לפני כמה ימים פגשתי את ע', סעודי שהגיע לבקר בישראל בהזמנת משרד החוץ. הוא פובליציסט וחוקר תרבות, שקורא וכותב בעברית. פרסם כמה ספרים, בהם חקר טקסטים עתיקים בלשון ערבית יהודית. יהודים במדינות ערב נהגו להתפלל בערבית, אבל כתבו את תפילתם באותיות עבריות. ע' מגלה עניין בכתבים הללו. "יהודים היו ונשארו חלק מן האומה הערבית", הסביר בשיחתנו.

בישראל היינו מכנים אותו "סמן ימני". בניגוד לערבים רבים, ע' לא מוכן לשלם מס פוליטי לפלסטינים ולהחרים את ישראל. גם את תפיסת השלום של המצרים והירדנים אינו מחבב. לשיטתו, לסעודים מותר לבוא במגע עם יהודים, יהיו היכן שיהיו, מבלי שיתנצלו על כך. הוא תקף את הפלסטינים על מנהגם לרתום את הערבים כולם למאבקם הלאומי, ובלשונו, לא ייתכן שבגלל מיעוט באומה הערבית יחמיצו הסעודים את ההזדמנות לטפח יחסים עם ישראל. לפלסטינים הייתה הזדמנות למדינה ב־1947, הוא אומר, ולפי שדחו אותה, אל יבואו בתלונות. את המצרים והירדנים הוא מאשים בעידוד לשנאה. היה עליהם להביא לדין מלכתחילה כל מי שמטיף לשנאת ישראל, אם בחרו בה לשמש להם ידידה. כך גם ישראל. עליה למצות את הדין עם כל ישראלי שמסית נגד ידידותיה.

את דבריו אמר למיקרופון, והם שודרו השבוע בגלי צה"ל. לא רק שאזרחים סעודים מן השורה אינם מבקרים כאן דרך קבע, גם עמדותיו האישיות חריגות. הדברים שאמר פרשו כנפיים. הם פורסמו באתרי חדשות פלסטיניים וערביים וזכו לתגובות רבות. חלקן כמובן תוקפניות, אבל אחרות תומכות.

הדעת נותנת כי אזרחים סעודים מן השורה רצו לאורך שנים לכונן יחסים עם ישראל למרות הבעיה הפלסטינית. אבל הוצאתה מהארון של עמדה זו היא חידוש. בשנה או בשנתיים האחרונות, הודות לרשתות החברתיות, היא קונה אחיזה גלויה בשיח הערבי. אחרי שבעה או שמונה עשורים של חיבוק, חלקם תוך הקזת דם, רואים חלק מן הערבים את עצמם פטורים מדאגה כלפי הבן המוכה של האומה הערבית. הגיע הזמן, הם אומרים, להדק את היחסים עם ישראל, אף אם טרם השיבה לפלסטינים את זכויותיהם.

למחרת היום שבו פגשתי את ע', ביקר מלך ירדן עבדאללה השני בניו יורק. הוא היה אורח מכון וושינגטון למדיניות המזרח הקרוב. בפני קהל אוהד, ברובו פרו־ישראלי, הוא קבע שאם ישראל רוצה להיות חלק מן המזרח התיכון, עליה לפתור את הבעיה הפלסטינית. ואם פתרון, אזי רק פתרון שתי המדינות. מדינה פלסטינית עצמאית, בגבולות 67', לצד ישראל.

המפרץ תחילה

הנה שתי נקודות מבט ערביות למגע עם ישראל. החדשה והמסורתית. את החדשה ייצג אורחנו הסעודי, את המסורתית ביטא המלך. אין זה פלא שהגישה החדשה יוצאת בשלב הזה מפי יחידים. טרם בשלה השעה שיבטאו אותה מנהיגים. מה עוד שהרחוב ייצא חוצץ נגדם. ובימים אלה הרחוב הערבי הוא עדיין מרכיב מרכזי בקבלת ההחלטות של מנהיגי המפרץ, ויותר מהם מנהיגי מצרים, ירדן והמגרב. בשיחות פנימיות הם אומנם אומרים יותר. מבחינתם, אפשר לעשות שלום ולדחות את פתרון הבעיה הפלסטינית. לא בוער. עשרות שנים של סולידריות, חלקה בדם, הביאו אותם למסקנה הזו.

לכך יש להוסיף את הפילוג הפלסטיני, המשדר חוסר אונים מצד הפלסטינים עצמם, ומסבך כל הגעה לשלום; ואת הבעיות של הערבים עצמם, שתפסו את ראש סדר העדיפויות על פני אלה של אחיהם. אין זה פלא שהמלך ואבו מאזן נותרו כמעט לבדם במערכה נגד נטישת הערבים את הבעיה הפלסטינית. ירדן היא היחידה שעתיד הסוגיה הזו משפיע ישירות על דמותה ועל קיומה.

אבו מאזן. צילום: רויטרסאבו מאזן. צילום: רויטרס

בירושלים מייחלים זה כמה שנים למסלול עוקף רמאללה. ארצות המפרץ תחילה. לפי התוכנית הזו, תכונן ישראל יחסים עם נסיכויות המפרץ והמגרב, ורק אחר כך תקדם את הבעיה הפלסטינית, אם בכלל. התסריט הזה ישלול מן הפלסטינים את אמצעי הלחץ העיקרי על ירושלים - הגב הערבי. מאז קמה ישראל הצליח אש"ף לייצר לחץ מדיני עליה באמצעות חרמות ולאווים, ובגיבוי הערבים. תיתנו מדינה, תקבלו שלום אזורי. לא תיתנו, לא תקבלו. קריסת החרם תמנע מן הפלסטינים אפשרות לאלץ את ישראל לוויתורים.

מי שהאזין בשנים האחרונות בקשב רב לנאומיו המדיניים של נתניהו יכול היה למצוא את הרעיון הזה שזור בהם. הנסיכויות יסכימו לכך, מקווה ראש הממשלה, על בסיס אינטרסים משותפים. מהם אותם אינטרסים? המאבק באיראן, כי היא מסכנת גם אותם, והמגע הכלכלי: תעשיות ביטחוניות, טכנולוגיות מתקדמות, קשרי רפואה ומיזמים של תשתית ומים. לישראל יש הרבה מה למכור, ולהן יש אמצעים לקנות. עכשיו השאלה היא המחיר. לא הכספי, המדיני.

בהופעה בכנסת, לפני כמה שבועות, פרס נתניהו את תפיסתו. הוא אמר כי העוצמה הישראלית, מדינית וטכנולוגית, היא אטרקציה עבור הערבים. ישראל מצויה בשיתוף פעולה עם חצי תריסר מדינות ערביות, והמספר עשוי להתרחב, "אם ישראל לא תהיה חלשה, אלא תפגין עוצמה, עוצמה שמופגנת אגב גם לטובתם". בכך הוא רמז לשיתוף פעולה ביטחוני וצבאי עם המדינות האלה. סעודיה כיכבה בדבריו. הוא הביא כדוגמה את רשת הרכבות בשטחה, הנושקת לגבול הירדני. "נביא רכבת מחיפה לגבול הירדן. זה כבר שם. עוד 150 קילומטר, ואנחנו מתחברים לרשת הרכבות של ערב הסעודית". לצערו, הוא טען, המיזם הזה לא התקדם "בגלל בירוקרטיה איומה בצד שלהם". יש להניח שלא רק בגללה.

נתניהו סיפר על נתונים שאסף משרד החוץ ברשתות החברתיות, על שיעורי התמיכה של אזרחי מדינות ערב בישראל. "פעם זה היה אפס, היום זה נע בין 25% ל־45%". בדיון, שאותו יזמה ח"כ מרב מיכאלי ועסק בשלום עם ירדן, הסביר ראש הממשלה מדוע האופציה הפלסטינית תקועה. להבנתו, הקיפאון עם הפלסטינים אינו תוצאה של החזקת השטחים אלא תוצאה של מאבק קיום. הוא הזכיר את מאורעות תרפ"א ותרפ"ט, ואת המאורעות של 1936־1939, כביטוי לשאיפתם לחסל את ישראל הרבה לפני 67'. "עוד משנות ה־20 הם שללו את עצם קיומה", אמר. הוא חזר והזכיר את סירובו של אבו מאזן להכיר בכך שישראל היא מדינת הרוב היהודי. "לא הצלחנו לפרוץ את זה".

האם יש סיכוי לשלום עוקף רמאללה? השאלה מקדימה את זמנה. הימים הללו הם שלב לידתו של הרעיון, ימים שבהם זרעיו נובטים ומצמיחים שיח ראשוני. מימושו תלוי בהתפתחויות האזוריות. ראש הממשלה ואנשיו מבחינים בפרגמטיות אצל שכנינו. בשיחות סגורות הם שומעים התבטאויות מפורשות מפיהם על הצורך להסיט את הבעיה הפלסטינית הצדה ולשעוט לשלום אזורי.

אין לדעת, בשלב הזה, עד כמה רחוק מוכנים שליטי סעודיה, איחוד האמירויות, בחריין ואחרים ללכת במגעם עם ישראל. נכון שעוצמותיה הטכנולוגיות, הכלכליות, הצבאיות, המדעיות והדיפלומטיות מהוות עבורם מוטיבציה להתקרבות, אבל ספק אם בשלהן הם יסתכנו בעימות עם הרחוב ועם קיצוניים אצלם בבית. מה עוד שהרבה מכל אלה הם מקבלים מישראל כבר עכשיו, בלי שיקיימו עמה יחסים גלויים.

קשה להעריך, בנוסף, מה יהיה עתידה של איראן. האם הרפובליקה האסלאמית תשרוד את מסע הלחצים הכביר עליה, או תיחלש. ואם תיחלש, או תתמוטט, האם יישאר דבק כלשהו ליחסים בין ירושלים לידידותיה במפרץ. ונגיד שהרעיון יקרום עור וגידים - האם הפלסטינים יישבו בשקט? הרי הם חיים בקרבנו, וביכולתם למרוד, כפי שהראו בעבר.

השבוע, אחרי שחטף מקלחת קרה מאחיו בעקבות דבריו אצלנו, חזרתי אל ע' כדי לשאול לתחושתו כשק האגרוף התורן. "המתקפות עליי הן דבר טבעי", אמר בקור רוח מביתו בריאד, "רבים כאן מחזיקים בעמדתי".

בית הקלפים

התרחשות פוליטית מעניינת מעסיקה בימים אלה את ההנהגה הפלסטינית. בעזה וברמאללה מדברים על בחירות, כמותן לא נערכו בשטחי הרשות וברצועה מאז 2006. לפרלמנט, לנשיאות, ולמועצה הלאומית של אש"ף. את הקריאה הראשונה לכך השמיע אבו מאזן בנאום שנשא לפני חודשיים בעצרת הכללית של האו"ם. ראש ממשלתו, מוחמד אשתייה, החליט לקדם את הרעיון. המטרה הייתה להראות לציבור (ולעולם) קורטוב של דמוקרטיה. לנגד עינינו, ובעיקר לנגד עיני הציבור הפלסטיני האדיש, מתרחש משחק פוקר. שני המחנות אומנם קוראים לבחירות בפה מלא, אבל אחד מהם אינו רוצה בהן, ואצל השני שוררת מחלוקת.

הסרבן, למרבה הפליאה, הוא זה שהציע, אבו מאזן. בשביל מה הוא צריך את זה, הרי הסקרים אינם מחמיאים לו. בחמאס, לעומתו, מתלבטים. מחנה אחד מתנגד, מהחשש שהפסד יציג את התנועה בקלונה. המחנה השני רואה כאן הזדמנות אלגנטית, בחותמת כשרות דמוקרטית, לברוח מן הצרות, ולהשיב לאבו מאזן את המנדט כדי שיחזור לנהל את משרדי הממשלה וישקע בביוב של עזה ובתשתיות שלה. את הנשק, כמובן, איש לא יכריח אותם למסור.

רשמית הודיעה חמאס לרשות כי ראשיה ישמחו ללכת על זה. מעתה, אמר הנייה השבוע, הכדור במגרש של רמאללה. עכשיו נותר לחכות ולראות כיצד אבו מאזן ייצא מן המבוך. בידיו שלושה קלפים העשויים להורות לו את היציאה. האחד, להאשים את חמאס. הוא יגיד שהבחירות מחייבות התפרקותם מהנשק, ומאחר שאין בדעתם לעשות כן, אין בהן תוחלת. הקלף השני הוא להאשים את נתניהו. אבו מאזן בונה על כך שישראל תסרב לקיום הבחירות במזרח ירושלים מחשש שהדבר יהווה ביטוי של ריבונות פלסטינית בעיר. אם אכן זו תהיה העמדה הישראלית, ייתלה בה הראיס ויכריז (בצדק) כי הליך שבו מחוז חשוב ומרכזי אינו משתתף, פגום. בתסריט השלישי הוא ינצל את הפער בין מערכות הבחירות. תחילה ייגשו המצביעים לבחור פרלמנט, ואחרי שלושה חודשים - נשיא. אם ההצבעה לפרלמנט תבטא אי־אמון ברשות, יימצא תירוץ לסכל את הבחירות לנשיאות.

בחמאס זרקו את הכפפה לידיים של אבו מאזן. אבו מאזן, בלי לומר בגלוי, השליך אותה למגרש הישראלי. ישראל נוטה לסרב לאפשר בחירות בירושלים, אבל עדיין מותירה לעצמה מרחב להתלבט בסוגיה. אישור עשוי לשדר לציבור הפלסטיני מסר סובלני המנוגד לכיבוש. מצד שני, הוא יביך את אבו מאזן וישלול ממנו תירוץ לסרב לבחירות.

הסיפור הזה מלמד שוב עד כמה נתונים הפלסטינים בידיה של ישראל. בהבל פיה היא משפיעה על האקלים הפוליטי בשני המחנות בו־זמנית. יהיה מעניין לעקוב אחר אבו מאזן ולראות כיצד הוא ייצא מן הבניין שהוא עצמו בנה. מבנה שהוקם לא כדי לגור בו, אלא כדי לנוס ממנו.