בשבוע האחרון של נובמבר השתקע בוב דילן בתיאטרון ביקון (רחוב 74 וברודוויי) בניו יורק לקדנציה של עשר הופעות. היה קריר בניו יורק בשבוע של חג ההודיה. הקור הגדול המתין בסבלנות כמה ימים, כמו רוצח שכיר המחכה למטרה. הרוח חמקה בין הבניינים והורידה את המעלות. למרות מזג אוויר נוח לעונה, מיהרו המקומיים להוציא את להיטי המלתחה של חורף 2019.

בלטו צבע חום, משבצות, כובעים משונים והתסרוקת החדשה שבה הצדעיים מגולחים כמו צמיגים עם דופן לבן. במבואה של הביקון - שהיא תמיד תצוגת אופנה מרתקת של בומרס שידם משגת, המנצלים את ההמתנה לצעידה על השטיח האדום בחלל הצפוף ורווי האלכוהול כאילו אנדי וורהול לא מת ו"סטודיו 54" עדיין פתוח - עמדה התהייה הקוסמית הרגילה בעניינו של הוד בוביותו.

האם יבחר בשירים אקלקטיים מהשוליים הדחויים והנשכחים של הרפרטואר האדיר שלו; כמה זמן ייקח לנו לזהות שיר שהרעיל אותנו, שדילן יתנכל לו בשילוב הקטלני של שאריות קולו והצורך שלו לכתוב שיר חדש על הריסות שיר ישן; ובעיקר, האם נותרה לנו עדיין, בגילנו המופלג, היכולת ליהנות מקרקוריו הלא נגמרים של הצימוק הקטן שהוא בבת עינינו ואוזנינו, במפגש הבלתי אפשרי שהוא פרפורי הגסיסה המטפוריים (ולא רק) המשותפים שלנו.

דילן בן 78. את הקריירה שלו התחיל ב־1959. כלומר הוא כותב, שר ומופיע כבר 60 שנה. יש לו כ־400 שירים בקאנון ורק בכ־150 מהם הוא רואה כרלוונטיים לשיר בציבור. "מסע ההופעות שאינו נגמר" מתגלגל כבר כרבע מאה. בשנה רגילה מופיע דילן 150 עד 200 פעמים ובשנה חלשה כ־60. אני מומחה לאינרציה, ומה שדילן עושה הוא הדרך שלו להישאר בחיים. כמו בשיר של הלהקה או לינרד סקינרד, על נגן בלוז זקן היורק למרקקה מיץ טבק חום שהוא בעצם דם. הבלוזניק גוסס אבל בקצב שלו. כמו דילן. הוא גאון בחייו ושואף להיות גאון במותו. בחישוב שעשיתי עלה שאני עוקב אחריו 40 שנה. על זה חשבתי בבית כאשר הקדנציה בביקון קפצה לי במחשב.

כל ילד יודע שאין לי תוכנית חומש. אנשים מבוגרים יודעים שאין לי מושג. בשנים האחרונות אני מתנהל - איך לומר באירוניה - כמו אבן מתגלגלת. כמו שבוב שר לראשונה ב־1965, תרגום חופשי לגמרי, "פעם התלבשת נורא יפה, לא?", אבל אני מזהה הזדמנויות ובעיקר שליחויות. מול המחשב בחדר העבודה בבית הבנתי - כמו שאני מבין הרבה לאחרונה בקור מקפיא שמטפס מכפות הרגליים - שאם לא אלך להיפרד מדילן עכשיו, לא נתראה יותר. לא ברור לי מדוע הייתה התובנה הזאת כה נחרצת. היו לי רגעים כאלה בחיים, בעיקר רעים, שבהם הבנתי שמה שלא אעשה היום כבר לא אעשה.

נכנסתי לטיקטמאסטר וקניתי כרטיסים. מכיוון שאני בביקון פעם בשנה בערך, קניתי כרטיסים בשורה הראשונה ביציע. את ההחלטה המופרכת להיקלע לניו יורק בשבוע המוטרף של חג ההודיה תירצתי למעטים שאני חייב להם דיווח בטענה השווה לכל נפש שאני רוצה להיפרד מדילן. שלא כהרגלי קניתי כרטיס טיסה הלוך־חזור. הזמנתי חדר במלון החביב עליי בברוקלין והחלפתי את הבלמים האחוריים של הג'יפ. חלפתי בנהיגה על פני בנגור, פנינת הצפון והיכן שנמצא שדה התעופה שלנו, וכפי שידעתי מראש אבל לא אמרתי לאיש - נהגתי שוב לניו יורק. זה סיפור שמקרין על בעיה גדולה. לא פחד טיסה במובן המובהק אלא חוסר חשק מצמית לארוז, להסיר מגפיים, לשבת במטוס הקטן כמו סרדין נרגן ולהיקלע בדרך חזרה למפולת הרגילה בלוח הטיסות בגלל סופת שלג בקולורדו.

דילן עבורי הוא סוג של כאב מתוק. הוא היה השושבין הגדול של המשיכה שלי לנעמי, שבאה לקשר בינינו עם אלבומים של דילן מהבית. הוא ממשיך לחבר בינינו גם כשאנחנו לבד. נעמי מציירת את דילן כמו מי שאוהבת ומבינה אותו. לא בכדי הציורים שלה תלויים אצלי. ראינו אותו פעם ראשונה יחד ב־1979 ב"וורפילד" בסן פרנסיסקו. זה היה בעידן הנוצרי שלו, והוא שר שירים שאף אחד לא הכיר. רבים התקוממו, ומישהו בקהל צעק לו "נגן, דילן!" והוא נהם משהו בחזרה.

ב־1987 הוא הופיע בישראל. הייתי בכל ההופעות, כולל בין מכולות בנמל חיפה. אחר כך נפגשנו בוודסטוק 1994, בנמל דבלין, ברויאל אלברט הול, במדיסון סקוור גרדן ואפילו בפורטלנד, מיין, לשם גררנו את בנינו וישבנו על ספסלי בטון קפואים באחת ההופעות המייאשות והמתישות בחיי.

כל הזמן הזה כתבתי עליו. יותר מדי, להערכת גורמי תקשורת בישראל. עד כדי כך שכאשר רעי כאח לי אמנון דנקנר התמנה לעורך "מעריב", התנאי שלו להעסקתי היה "אף מילה על דילן". זו הייתה התניה קרתנית ומוזרה לאדם תרבותי כמו דנקנר. הוא חשב שהקוראים לא עומדים בלחץ. מבקר לטעמי הוא האיש השוכב בחפירות עם קפל"ד וממתין כמו לוחם לאייטם הבא על סדר היום התרבותי. התעלמות מאלבום חדש של דילן נחשבת בעיניי לסוג של עצלות אינטלקטואלית המנחשת את הקורא ובעיקר אינה נותנת לו קרדיט.




מתקרת הביקון תלויה נברשת ענקית עם כדור גדול במרכזה ושפיץ ענק כמו חנית מאיים על היושבים תחתיה. לא הייתה הופעה אחת, כולל כאלה שבהן תלתה מעל ראשי, שלא דמיינתי בה את הנברשת נקרעת והורגת את היושבים תחתיה. לכן שורה ראשונה ביציע. אין לפני דילן להקת חימום. הוא הדבר עצמו ולבדו. קשה שלא להתרעם על היוהרה התגרנית הנושבת מהאזהרות שקיבלנו במייל והשלטים שסדרנים מחזיקים ובהם כתוב ש"האומן מבקש שלא יצלמו או יקליטו אותו", מה שלא מנע כמובן מהאייפונים לצלם ולהקליט. אני רואה טעם לפגם בכך ש"רולינג סטון" מעלה לאתר שלו בוטלג באיכות מזעזעת. הצופים בהם הם מי שמפיצים את האמירה השגורה בעניין סוף קולו של דילן וטרטור מכונת המלט אחרי שהוסיפה לו חצץ שעולה ממנו.

הוא עלה באיחור קל, והשיר הראשון היה אחד משניים בלבד שבהם ניגן בגיטרה חשמלית. גיטרה אקוסטית לא הייתה כלל על הבמה. מה שהכי חשוב בעיניי: לעת זקנתו דילן הוא זמר במובן הלאס־וגאסי של אלביס ופרנק סינטרה עם ריי צ'רלס אי־שם בתמהיל. חצי מהזמן בערך הוא עמד ליד פסנתר קטן ודפק על קלידיו באופן סביר אבל בסגנון צ'ופסטיקס. ארתור רובינשטיין הוא לא. גם לא ליאון ראסל.

התחלתי לנשום קל יותר כאשר גיליתי שנעלמו שפם המאהב הלטיני נוסח גילברט רולנד ואיתו גם מגבעת הגאוצ'ו השחורה. דילן כבר לא מחופש לגיטריסט פלמנקו או כזה שצועק איי איי איי בלהקת מריאצ'י. בז'קט בצבע זהב, חולצה שחורה עם עניבת בולו גדולה ונוצצת מדי, חגורה לבנה, מכנסיים עם פס בצד וסניקרס אורתופדיות בלבן, נראה דילן כמו פנסיונר יהודי אלמן בפלורידה. מראהו חידד אצלי את התחושה הקשה שגברים מזקינים דומים לאמהות שלהם. זה קרה לרוג'ר דאלטרי, שנראה כמו דודה. זה קרה לאלטון ג'ון. וזה קרה לדילן. פניו קרסו. סנטרו כפול. שערו המתולתל נאחז בציפורניים, ודילן מורט אותו מאחור בתנועה מהירה. עיניו הכחולות הן כמו שג'ואן באאז זוכרת אותן.

דילן שר 18 שירים ושניים להדרן, ואם לא זיהיתי את כולם מיד וגם לא בכלל, כנראה שזה היה קשה. את Things Have Changed אני מאוד אוהב. קרטיס הנסון שביים את "נערי פלא" עם מייקל דאגלס על פי מייקל שאבון, ביקש מדילן להשתמש ב־Not Dark Yet, ודילן שלח לו שיר חדש שכתב במיוחד. זה אחד השירים היותר פוליטיים ומרירים שלו במובן מאופק וסוג של מבט נוקב באמריקה. לכן היה חשוב שפתח איתו.

מה שהיה ברור מ־It Ain’t Me, Babe, השיר השני, שבאקט מופלא של התחדשות ולידה מחדש חצה דילן את מחסום הקול; אחרי שגרגר מירכתי קולו וחיפש את דרכו למנגינה, בקע ממנו פתאום טנור צלול מגובהי הרגיסטרים העליונים שממנו לא הרפה עד סוף ההופעה. הייתי בהופעות שלו שנהניתי בהן. הייתי בהופעות שבכיתי בהן מתסכול. אבל דילן בביקון היה לא פחות מחוויה דתית. לא חשוב איזו דת.

עם מיקרופון ביד, עם מפוחית או בלעדיה, ניצב בלב הלהקה שאליה הוא נסוג מפינת הפסנתר, דילן הוא מה שנקרא crooner. מהזמרים הללו שהתרחשות אלכימית מתקיימת בגרונם והשירים שלהם עוטפים ומלטפים.

לעת זקנה אימץ דילן שטיקים עם המיקרופון. הוא מושך את הכבל ביד אחת ואוחז במיקרופון בשנייה. הוא מרחיק את המיקרופון מפיו בין הברות. הוא עושה מחוות קטנות בידיו, מצביע על האולם ועל עצמו, מניע את מותניו בתנועה אטית ואת ראשו כמו צ'רלס העיוור. זה האיש שבצעירותו היה ידוע כמי שהיה נטוע במקומו ולא זז. מקסימום עיקם רגל ממוגפת אחת כמי שתכף יהיה אלביס אך חזר בו. בגיל 78 מצא דילן את קולו כמו הילד שלא דיבר עד גיל 8 כי לא היה לו מה להגיד. והקול הזה מהתל במאזין, מכיוון שדילן תמיד עשה סטנד־אפ וכל גישתו יונקת ממקורות קומיים.

הזמר שהוא היוצר החשוב ביותר במאה השנים האחרונות מעולם לא לקח את עצמו ברצינות. אלה אנחנו שעשינו ממנו צימעס. אם חיים מספיק מגיעים לרגע נדיר שבו אין יותר עניין להרשים אף אחד או להיות חשובים. דילן שר קלאסיקה אייקונית כמו Highway 61 Revisited לא כמו שיר־הלקח שהוא אלא כמו שסינטרה שר את "זרים בלילה". אם נדמה היה לקהל שהיה שם היגד פוליטי עכשווי, אף אחד לא הפריע להם למחוא כפיים. בשורות הראשונות רקדו ובשורה לידי מחאו הבומרס בנימוס בשיניים התותבות כמו קסטנייטות.

עם שני גיטריסטים טובים ומתואמים, טוני גרנייה הוותיק על באס, מתופף ונגן אחד שעבר בקלות מפדאל סטיל לכינור, דילן מוקף בלהקה הדוקה שעוברת בקלות מבלוז, לבלדות, לרוק גיטרות. אינני יודע מה המשמעות של העובדה שדילן שר את "לני ברוס" דווקא עכשיו, אבל עולים לי הקשרים שונים. את Girl From The North Country הוא האט משמעותית, ריווח את ההברות באתנחתות ארוכות ועם הכינור מתחמק סביב הפסנתר, עלתה מהביצוע תוגה בגוון אירי שלחלחה את עיניי.

הוא אינו מדבר ולא מתקשר, אבל הוא גם לא מהיר חמה ועצבני כשהיה. הוא לא הפסיק את ההופעה כאשר הניידים החלו לרצד.

הוא תמיד הלך בקושי רב, כמו חסידה שדורכת בזהירות על ביצים, אבל כעת הוא נסוג לגרירת רגליים של זקנים שהזכירה לי את סבא משה בנעלי בית. הקול שלו חזר אבל הלכו הרגליים. הוא דיבר פעם אחת כאשר הציג את הלהקה, וזה היה בקול גבוה מסרטים מצוירים. היו על הבמה פחות מגברים וציוד מאשר במוסך ממוצע בסיאטל. ועדיין מילא צליל שמן את האולם. התפאורה הייתה מינימליסטית עם תאורה של לילה בביצות לואיזיאנה שתאמה כל כך את ה־swampy shuffle, שנשען בעיקר על המברשות של המתופף ושהפך קטעים מההופעה לערב עם ד"ר ג'ון והאחים נוויל.

להדרן חזר דילן עם Balled Of A thin Man המכונה מיסטר ג'ונס. זה השיר שמסמן עבורי את מרכז היקום הדילני. השיר שבו אני נאנח בהקלה, משעין את ראשי לאחור ונוסע לימים אחרים שבהם היה האבסורד אידיאל.

אין לי ספק שזאת הייתה הפגישה האחרונה בינינו. שקלול הגילים ותוחלת החיים בלתי נמנע. הורים אינם אמורים לקבור חלילה את ילדיהם, אבל גם להיפרד מתחנות התרבות שלהם כפי שאני נפרד בשנים האחרונות, לא מומלץ. זה הפך למשחק טריוויה מגונה שבו מישהו שעושה טרנדינג הוא לרוב חלל התרבות הבא. מצד אחד, אנחנו מחוברים בעיקר ליצירתם האומנותית הוותיקה שהגדירה אותנו ותמיד עומדת לרשותנו. אבל בלי המחברים נותרות היצירות הללו כמו ציוד הלחימה של חייל שנהרג בקרב. אין להן אבא.

דילן בביקון היה כה מפויס, חיוני, מחובר ומרגש, שאני שמח שהייתי שם. 16 שעות נהיגה אינן מוסיפות לי בריאות. כבר כמה ימים מאז שחזרתי הביתה שאני מחבר את החתיכות המפורקות. אבל לא התעצלתי ונשמעתי לתחושת הבטן שלי. הלכתי לומר שלום לחבר ותיק.

נפרדנו כידידים.