טרגדיה או קומדיה התרחשה ביום שני בצהריים בבית המשפט לענייני ביטחון בעמאן. במשך דקות ארוכות הקריא אב בית הדין את סעיפי האישום נגד האזרח ק', ישראלי שהסתנן לפני כחודש לשטח ירדן באישון ליל, בחצותו את הנהר באזור הבקעה. הנאשם ישב מאחורי הסורגים והאזין בקשב לתיאור האישומים נגדו. מעת לעת נדרש להשיב על שאלותיו של ראש ההרכב, קולונל עלי מוחמד אלמובייד'ין. כאשר נתפס, על ידי גדוד האימאם עלי, פלוגה 8, כפי שסיפר כבודו בשמץ של גאווה, התגלתה על גופו סיגריית מריחואנה אחת. הממצא המחשיד הוליד אישום נוסף. לא רק הסתננות בלתי חוקית אלא גם שימוש בסמים. 
 
קרוב ל־20 כלי תקשורת ירדניים שלחו נציגים לאולם. המיקרופונים נערמו על שולחנו של אב בית הדין, עד כי הסתירו חלק מפרצופו. לו נחת כאן מישהו ממאדים, היה בטוח כי מאחורי הסורגים יושב ראש ארגון פשע. הקולונל לא היה לבדו. לצדו ישבו שני עמיתיו, הדורי פנים, כולם לובשי מדים, מעמידים פנים כי באו לעשות צדק, אבל בפועל עשו משפט ראווה. אשרי הממלכה שאלה הן בעיותיה, מסתננים ליליים עם שאיפות חזקות. 
 
אזרחי הממלכה אינם מורגלים במופעים פומפוזיים כאלה ביחסיהם עם הישראלים, אבל הימים אינם ימים רגילים. שבוע לפני פתיחת המשפט קיים צבא ירדן תרגיל נרחב. כוחות אוויריים, טנקים, חי"ר והנדסה ביצעו תחת עיניהם הפקוחה של המלך ובנו, יורש העצר, ירי רטוב לעבר מטרות דמה. בהודעה הרשמית שיצאה מעמאן נאמר כי הכוחות דימו פלישה של צבא אויב דרך הגשרים. בירדן כולם מבינים מיהו האויב שמעבר לגשר.
 

אחרי פינוי נהריים הגיע עבדאללה השני לביקור במובלעות. נלוו אליו יורש העצר, בנו חוסיין, ושובל קצינים, אבל לכל ברור כי האדם החשוב בפמליה אחרי המלך ובנו היה הצלם. בנהריים שהה מאות מטרים מקיבוץ אשדות יעקב. בצופר - מאות מטרים מכביש הערבה. הוא לא קפץ לבקר, חלילה. חמור סבר כדרכו, מוקף בקציניו המרצינים אף ממנו, השים עצמו כחוקר וכמתעניין. התמונות הופצו בכל אתרי החדשות הירדניים, והמסר היה ברור לכל. הוד מעלתו, מחזיר שטחי המולדת, יצא לחזות מקרוב בפרי עמלו. 
 
בין לבין טען המלך, בראיון שהעניק בניו יורק, כי היחסים עם ישראל הם הרעים ביותר מעודם. והרי כיצד לא יהיו כאלה, אם היא אויב הפולש מן הגשרים וגוזל אדמות. המסר האנטי־ישראלי, אף שהונחל בעדינות ונועד אך לצבור נקודות בציבור, חלחל מיד למטה. סמיח אלמעאייטה, שר ההסברה לשעבר, הוזמן ביום שני לערוץ הטלוויזיה אלערבייה, וכאשר נוכח לדעת כי בדיון ישתתף גם פרופ' עוזי רבי מאוניברסיטת תל אביב, הוא פרק את המיקרופון, קם ויצא מהאולפן. "ישראל נוהגת באופן שפל כלפי ארצי ירדן", הסביר את סירובו. 
 
קלף האסירים

כל המופעים הללו לקו בהפרזה תיאטרלית. מסתנן חמוש בג'וינט שווק לציבור הירדני כאילו היה מחבל עם קלצ'ניקוב. לצבא הירדני הומצא פולש מדומה, ושני שטחי האדמה הוחזרו בפאתוס לאומי רב, כאילו נלקחו בכוח. גם באותה הצהרה בומסטית בניו יורק לקה הוד מעלתו בהפרזה. היו תקופות רעות מזו הנוכחית. 
 
בארמון המלכותי מאמינים כי תרגילי ההסברה הזולים מעניקים להוד מעלתו נקודות. אחרי שחילץ בעוז רוח את צופר ונהריים, הוא הצליח לשחרר מישראל את האסירה הביטחונית שגויסה לחיזבאללה ואת עמיתה, פעיל החמאס. מעודדים מן ההצלחות, מכינים לו מתנגדיו קלפי ניגוח נוספים. בידי ישראל 17 אסירים ביטחוניים, פלסטינים בעלי אזרחות ירדנית, וברחוב מתנהל זה תקופה ארוכה קמפיין למענם. לא לשחרורם, זאת מבינים היטב שלא יקרה, אלא כדי לאפשר לקרוביהם ביקורים, כפי שמאפשרים לפלסטינים. כולם דוחקים בארמון שיפעל אצל ידידיו הישראלים. קודם לכן דרשה ירדן את גופת האסיר הביטחוני סאמי אבו דיאכ, שמת ממחלה בזמן מאסרו, כדי שייקבר בשטחה. ישראל נענתה לבקשה, רק אחרי שמיררה במשך שבוע את חיי הירדנים ללא מענה. 

המלך עבדאללה השני. לכוד בין הרחוב הירדני ליחסים עם ישראל. צילום: AFPהמלך עבדאללה השני. לכוד בין הרחוב הירדני ליחסים עם ישראל. צילום: AFP

משהו קרה למגעים בין עמאן לירושלים. זה יותר משנתיים, מאז פרשת המאבטח, סובלים יחסי המלך ונתניהו מירידה חדה באמון ההדדי. הוד מעלתו ואנשיו טוענים כי ישראל מעניקה להם יחס מזלזל. כאשר ראש ממשלת ישראל מכריז, שבוע לפני בחירות, כי בכוונתו לספח את בקעת הירדן, הרחוב הירדני המשולהב מתייחס לדבריו ברצינות. סיפוח חלקים מאדמת 67' נתפס בירדן כנגיסה נוספת באדמת פלסטין. מהלך כזה תובע מן הארמון מאבק נחוש בכוונותיה של ירושלים ומצפה כי יילחם בעוז. אבל מה לעשות, ואין בידי הממלכה מנופי לחץ רבים במיוחד להטילם על ישראל. 
 
כך מוצא הוד מעלתו את עצמו לכוד בחוסר אונים בין הרחוב הירדני ליחסי החוץ של ישראל, שהם בעצם יחסי פנים. כאילו לא די לו בנתניהו ובקמפיין הבקעה, בא מזכיר המדינה האמריקאי מייק פומפאו והצהיר כי ההתנחלויות אינן בלתי חוקיות. ירדן נאלצה להביט ביהודים ובאמריקאים עושים עסקים משותפים על חשבון פלסטין מבלי שתוכל לעשות כמעט דבר. 
 
משל הנבוט והפרה 

מצבו של הממשל הירדני אכן קשה. הקופה הציבורית הולכת ומידלדלת, ומקורות הכנסה משמעותיים אין. מדינות המפרץ, שבמשך שנים תרמו מכספן לירדן וסייעו לכלכלתה, הקטינו בשנים האחרונות את מענקי הסיוע. מיליוני פליטים צבאו על הממלכה והותירו את ירדן להתמודד איתם לבדה. הפליטים הללו מעיקים על שוק העבודה ועל משק המים הרעוע. מעבר לפינה, גם בלעדיהם, אורב לירדנים משבר מים חריף. 
 
כאשר הכיס ריק, הטינה כלפי השלטון הולכת וגוברת. טינה אלימה, ברוח האביב הערבי, שנוהגת להיתלות בכל דבר אפשרי כדי להשחיר את הריבון. הברית עם ישראל היא עוגן בביטחון הלאומי של ירדן, אבל גם בטנו הרכה ביחסיו עם דעת הקהל. כאשר צאצאו של הנביא מוחמד, בעל המעמד המיוחד באגן הקדוש במזרח ירושלים, מתקשה לחלץ מן הציונים אף את גופתו של אסיר שמת, הוא נאלץ לפנות למעשים פומפוזיים. כך נולד הקרקס שראינו באחרונה. השאלה היא אם באמצעות ניתוב הזעם כלפי ישראל יצליח המלך להסיר מעליו את הלחץ התובעני של הרחוב. ההיסטוריה מלמדת שלא. ראו את מצרים, למשל. תאבונו של האספסוף אך יתפח, ותמיד יבוא הרגע שבו סבלנותו תפקע.
 
בעמאן רואים בממשלת ישראל גביר כל יכול ומתנשא. מבצר, כינה אותה פעם עבדאללה השני. בירושלים, לעומת זאת, תופסים את הממשל הירדני כפעוט נרגן המושך בשמלת אמו. שניהם מחכים לשינוי: הישראלים מייחלים לרגע שבו הארמון יחדל להאשים אותם בצרותיו, ובירדן מתפללים שנתניהו ילך הביתה. ושניהם יודעים זה על זה סודות כמוסים. סודות שבחלקם אפשר להתנחם, אבל את רובם אסור לגלות. 
 
מספרים על ג'וחא, הרשל'ה של הערבים, כי מצא בשדהו פרה אלמונית האוכלת את היבולים טרם זמנם ומשחיתה אותם. מיד פנה להכותה בנבוט שבידו, אבל הפרה ברחה. חלפו כמה ימים וראה אותה מהלכת ברחוב כשהיא בידי אדונה. שלף את הנבוט והחל לחבוט בה כהוגן. שאל אותו בעליה בתימהון, מדוע אתה מכה אותה? ענה לו ג'וחא: זה ביני לבינה, היא יודעת למה.
הכותב הוא הפרשן לענייני ערבים של גלי צה"ל.

tguvot@maariv.co.il