אביב בחורף: בואו נעזוב לרגע את 333 העדים ונפנה מבט למתרחש באזורנו. ישנן הפגנות ומהומות דמים בלבנון, עיראק ואיראן. במהלך השנה החולפת היינו עדים להפגנות במצרים, סודן, ואלג'יריה. ההפגנות הנוכחיות נמשכות כבר שבועות רבים ויש בהן משהו ייחודי המבדיל אותן מההפגנות ומהטלטלה שעבר העולם הערבי מאז 2011, במה שכונה האביב הערבי. המשותף לכל ההפגנות שעבר העולם הערבי מאז 2011 ועד עכשיו, הוא המצב הכלכלי הגרוע, אבטלה גבוהה, בעיקר של צעירים, יוקר מחיה ואולי מעל לכל שחיתות וריקבון של המשטרים.

אבל בהפגנות העבר, לצד המחאה הכלכלית, בלטו הקריאות האידיאולוגיות: דרישה לדמוקרטיה של המשטר במדינה ולזכויות אדם או דווקא הקריאה ש"האסלאם הוא הפתרון". ואכן הטלטלה שהחלה ב־2011 הביאה לשלטון במצרים, בדרך דמוקרטית לכאורה, את "האחים המוסלמים", והוציאה לאוויר העולם את האסלאם הקיצוני בדמות דאע"ש. 



ולא רק זאת, אלא שהטלטלה שהחלה ב־2011 הביאה לפירוקן של מדינות ערביות: לוב התפרקה לשתי מדינות, וכמוה תימן, במלחמה שנמשכת עד לרגע זה. סוריה אף היא מדינה מפורקת. למרות שלכאורה יש בה עדיין שלטון מרכזי, צפון סוריה נלקח ממנו והשליטים במדינה הם הרוסים והאיראנים.
 

המהומות המתרחשות כיום בלבנון ובעיראק, ובמידה מסוימת גם באיראן, שונות ממהומות העבר, בשני נושאים מרכזיים: האחד, לא נשמעת בהן הדרישה לדמוקרטיה ולזכויות אדם הנובעות ממנה. אין בהן אידיאולוגיה ליברלית או אסלאמית, אלא התנגדות ורצון להפיל את המשטר המושחת, בלי לצאת בתוכנית מסודרת לגבי העתיד. באיראן יוצאים נגד משטר אנשי הדת, אך לא אומרים מה רוצים במקום המשטר המדכא שלהם. מה שרוצים עכשיו ההמונים, בכל שלוש המדינות, הוא שיפור המצב עכשיו, משהו חדש.

הפגנות המחאה באיראן. צילום: רויטרס

 
השני, והוא נכון רק לגבי עיראק ולבנון: עולה אצל המפגינים דרישה לשמור על ריבונות המדינה וחיזוקה, תוך כדי ביקורת על איראן (ושליחיה) והתערבותה בנעשה במדינה. בעיראק התופעה הבולטת ביותר היא כי השיעים של הדרום והמרכז הם אלו היוצאים נגד איראן השיעית. כלומר, הזהות הלאומית הערבית־עיראקית של מרבית השיעים חזקה יותר מהזהות הדתית השיעית שלהם. בלבנון, שהיא "האמא" של העדתיות, הדרישה של המפגינים אינה לעליונות עדתית, אלא למשהו על־עדתי, לממשלה של טכנוקרטים. ממשלה כזאת פוגעת, מעצם טבעה, במעמדו הדומיננטי של חיזבאללה השיעי, שאנשיו לוחמים לטובת איראן בכל רחבי המזרח התיכון.
 
במילים אחרות, עיראק היא השער להגמוניה איראנית בסהר הפורה, לבנון היא הבסיס למלחמת קטלנית נגד ישראל. בשני המקומות הקריטיים הללו יש התנגדות מקומית לחסות איראנית, ובסוריה, ישראל וגם רוסיה מונעות מאיראן, לפי שעה, להתבסס צבאית בצורה מסיבית וקטלנית .
 
בינתיים זה משחק לטובת ישראל, אך קשה להאמין שאיראן תרים ידיים. להפך, הדעת נותנת שהיא תפעל באגרסיביות בעיראק על מנת לשלוט בשער להמשך ההתבססות שלה בסוריה.
 
ובינתיים, לא צריך לשכוח את השכן הירדני שלנו, החוצץ יבשתית בינינו לבין עיראק. הוא ניצל מהטלטלה שהחלה ב־2011, אך ניצב על כרעי תרנגולת, שככל שהם נעשים דקים יותר, כך הוא הופך ליותר אנטי־ישראלי.