו להשאיר את התקן היקר הזה של עובד בכיר, בעל משכורת גבוהה, חי וקיים, אחרי שניצן ילך הלאה. היועצת המשפטית של משרד המשפטים הסבירה, במסמך שחיברה, שלמרות החלטת הממשלה, המשרה תיקבע לשנתיים בלבד משום ש"מדובר בתפקיד חדש, אשר יש צורך לשוב ולבחון את נחיצותו והגדרתו בראי הניסיון שיצטבר".

לאחר מכן עמדה בפני החברים עוד בעיה. הבעיה, בה"א הידיעה. במשרד לא התכוונו לערוך מכרז לתפקיד הזה, אלא שהחלטת ממשלה קודמת קבעה שניתן לבחור משנה ליועמ"ש בפטור ממכרז, "בתנאי שיקוים הליך מיוחד של ועדה לאיתור מועמדים". ועדת איתור כזאת הייתה רעיון רע. ומה יקרה אם יבואו מועמדים אחרים, כשהמשרד רוצה לתפור את המשרה לשי ניצן, ורק לו? ישבו חכמי משרד המשפטים עם אנשי נציבות שירות המדינה ומצאו פתרון גם לזה. בתקשי"ר, הסבירה היועמ"שית של משרד המשפטים, "קבועה אפשרות למילוי משרה פנויה בדרך של העברת עובד ממשרה אחרת באותו משרד, ובתנאי שמדובר בעובד באותה רמה ולא בדרך מכרז".

במילים אחרות: קודם נייסד משרה שלא הייתה, אחר כך נמצא את הסעיף שמאפשר להסתפק בוועדת איתור במקום במכרז, ואז נאתר את הדרך שבה יהיה אפשרי לוותר גם על ועדת האיתור ולהסתפק בהעברת עובד מתוך המשרד - והנה הגענו אל שי ניצן. זה רק לשנתיים, הסבירה היועצת המשפטית בחוות הדעת המלומדת שלה, ולכן אפשר להסתפק בשלב הזה במינוי שהוא "העברה פנימית". למי שחושב שמדובר במעשיות מעולם הקונספירציה, הנה ההסבר שסיפק אז משרד המשפטים. "המשרד רואה חשיבות עליונה בשימור כוח האדם האיכותי שלו בתוך המערכת, וכך גם בעניינו של שי ניצן, הממתין לשיבוץ לתפקיד אשר יהלום את כישוריו". חד וחלק. ממתין לשיבוץ.

חזרתי השבוע אל הסיקור העיתונאי מאותם ימים כדי להבין איך טיפלה התקשורת במינוי הזה, ונתקלתי בדיווח המדהים הבא של אילאיל שחר, אז הכתבת המדינית של גלי צה"ל. "אנחנו שומעים מקרב השרים ביקורת על המינוי הזה של שי ניצן", סיפרה לרזי ברקאי, "מה שהשרים שואלים זה 'איך מקיימים מינוי כזה, לתפקיד כל כך בכיר, עם פטור ממכרז, כלומר הלכה למעשה ללא מכרז'. אבל הדברים נאמרים לנו רק בשיחות סגורות. בהצבעה שצפויה להתקיים ממש בעוד דקות אחדות, צפוי רוב כמעט מוחלט למינוי הזה...ומדוע? השרים אומרים לנו 'אנחנו פשוט חוששים. נגיד שבעוד שבועיים־שלושה תהיה חקירה אצל היועץ המשפטי בענייננו, כולם יזכרו שאנחנו הלכנו נגד שר המשפטים והיועץ המשפטי במינוי הזה, וזה רק מסבך אותנו'. לכן השרים אומרים 'אנחנו מצביעים היום בעד'".

שמעתי את הדיווח הזה שלוש פעמים כדי להיות בטוח שהבנתי טוב. שרי הממשלה, כך דיווחה כתבת גל"צ, הסבירו לה בשיחות שלא לייחוס שהם מתנגדים למינוי ולהליכים העקומים שבאמצעותו הוא מקודם, אבל מצביעים בעד רק מחשש שיתנקמו בהם הממונים על אכיפת החוק ויתפרו להם תיק. תגידו שזה לא מטורף.

קל מאד להפוך כל מי שמבקר את הפרקליטות ל"ביביסט" שוטה, שמהווה סכנה לדמוקרטיה. שמעתי השבוע את היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, נואם בכנס הפרקליטים. "אני שומע ביטויים שאין להם מקום בשיח הציבורי, שמכוונים כלפי מערכת אכיפת החוק וכלפי בכירים מסויימים בתוכה", אמר, "בעיניי זה פשוט מזעזע". מנדלבליט הוא איש הגון, בעיניי. אבל מה עושים עם העובדה שרק לפני ארבע שנים הוא בעצמו התבטא באופן חמור יותר מהאופן שבו מתבטא היום ראש הממשלה? הפרקליטות תופרת תיקים, מדליפה באופן מגמתי ופותחת חקירות משיקולים לא ענייניים - זה מה שהטיח בה היועץ דהיום. "אידיוטים", צעקתי מול מסך הטלוויזיה, כשראיתי השבוע את פרקליטי המדינה מוחאים לו כפיים בהתלהבות. "מה שהוא אמר לפני ארבע שנים, עליכם הוא אמר. הארגון שאותו הוא האשים בתפירת תיקים, הוא הארגון שלכם. עליכם הוא דיבר".

אביחי מנדלבליט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90אביחי מנדלבליט. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

אבל מנדלבליט אינו לבד. לפני כשלוש שנים ראיין עמרי אסנהיים בתוכנית "עובדה" את נשיאת בית המשפט המחוזי לשעבר במחוז המרכז ונציבת הקבילות על הפרקליטות לשעבר, השופטת הילה גרסטל. אישה רצינית, שניסתה לעשות את עבודתה ונאלצה להתמודד עם מלחמה קשה שהכריזו עליה אנשי הפרקליטות, שהתנגדו לביקורת עליהם. תראו מה היא אומרת על פרקליט המדינה, שי ניצן. "אני יכולה לומר שבתקשורת בינינו היו מספר פעמים שהתרשמתי שיש קושי בעניין של הדיוק ושל אמירת אמת...אין מנהיגות בפרקליטות, וגם לנושא אפס סובלנות לעיגול פינות, נתקלתי בסיטואציות מאוד מביכות מבחינתו, שהוא שידר כלפי חוץ דבר אחד, וכלפי פנים דבר אחר".

כשהגישה גרסטל ליועץ המשפטי לממשלה מסמך שבו קבעה שניצן חרג מסמכותו, העידה כי "הרגשתי שכולם מצופפים שורות, כדי להגן אחד על השני ... אני זוכרת שכשהייתי שופטת היו כל מיני אנשים שהתבטאו נגד הפרקליטות. הייתי חושבת שהם סהרוריים... אני חושבת שהיום, הגוף כגוף, יש בו משהו חולה, גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית". "שי ניצן ראוי להיות פרקליט המדינה?", שאל אותה אסנהיים ישירות. "באמות המידה שלי, הסובייקטיביות, לא. מתוך ההיכרות שלי איתו, לא", השיבה.

נו, אז גם הילה גרסטל "ביביסטית"? גם היא פוגעת בשלטון החוק?

כשמדברים על אמון צריך להפריד בין אמון באנשים לאמון במערכת. אני, לדוגמה, איני יכול להגיד מילה רעה על אביחי מנדלבליט או על ליאת בן ארי. מעבר לעובדה שהם מטפלים בתיקי נתניהו, ולכך שאפשר להתווכח על כל החלטה שקיבלו. לא נתקלתי בסיפור אחד שיהפוך אותם בעיניי לאנשים לא ישרים. מה שאין כן בעניינו של שי ניצן, שעושה כבר שנים רבות, בתפקידיו השונים, שימוש לרעה בכוח המשרה. בשי ניצן אין לי שום אמון. ניצן, בעיניי, הוא איש פוליטי שמנהל במשך שנים מלחמה עד חורמה נגד ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון ומוכן לדרוס לצורך כך כל זכות דמוקרטית שעומדת בדרך.

ניצן היה אחראי לאחד המהלכים הדרקוניים, הברוטאליים והאנטי־ דמוקרטיים שהוביל משרד המשפטים, כשהיה ממונה על "הנהלים המיוחדים" כלפי מתיישבי יו"ש היהודים, החל משנת 2004. במשרד המשפטים גובשו עוד קודם נהלים שהפכו את מאות אלפי המתנחלים לאוסף של עבריינים בפוטנציה. הנהלים הללו, שהחלו אצל היועץ המשפטי דאז מיכאל בן יאיר, אפשרו לשב"כ לנהל מעקב שוטף אחרי אנשים, אף שלא היו חשודים כלל בטרור, רק משום שהם מתנחלים. הנהלים הללו אפשרו למשטרה לתעד אותם בשוטף, גם כשהם לא היו חשודים בדבר, רק כדי לבנות להם תיקי מודיעין. הנהלים הללו פגעו בזכותם להפגין והפלו אותם לרעה לעומת כל אזרח ישראלי אחר, עם יד קלה על צווי הגבלה והרחקה.

זאת ועוד. צוות מיוחד של הפרקליטות, המשטרה, צה"ל והשב"כ הוקם כדי להבטיח מצב שבו אכיפת החוק על מתנחלים מקבלת קדימות, לפני כל דבר אחר. רשימות שחורות הורכבו. תיקים שנסגרו נפתחו מחדש, כדי להתאמץ ולמצוא בהם עילה להגשת כתב אישום. בבתי המשפט ניתנה קדימות לתיקים נגד מתיישבים. כשטליה ששון, שעמדה בראש הצוות, עזבה, נכנס לנעליה במרץ רב שי ניצן, שהמשיך את הפעילות חרף החלטות של היועץ המשפטי לממשלה, אליקים רובינשטיין, לבטל את צוות המעקב עם השב"כ ולהחיל הנחיות אכיפה שוויוניות בכל הארץ. ניצן המשיך לחדד ולכוון את פעילות האכיפה על המתיישבים, כאילו היו גורם חשוד מעצם בחירתם לגור ביו"ש.

ואז הגיעה ההחלטה על עקירת גוש קטיף, וניצן הופקד בה על "ריכוז פעולות מערכת אכיפת החוק לקראת ההתנתקות ובמהלכה". אין צורך להרחיב עד להיכן הגיעה אז הדורסנות של מערכת אכיפת החוק, שרמסה זכויות אדם בזו אחר זו. ניצן הוביל מדיניות של יד קלה בהכרזה על הפגנות כבלתי חוקיות. אלפי אנשים נעצרו, בהם מפגינים שלא נקטו שום אלימות. כדי להרתיע מפגינים אפשריים הודיע אז ניצן שהפרקליטות תגלה "אפס סובלנות" כלפי חסימות כבישים, וכי גם מפגינים שיתלו על רמזורים כרזות וסטיקרים ייחשבו כמי שמסכנים חיי אדם, עבירה שעונשה עד 20 שנות מאסר וייעצרו עד לתום ההליכים.

רבים אולי אינם זוכרים עד להיכן הגיע הטירוף של הפרקליטות אז, ולמענם נזכיר את הדיווחים על החלטת הפרקליטות על "עליית מדרגה". במסגרת תוכנית חדשה עלתה אז בפרקליטות יוזמה לנקיטת צעדים מחמירים נגד ילדים שיעברו על החוק, ונגד הוריהם, שעל פיה, במקרים מתאימים, תפנה המדינה לבתי המשפט כדי שיכריזו על הקטינים "ילדים נזקקים", ויאפשרו להפריד אותם מרשות הוריהם ולמסור אותם לאימוץ, בטענה שהם מופקרים.

כשהגיעו אירועי עמונה ומפגינים הוכו קשות עד אובדן הכרה ואלות נשברו על ראשים ואנשים פונו לבתי חולים עם שברים בכל חלקי גופם, שי ניצן, כממונה על מח"ש, היה חתום על רוב ההחלטות לסגור את תיקי השוטרים המכים. חרף עדויות קשות וחרף סרטונים שתיעדו את האלימות, חתם ניצן על שורה ארוכה של החלטות שערורייתיות, נטולות כל עניין לבדוק ולהעמיד לדין. חקירה פרטית ארוכה ומושקעת של אורית סטרוק, אז מנהלת ארגון זכויות האדם ביש"ע, חשפה עוד ועוד שוטרים אלימים, הביאה להליכים משפטיים נגדם, הציגה את מח"ש ואת המדיניות של ניצן במערומיהם וגילתה כיצד המערכת בחרה שלא לחקור מה שלא עניין אותה לחקור.

פינוי עמונה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90פינוי עמונה. צילום: יוסי זמיר, פלאש 90

אז תסבירו לי, באמת, למה אני צריך לתת אמון בגוף שבראשו עומד האיש הזה? למה אני צריך לתת אמון במשרד שבו מכהנת בתפקיד בכיר דינה זילבר, זו שכשנכשלה במאמציה להביא לסגירת החטיבה להתיישבות, העבירה חומרים ומסמכים לח"כ מרב מיכאלי, כדי שזו תסייע לה, מדוכן הכנסת, להסביר למה המדיניות של הממשלה רעה? אתם באמת מאמינים שהאנשים האלה פועלים לפי עמדותיהם הפוליטיות בתיקים מסוג אחד, ואינם מערבים את דעותיהם הפוליטיות בתיקים מסוג אחר? באמת? אני צריך להאמין לזה?

אני רוצה לספר לכם שני סיפורים, שניים מתוך כמה וכמה שחוויתי בשני העשורים האחרונים שבהם ראיתי מה הפרקליטות יכולה לעשות בכוחה העצום. אלה אולי לא הסיפורים הבולטים ביותר, אבל יש בהם כדי ללמד מה קורה לגוף שיש לו עוצמה אינסופית, ולצדה אפס ביקורת אמיתית. הסיפור הראשון קשור בי, והוא התרחש לפני כ־ 17 שנה. בימים ההם, בהנהגתו של אמנון דנקנר המנוח, קידש "מעריב" מלחמה עיתונאית נגד מי שכונו אז "כנופיית שלטון החוק". בציר המרכזי של "הכנופיה" ההיא כיכבו אז פרקליטת המדינה, עדנה ארבל, וראש אגף החקירות במשטרה, ניצב משה מזרחי. בלי קשר לזה עסקנו באותה תקופה בעניין חטיפתה מישראל של לילך רותם, בת הארבע, על ידי אמה, חטיפה שהתאפשרה בעקבות פאשלה נוראה של שופט בית משפט לענייני משפחה. השופט, יש להניח שבחוסר שימת לב, הסיר במעמד צד אחד את צו עיכוב היציאה מהארץ נגד הילדה, שהוריה היו גרושים, בלי לאפשר לאב להשמיע את דברו ובלי שהאב ידע על קיומו של ההליך.

האב האומלל, שגילה במקרה שביתו נעלמה, ביקש לפרסם את הפרשה כדי לעורר דעת קהל שתסייע לו באיתור הילדה, אלא שהשופט, שחשש שקלונו ייחשף ברבים, אסר לפרסם כל פרט שהוא בדבר החלטתו. כשאחד המקומונים פנה לנשיא ביהמ"ש העליון, אהרון ברק, וביקש לפסול את השופט מלדון בשאלת פרסום הטעות שלו עצמו, דחה אותו ברק וקבע כי חזקה על שופט שהביקורת שהוא צפוי לספוג לא תשפיע על שיקול דעתו. בשלב הזה קיבלנו בעיתון החלטה שבאופן חריג נפר את הצו. שאם יש משמעות לתפיסת התקשורת ככלב השמירה של הדמוקרטיה, זה בדיוק הרגע הזה, שבו צריך לעשות מעשה ולהפסיק לשחק לפי כללי המשחק הרגילים. עם זאת, ומפאת רגישות הנושא, החלטנו שלא לחשוף שום פרט מזהה על אודות המשפחה, על אודות האם ועל אודות הילדה.

בימים הבאים התפרסמה שורה של כתבות בנושא גם בכלי תקשורת אחרים. אין לי עניין להזכיר כאן סתם שמות של עיתונאים אחרים, אבל כמה מהמובילים ברדיו, בטלוויזיה ובעיתונות הכתובה עסקו בסוגיה זו, וחלקם עברו על הצו הרבה יותר ממני וגילו פרטים אישיים אסורים מתיקי בית המשפט למשפחה, קו שאני הקפדתי שלא לעבור. הבדל אחד היה בכל זאת ביני לבין שאר המפרסמים. בטור שלי נמתחה ביקורת חריפה מאוד על בית המשפט. אצל האחרים נמסר דיווח יבש.

עברו כמה ימים וקיבלתי שיחת טלפון מקצין משטרה שהזמין אותי לחקירה. ארבע שעות נמשכה חקירה זו שבה, בהנחיית הייעוץ המשפטי של "מעריב", שמרתי על זכות השתיקה. החוקר ישב בכל השעות הללו מולי ועל שולחנו קלסר עב כרס, אוסף של כל מה שנכתב ושודר על הפרשה בעיתונות. "תגיד", שאלתי אותו, "גם האחרים שעברו על הצו זומנו לחקירה?". "לא", השיב לי. "אבל תראה", דפדפתי לו בקלסר, "כמה מהם עברו על הצו באופן בוטה בהרבה ממני, ואחדים מהם חשפו פרטים מזהים, כולל שמות מלאים של הקטינה ושל אמה הגרושה, עניין שאני הקפדתי להימנע ממנו". "נכון", השיב לי, "אבל רק נגדך הוגשה התלונה".

הסיפור היה ברור. במערכת היו מוכנים לחיות עם העובדה שכל פרטי המשפחה האסורים יימרחו בכלי התקשורת, במסגרת דיווח נטול עמדה, אבל לא היו מוכנים לחיות עם עיתון או עם עיתונאי שמותחים עליהם ביקורת. בסופו של סיפור מצאתי את עצמי על ספסל הנאשמים בבית משפט השלום בתל אביב, עם כתב אישום פלילי. רק בעקבות מאבק, שכלל פנייה אל היועץ המשפטי לממשלה החדש, מני מזוז, שבו טען העיתון שמדובר באכיפה בררנית ודרש שאו שכולם יעמדו לדין או שיעזבו אותי במנוחה, נסגר התיק באמצע ההליך, אחרי הקראת כתב האישום.

כשהאבק שקע פנינו אל הפרקליטות ובקשנו לדעת מי הניע את כל המהלך המוזר הזה. בעקבות פנייה רשמית שלנו הגיעה התשובה. הנהלת בתי המשפט, שלא אהבה את הפרסום, פנתה לפרקליטת המדינה, עדנה ארבל, וזו פנתה לראש אגף החקירות משה מזרחי, והוא הורה על הפתיחה בחקירה נגדי ורק נגדי. אני אינני הסיפור החשוב כאן. מה שחשוב הוא להבין שכשהמערכת רוצה, היא יודעת להתנקם, היא יודעת לאכוף את החוק על מי שבא לה, היא יודעת להניח בצד את מי שלא מפריע לה, וכל זה רק בגלל סיבה אחת. היא יכולה.

רוצים עוד דוגמה שתסביר למה אני מתכוון כשאני אומר שהפרקליטות עושה מה שהיא רוצה, כי היא יכולה? נזכרתי השבוע בסיפור אחד, אחד מני רבים, שראיתי בעיניי כשליוויתי במשך שנים את עניינו של רפי רותם, איש רשות המסים שחשף שחיתויות ונרדף על ידי המערכת. רותם והפרקליטות ניהלו קרבות דו־צדדיים, הליכים משפטיים ותביעות הדדיות, שלא נרחיב עליהן כאן כעת. מה שחשוב הוא שבשלב מסוים היה חשוב לפרקליטות לבנות לרותם, בפני בית המשפט, תדמית של איש אלים ומסוכן, אף שמעולם עד אז לא היה לו ולו תיק אחד בגין אלימות.

יום אחד הצטרפתי אל רותם לדיון בעניינו באולמה של השופטת דליה מארק הורנצ'יק, בבית משפט השלום בתל אביב. איכשהו יצא שהקדמנו, איכשהו יצא שגם נציגת הפרקליטות הקדימה, וכך עמדנו יחד, היא ואנחנו, במשך 10־15 דקות, מחוץ לאולם והמתנו שהדיון יתחיל. רגע אחרי שנכנסנו ובירכנו לשלום את השופטת, חמקה נציגת הפרקליטות החוצה, וכעבור כמה רגעים חזרה לאולם מלווה במאבטח צמוד. מה קרה, שאלה השופטת בתמיהה. רפי רותם מסוכן, הסבירה הפרקליטה. עשר דקות היא עמדה לצדו קודם, מחוץ לאולם, ולא חששה ממנו. עכשיו, בפני השופטת, החליטה לעשות את ההצגה. "עשית לי תרגיל לא יפה", נזפה בה השופטת.

שנה קודם לכן הכינו לרותם בפרקליטות מחוז תל אביב תרגיל דומה. בפעם ההיא היה מדובר בפרקליטה אחרת מאותה מחלקה, שהגיעה לדיון מלווה במאבטח חמוש. נוכח הרמת גבה של השופטת, לא זו מהסיפור הקודם, טענה הפרקליטה שהיא חייבת הגנה מפניו של רותם, והמאבטח לצדה הוסיף והסביר לשופטת כי נמסר לו שמדובר באיש אלים. שוב נזכיר כי עד לאותו רגע לא היה לרותם ולו תיק אחד במשטרה על אלימות. השופטת לא אהבה את היוזמה הזאת וביקשה מהפרקליטות הסברים כתובים עד לדיון הבא. בפרקליטות חשבו מה עושים והחליטו שאם אין הסברים, כדאי ליצור אותם. מייד אחרי הדיון נשלחה הפרקליטה למשטרה, כדי להתלונן שכמה חודשים קודם, במהלך דיון קודם, רותם הפחיד אותה. "האם הוא איים עליך בבית המשפט או מחוצה לו", שאל אותה החוקר. "לא" השיבה הפרקליטה, "זכור לי מקרה אחד שבו רותם נעץ בי מבטים לאורך זמן ממושך". אז למה נזכרת רק עכשיו להתלונן? שאלה טובה.

איפה שתי הפרקליטות האלה היום, אתם שואלים? ובכן, הפרקליטה מהסיפור הראשון התקדמה, והיא מכהנת היום כשופטת מכובדת. השנייה, כך נחשף כמה שנים אחר כך, הייתה מעורבת, יחד עם שלוש פרקליטות נוספות, בניסיון להפעיל לחץ על ראש המכון לרפואה משפטית, ד"ר חן קוגל, כדי שהוא ישנה תצהיר שהיה אמור להגיש לבית המשפט. הפרקליטות ניהלה אז ניסיון אגרסיבי לטרפד את מינויה של ד"ר מאיה פורמן־רזניק לתפקיד בכיר במכון הפתולוגי, לאחר שזו העידה במשפט הרצח של הילדה תאיר ראדה, בניגוד לעמדת המדינה במשפט, ובפרקליטות סברו שלחץ על עד לשנות את תצהירו הוא עניין לגיטימי בנסיבות הללו. למה אני מביא את הדוגמאות הללו? כי אף שהן באות מעולמות שונים, יש בהם כדי ללמד מה יכולה הפרקליטות לעשות כשהיא מבקשת לסמן מישהו, רק משום שאין הוא מתאים לה.

לא מזמן ישבתי עם גורם בכיר במשרד המשפטים, שבין השאר הלין על שכתבתי כמה פעמים שהפרקליטות משקרת לבג"ץ. הצגתי בפניו ארבע דוגמאות שבהן הפרקליטות הציגה לשופטים מידע לא נכון, שבחלק מהמקרים הביא את בית המשפט לקבל החלטות שגויות. "אתם המדינה", אמרתי לו, "לכם השופטים מאמינים, בלי לבדוק". "אנחנו לא משקרים אף פעם", טען, "אנחנו מייצגים פעם את המשטרה, פעם את רשות מקרקעי ישראל, פעם את צה"ל, ומציגים בבית המשפט את המידע שהם נותנים לנו. אם יש דברים לא נכונים, זה לא אנחנו אשמים, זה הם".

"אם תראה לי מקרים שבהם, בעקבות שקרים כאלה שנתגלו בבית המשפט, דרשתם למצות את הדין עם מי שמסר לכם את המידע הלא נכון", השבתי לו, "אבין שהבעיה באמת לא אצלכם; שמבחינתכם האמת חשובה יותר מהכל. שככל שהדברים אמורים בכם, הצגת מידע שקרי לבית המשפט הוא משהו שאי אפשר לעבור עליו לסדר היום. יש לך דוגמאות כאלה, לצעדים שנקטתם נגד מישהו?". לאיש לא היו דוגמאות לספק לי.