"היחסים הגרועים אי-פעם": השבוע שב ועלה סיפוח בקעת הירדן לסדר היום הציבורי. נתניהו הניח אותו שם, כנימוק חשוב להכרח להקים ממשלת אחדות לאומית, כדי לא להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית לספח את בקעת הירדן, לחתום ברית הגנה עם ארה"ב ולהתמודד עם האיום האיראני.
 
שלושה נושאים חשובים. האיום האיראני הוא חמור ביותר. ראינו מה עוללו האיראנים לתעשיית הנפט של סעודיה בעזרת טילי שיוט ומל"טים. אבל נתניהו וכוכבי אינם זקוקים לשלושה רמטכ"לים בדימוס כדי להילחם באיראנים. הדבר האחרון שנתניהו רוצה במשבר כזה הוא נותני עצות מנוסים. במקרה של הצלחה הם יקטפו את פירות התהילה. במקרה של כישלון יצטרך להסביר מדוע לא קיבל את המלצותיהם.
 
חוזה הגנה עם ארה"ב מספק לישראל לכאורה מטריית הגנה אולטימטיבית מול כל איום, אך הוא טומן בחובו חסרונות קשים. בעיקר הגברת התלות והצורך בקבלת אישור מוקדם לכל פעולה צבאית, בעוד שהיום, במקרה הגרוע ביותר, אנחנו חייבים רק לעדכן עליה מבעוד מועד, לא לקבל רישיון. ההיסטוריה המודרנית הוכיחה שכל חוזי ההגנה הללו מכובדים רק אם זהו האינטרס הישיר והמיידי של הצדדים. חוזה ההגנה והברית הצבאית בין צרפת וצ'כיה לא הביאו את צרפת לסייע לצ'כים כשהגרמנים פלשו ב־1939. אם נשיא ארה"ב ירצה לסייע לישראל במקרה של התנגשות עם איראן - הוא יעשה זאת בין שיהיה חוזה הגנה ובין שלא יהיה. ואם יחליט שאינו רוצה להתערב, ישאל איפה היו החיילים הישראלים ביום הפלישה לנורמנדי. ארה"ב לא סייעה לישראל ערב מלחמת ששת הימים אך הפעילה רכבת אווירית עם אספקת נשק במלחמת יום הכיפורים. מעולם לא ביקשנו שחיילים אמריקאים יבואו ויילחמו לצדנו.

דונלד טראמפ. צילום: רויטרס

 

אבל הנושא השלישי שאותו שלף נתניהו - סיפוח בקעת הירדן, המצריך לטעמו ממשלת אחדות - הוא המופרך מכל. נתניהו יודע יפה שאינו זקוק לרוב בכנסת כדי לספח את בקעת הירדן. הוא לא זקוק בכלל לכנסת. אין צורך בחקיקה. "פקודת סדרי המנהל והמשפט" מ־1948, וליתר דיוק סעיף 11 ב' בחוק הזה (שנוסף לחוק ב־1967 ומכוחו סופחה ירושלים המזרחית) קובע: "המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה יחולו בכל שטח של ארץ־ישראל שהממשלה קבעה בצו". נתניהו יכול לכנס את הממשלה, להצביע ולפרסם צו. וזהו זה. כחול לבן תומכת. וכבר התפרסם כי כשניסו לגייס את תמיכת הימין החדש של בנט הבטיחו לו לספח את בקעת הירדן. השמאל והערבים יתנגדו כמובן, אבל הם יתנגדו לכל החלטה כזאת, בין שתתקבל על ידי ממשלת נתניהו הנוכחית ובין שתהא זו ממשלת אחדות שתחליט כך. גם הערבים ביש"ע יתנגדו כמובן. אולי אפילו יארגנו מהומות. גם ממלכת ירדן תביע מחאה, אם כי אין ספק שהם מעוניינים בחיץ ישראלי בינם לבין אחיהם הפלסטינים ביו"ש. 
 
אבל יש במערכת הביטחון הישראלית כאלו המתנגדים לסיפוח. דומים לאלו שתמכו בוויתור על הגולן במסגרת "הסכם שלום" עם אסד, מאותם "מומחים" שהבטיחו שיפור במצב הביטחוני אם ניסוג מעזה בהתנתקות. וכיוון שעתה אין הם סומכים על הערבים שימנעו מאיתנו לספח את הבקעה - הם מפזרים איומים ו"הערכות" שירדן תבטל את הסכם השלום איתנו עם נעז לספח את הבקעה. בחדשות 12 הם צוטטו השבוע כאומרים שסיפוח כזה יעורר גל מחאות חריף בירדן, המלך עבדאללה לא יעמוד בלחץ המחאה וייאלץ להקפיא את הסכם השלום בין ממלכתו לישראל.
 
פלסטין מעבר לנהר

כל הערכה ביטחונית שמנסה לנחש כוונות והחלטות פוליטיות (בניגוד לנתוני עוצמה) - נשענת תמיד על תפיסה מדינית, עמדה פוליטית ומשאלות לב של המעריך. לא על מודיעין מדויק. אבל שנאת ישראל המבצבצת מההתבטאויות הירדניות מספקת למומחים הללו מצע מוצק להערכותיהם. המדיניות הירדנית בעשור האחרון היא אנטי־ישראלית קיצונית ברמת ההכרזות והפעילות הדיפלומטית, יחד עם המשך שיתוף פעולה ביטחוני ואסטרטגי מתחת לשולחן. 
 
המלך עבדאללה, בניגוד לאביו חוסיין, אולי שונא אותנו, אבל, בדומה לחוסיין, תלוי בנו לחלוטין. שיתוף הפעולה במלחמה בטרור משרת אותו יותר ממה שהוא משרת אותנו. הוא זקוק למים שלנו. לגז מ"לווייתן". אבל מתוך שהוא מכיר היטב את רפיסות הממשלה הישראלית ביחסים איתו - אינו מהסס להגדיר את יחסי ישראל־ירדן כ"גרועים ביותר אי־פעם". עבדאללה לא מהסס ליישם את הסעיף בהסכם השלום שהגדיר כי אחרי 25 שנה יחזרו שטחי צופר ונהריים לירדן. עבדאללה התעלם מההבנות בעל פה שהיו מונחות ביסוד ההסכם כי ההחכרה יכולה להימשך, כמעט אוטומטית, בהסכמת הצדדים. אם ישראל הייתה מאיימת בסנקציות - היה נמצא פתרון. אבל ישראל ויתרה מראש ובלא מאבק.
 
בשבוע שעבר קיים צבא ירדן תרגיל הגנה רחב היקף, שדימה מערכה צבאית נגד "היישות הכובשת שמעבר לנהר". התרגיל נקרא "חרבות כראמה" כדי להזכיר לנו את הכישלון הצבאי שלנו בפעולת כראמה ב־1968. יש טוענים שבתרגיל הזה השתתפו גם 16 מסוקי הקרב שקיבל עבדאללה מאיתנו במתנה ב־2015, כדי שיוכל להילחם בדאע"ש. בשבוע שעבר תועדו גם כוחות כיבוי והצלה ירדניים מתאמנים ברחבת הר הבית. לחוצפה שלהם אין הרבה גבולות. אבל קשה להאמין כי הכבאים הירדנים חצו את הירדן באישון לילה ובהיחבא בלי לקבל אישור מממשלת ישראל. זו הייתה סטירת לחי לריבונות ישראל בהר הבית, סטירה המגיעה בדין למדינה שאינה מקפידה על ריבונותה.
 
"ירדן היא פלסטין" אינה רק ססמה או תוכנית מדינית. זוהי עובדה. כך התבטא המלך חוסיין פעמים רבות. כשהוא מציג את עמדתו המסורתית שהוא המלך של הפלסטינים. 70% מאזרחי הממלכה הם פלסטינים על פי הגדרתם והגדרת אונר"א. המלכה ההאשמית משתרעת על 75% משטחי פלשתינה־א"י המנדטורית. ולכן "ירדן היא פלסטין, ופלסטין היא ירדן". וכאשר יימאס לפלסטינים להיות אזרחים סוג ב' במדינתם - ייפטרו מבית המלוכה או יותירו לו תפקידים סמליים בלבד, ויקימו בעבר הירדן המזרחי את "הרפובליקה הפלסטינית", שבה יבואו לידי ביטוי השאיפות שלהם להגדרה עצמית ולמדינה. בכך יאבדו את המעמד היקר להם מכל יקר - של עם מסכן שאין לו מדינה. אבל כמה זמן אפשר לחיות ממסכנות, תחת דיקטטורה של בדואי מחיג'אז שהובא לארצם בידי הקולוניאליזם הבריטי לפני מאה שנה?
 
זו הסיבה העיקרית לכך שהמלך עבדאללה מהלך בזהירות בין רצונו להצטייר כנאמן לעניין הפלסטיני ובין חששו מהתחזקות שלהם. נוח לו להאשים את ישראל ב"כיבוש אכזרי", כשהוא מקווה שיום אחד תקום ממשלת שמאל בישראל שתהיה נכונה להקים מדינה פלסטינית ביו"ש. אבל גם אז - יעדיף לראות את צה"ל בבקעת הירדן ולא את גדודי חמאס.
 
ולכן גם על רקע היחסים המתוחים עם ירדן חייבת ישראל לנצל את שלהי הקדנציה הראשונה (ואולי גם האחרונה) של טראמפ - ולספח את בקעת הירדן. ואם עבדאללה ישחק "ברוגז" כהערכת גורמי הביטחון שלנו - שישחק. הוא יהיה המפסיד העיקרי, וכמאמר השיר - עוד יחזור על ארבע אל הרפת.