לא מחזיק מים: תתעלמו רגע מתיק 1000, תשכחו מ־2000, תתנהגו כאילו תיק 4000 לא היה מעולם. לא מתנות בשווי מאות אלפי שקלים, לא מו"מ מושחת ומוקלט עם המו"ל הגדול בישראל, לא הטבות רגולטוריות במיליארדים (על חשבוננו) תמורת שליטה באתר החדשות הגדול בישראל. האם יש עוד מדינה מערבית מתוקנת בעולם שבה ראש הממשלה יכול היה להישאר דקה אחת נוספת בתפקידו לאחר התפוצצותה של מורסה ממאירה ורקובה כפרשת הצוללות? התשובה שלילית. 
 
ביפן הוא היה צריך לבצע חרקירי בשידור חי. בגרמניה התפטר שר ההגנה על הרבה פחות מזה. מנהיגים קיבלו אחריות והלכו לעשות לביתם על עניינים פעוטים בהרבה ממה שקרה בקודש הקודשים של הביטחון הלאומי הישראלי במשמרת של בנימין נתניהו. רק אצלנו, העסקים כרגיל. תרתי משמע. הוא ממשיך לעשות לביתו ולהרוס את הבית שלנו.
 
גם אם נקבל את גרסתו התמוהה של האיש שיודע הכל, שלא ידע שהאדם הכי קרוב אליו בתבל (חוץ ממנה, כמובן) הוא זה שגוזר את הקופונים מהעסקאות המצחינות הללו, זה לא באמת משנה. אין מדינה בעולם שבה חסידי המנהיג היו ממנפים את הפרשה הזו לכדי נשק תעמולתי לטובתו. הנה, הוא לא חשוד בפרשת הצוללות! האיש צדיק תמים בדורותיו! שפכו את דמו! איך העזתם להטיל בו רבב! זו הוכחה שגם שאר התיקים תפורים! 
 

בקצב הזה, במקום להקים ועדת חקירה על פרשת הצוללות, הם ידרשו להקים ועדת חקירה ממלכתית שתבדוק איך ניסו לתפור על ביבי האומלל את תיק הצוללות. כרגיל, הוא הקורבן.
 
מספיקות העובדות שאין עליהן מחלוקת כדי לשרטט תמונת זוועה על מה שהתרחש בחצר הקיסרית הרקובה שנבנתה על חשבוננו בעשור האחרון. איך נוהלה המדינה בידי שני עורכי דין שהם גם קרובי משפחה של השליט, המסרסרים בקרבתם למלכות. הסדר ניגוד העניינים שעליו חתם, משום מה, רק "שר החוץ" עו"ד יצחק מלכו, הוא פחות מבדיחה. 
 
ההסדר אמור "לכסות" את המשרד כולו, שבו מתנהל גם "שר הפנים" עו"ד דוד שמרון, אלא ששמרון לא טורח לעדכן את העומד בראש המדינה, שהוא הפך למתווך/שותף של תאגיד המוכר למדינה נשק אסטרטגי במיליארדים. נשק שהמדינה לא זקוקה לו (גם היום צה"ל מתעקש על חמש צוללות בלבד). נשק שראש הממשלה מנסה לרכוש מאחורי גבה של מערכת הבטחון.
 
בידי החוקרים מסמך המוכיח שנתניהו שאף להגיע לתשע צוללות. אחר כך, כשיעלון עלה עליו, הוא שיפר אחורה והסביר ששלוש הצוללות החדשות אמורות להחליף שלוש צוללות קיימות, אבל זה לא מחזיק מים, תרתי משמע. אין לזה שום קשר לעובדה שבן דודו שמרון אמור לגזור קופונים של מיליוני אירו על העסקאות האלה. וכמובן שעו"ד שמרון לא מעדכן את נתניהו שהוא חצה את הקווים ועבר לצד של תיסנקרופ. 
 
ונניח שאנחנו מאמינים לזה. יכול להיות שהוא גם לא מעדכן את שותפו למשרד, הקונסיליירי השני, עו"ד מלכו? בואו נאמין גם לזה. כששמרון מגיע יחד עם מעסיקו/שותפו, מיקי גנור, ודורש ממשרד הביטחון לבטל את המכרז הבינלאומי לרכישת ספינות המשמר, בשם מי הוא מדבר? כשהוא רומז שאם זה לא ילך בטוב, זה ילך ברע, למה הוא מתכוון? אגב, באמת מבטלים את המכרז. "הגרמנים נותנים לנו הנחה", כך שהמכרז מיותר. אחר כך התירוץ הזה טובע כי הספינות צומחות באורח פלא על סטרואידים והופכות גדולות, כבדות ויקרות בהרבה ממה שמישהו בחיל הים התכוון. גם זה מגדיל את העמלה, כמובן.
 
ועוד לא דיברנו על הניסיון שלא ייאמן של אותם גנור ושמרון להפריט את המספנות שיטפלו בצוללות. מדובר בחוזה של מאות מיליונים ופגיעה בביטחון הלאומי של ישראל. הפיכתו של גורם זר (תיסנקרופ) למי שמתחזק את הנשק האסטרטגי החשוב ביותר של מדינת ישראל. ועוד לא דיברנו על הדרישה הביזארית לרכוש ספינות נגד צוללות (שאיש לא זקוק להן). ועל גירושו החפוז של אבי הצוללות הוותיק שייקה ברקת, לטובת אותו גנור, שבעקבותיו מופיע גם אותו שמרון.

האיש שתמיד שם

ולמי ששכח מי זה עו"ד דוד שמרון, הנה תזכורת: ראשית, מדובר באדם חביב, מלח הארץ. בלי ציניות. הוא בן דוד של ביבי, הוא העו"ד הכי קרוב והכי אינטימי של ביבי, הוא נמצא שם בכל העניינים הכי רגישים, בעייתיים ולפעמים גם מצחינים של ביבי. ידו בכל. 
 
תיק המעונות? שמרון מככב בפעולות שננקטו בהוראת "הגברת" כדי להכפיש את מני נפתלי ומייצג את המשפחה. עכשיו הוא נתבע דיבה על ידי נפתלי על חלקו בפרשה. תיק המתנות? שמרון הוא זה שמקבל את הכסף של המיליונר הצרפתי ארנו מימרן (שכחתם ממנו? בצדק. זה לא נחקר). לטענתו, לא מדובר ב־400 אלף אירו, אלא רק ב־40 אלף. הכסף הולך לשמרון, לטובת "העמותה". 
 
בתיק 2000 שמרון הוא זה שנותן את עצת הזהב לביבי, להקליט את השיחות עם נוני. בתיק 4000 שמרון הוא זה שכותב חוות דעת בשם נתניהו, שלפיה הוא לא מנהל מערכת יחסי קירבה או חברות עם שאול אלוביץ'. אחר כך התברר שמדובר בשקר ושמרון עצמו, בחקירתו, הודה בכך שנתניהו פשוט לא אמר לו את האמת. מתווה הגז? לא בטוח שזה קשור, אבל לשמרון אינטרסים בחברת דוראד. נתן מיליקובסקי? שמרון הוא העו"ד שלו. לאודר? שמרון הוא העו"ד שלו. כך גם עם מיליארדרים ותורמים רבים נוספים. 
 
השם שמרון עולה בכל פרשה הנחקרת, וגם באלה שלא. ידו בכל. הוא השליח למו"מים הקואליציוניים, הוא היועץ הפוליטי הכי מקורב והכי בכיר, הוא מייצג את הגברת בתביעות דיבה (גילוי נאות: גם נגדי), הוא הפרצוף שקופץ מאחורי גבו של ביבי בכל פעם שקורה משהו. הוא זה שלא סיפר לביבי על העניין הפעוט הזה עם הצוללות? אז אני מייצג את תיסנקרופ, כן?
 
ועוד לא הגענו לאישור למכור צוללות אסטרטגיות למצרים. גם כאן, הכל כבר נכתב. אבל בואו נתמקד רק בעובדה פשוטה, בסיסית, אחת: השקר של נתניהו, שטען לאורך זמן שלא נתן אישור לגרמנים למכור צוללות למצרים, עד שנשבר בחקירה (בשידור חי אצל קרן מרציאנו) והודה שכן, זה הוא שנתן את האישור. למה? נשאל. כי יש איזה "סוד" נורא, ענה (אלה המילים שלי), שרק הוא והיועמ"ש יודעים. סוד שהרמטכ"ל לא ידע, ראש המוסד לא ידע, מפקד חיל הים לא ידע, אפילו שרה לא ידעה. ואילו היועמ"ש בעצמו הודיע מיד שהוא יודע ולא רוצה לדעת שום סוד כזה. 
 
חבל שהיועמ"ש לא הסביר לנו באותה הזדמנות סוד אחר: מדוע התעקש להודיע עוד בטרם הבשילה הבדיקה לחקירה, שנתניהו אינו חשוד. ומדוע לא הסכים שהמשטרה תבדוק את סיפור האישור למכירת צוללות למצרים.
 
את הסוד האמיתי עוד לא גילינו. רק ועדת חקירה ממלכתית שתחדור לליבת הריקבון הזה יכולה לתת לנו את התשובות. היא תצטרך לענות על השאלות הנערמות מולנו ללא מענה. להעמיק אל תוך תעשיית השחיתות שלבלבה כאן, בתוך בית המקדש של הביטחון הלאומי. 
 
תקשיבו לעמוס גלעד. האיש שרק הפצרות נמרצות גרמו למשטרה לזמנו לעדות בפרשה. אגב, את עדותו של נשיא המדינה, שהיה אצל אנגלה מרקל וחזר מזועזע, לא גבו עד רגע זה. מישהו נתן הוראה לא לגבות אותה. המדינה המערבית היחידה שבה יכול ראש ממשלה למנף אירוע כזה לטובתו היא מדינת ישראל. רק כאן אפשר להמשיך אחרי סיפור כזה כאילו כלום. רק בישראל מסוגלים חסידים משוטים להתרברב בגדולתו של משיחם בתוך סירחון כזה. צריך לרשום על זה פטנט.

הדרך לבחירות נסללה 

הקרב האדיר שניטש בקוקפיט של כחול לבן בשבועות האחרונים הוכרע ביום שלישי בערב. בני גנץ יצא מהמפגש עם בנימין נתניהו בתצורה שונה מכפי שנכנס אליו. התנהגותו של נתניהו במהלך הפגישה ובעיקר ההודעה לתקשורת שמיהר הליכוד להוציא חד־צדדית בסיומה, הבהירו לגנץ שיאיר לפיד ובוגי יעלון צודקים: אסור לעשות עסקים עם האיש. 
 
אין למו"מ תוחלת, לא תהיה רוטציה, מדובר במגעי פייק שנועדו למשוך זמן, לפגוע בכחול לבן וליצור מצג שווא. גנץ החליט לחתוך. הקרב הוכרע. עד הודעה חדשה. כי זה ייגמר רק ביום רביעי בחצות, לא דקה אחת קודם.
 
יחסי הכוחות היו מעניינים: בצד התוקפני, ששלל כל דיון על הצעת הנבצרות של נתניהו, היו לפיד ויעלון. גבי אשכנזי אחז בעמדה שונה, שלפיה צריך לבדוק את הצעת הנבצרות (אחרי חמישה חודשים) ברצינות. בני גנץ נטה לכיוונו של אשכנזי והתלבט איך לקרוא את שני שותפיו הסוררים לסדר. גנץ הריח את לשכת ראש הממשלה ונטה לחשוב ש"טוב רוטציה אחרי חצי שנה ביד, מהימור על בחירות נוספות על העץ". 
 
אפשר לנסח את החלוקה הזו בדרך אחרת: שני אלה שישבו עם נתניהו בממשלה (יעלון ולפיד) לא מוכנים לדבר איתו ולא מאמינים למילה אחת היוצאת מפיו. שני אלה שלא עברו כברת דרך פוליטית במחיצתו אלא שירתו כרמטכ"לים תחתיו (גנץ ואשכנזי) היו מוכנים לתת לו צ'אנס והאמינו לחלק מהבטחותיו. הדיונים היו סוערים ומתוחים. הוטחו דברים קשים משני הצדדים. לא הושגה הכרעה. האמת היא, שטיעוניו של כל צד היו משכנעים כשלעצמם.
 
מי ששינה עמדה היה גבי אשכנזי. עד לא מזמן הוא הוביל את מחנה אלה שלא האמינו למילה אחת של נתניהו. משהו גרם לו להתהפך. משהו גרם לו לבחון את ההצעות שהגיעו מכיוונו של נתניהו ברצינות. גם האופטימיות שלו באשר למצבה של כחול לבן בבחירות הבאות הוחלפה בסקפטיות מודאגת. 
 
אשכנזי מכהן כיו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הוא שותף סוד מלא. יכול להיות שהוא מודאג ממה שהוא רואה בחומר. הוא יודע למה נתניהו מסוגל. הוא העדיף להיות חכם מאשר צודק. הוא התפכח. הבעיה בוויכוח הזה שאי אפשר יהיה לעולם להוכיח מה היה קורה לו הם היו נוהגים אחרת מול נתניהו. 
 
אצל יאיר לפיד המצב היה פשוט: אין מצב, אמר לכל מי שרצה לשמוע, שביבי יבוא יום אחד לשרה ויגיד לה מיוזמתו לפנות את הבגדים מהארונות כי רויטל גנץ צריכה להביא את הסוודרים שלה. אין מצב כזה. לפיד משוכנע שנתניהו מצעיד את הרמטכ"לים ואותו לתוך מלכודת פתאים. הוא כבר צעד לתוך מלכודת כזו בעבר ואין לו כוונה לחזור על החוויה. כשאשכנזי אומר לו שהכוונה היא לבצר את הסכם הרוטציה והנבצרות בחקיקה ורק אחר כך לחתום לנתניהו על 61 חתימות, הוא מגחך. 
 
הקוקפיט של כחול לבן ישב עם שני מומחי משפט (אבי ליכט ויורם טורבוביץ') על החקיקה הנדרשת כדי לבצר את נתניהו ולכלוא אותו בהבטחותיו. הבעיה לא הייתה חקיקתית או משפטית. בתחום הזה אפשר היה לספק את הסחורה. הבעיה הייתה פוליטית. לפיד אומר שכשראש ממשלה רוצה לפזר את הכנסת ולפרק את הממשלה, הוא עושה את זה. דרך אי־העברת תקציב, או בחקיקה מופרכת, או פשוט בפיטורי שרים שלא באים לו טוב בעין. זה מה שביבי היה עושה, הודיע לפיד. אין כל ספק, לטענתו.
 
אשכנזי לא קנה את זה. החיים הם לא תוכנית כבקשתך, אמר. אי אפשר להגיע לשלטון עם משיחיות או קנאות או שנאה. צריך לראות את המצב ואת המציאות. איך יכול להיות, שאל אשכנזי, שמפלגת מרכז שיש בה מגוון דעות מכל הסוגים, לא יכולה לשבת עם הערבים, לא יכולה לשבת עם החרדים ולא מסכימה לשבת עם ביבי? הרי אם הולכים לבחירות, הוא ראש ממשלה עוד חצי שנה, לא? אז נסביר לציבור שהדרך הכי מהירה להחליף את ביבי היא ללכת לאחדות עם רוטציה אחרי חמישה חודשים. זה הגיוני, זה נכון, זה הרע במיעוטו. 
 
בדרך הזו, חשב אשכנזי, אפשר גם לייצר מערכת יחסים חדשה עם החרדים. בלי החרדים לעולם לא נוכל להרכיב ממשלה שאינה ממשלת אחדות. מפלגה שרוצה להיות מפלגת שלטון צריכה מרחב תמרון, צריכה כושר תמרון, צריכה אופציות ואלטרנטיבות. כולם רוצים להיפטר מביבי, אמר אשכנזי, גם הליכודניקים. אפילו הם רוצים שנלך על הנוסחה הזו עם הרוטציה ונעזור לו לצאת בכבוד. מה הבעיה? לא צריך לפחד. מפלגה לא יכולה להתנהל מתוך פחדים ושנאות. צריך לשאול מה הכי טוב למדינה, ומה שהכי טוב למדינה זה להקים עכשיו ממשלת אחדות. לשים שתי ידיים על ההגה, להקטין למינימום את האפשרות שלו לדרדר אותנו למלחמה ולהפסיק את הטרלול וההסתה מיד. הציבור יקבל את זה.
 
מבחינת יעלון, אין שאלה: להקים קיר ברזל ולנתק מגע מנתניהו. מדובר בעבודה זרה של ממש. מי שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום בגין שוחד, הפרת אמונים ומרמה, הוא פסול חיתון פוליטי. עולמו של יעלון פשוט בהרבה מעולמם של אשכנזי וגנץ. הוא הסמן המוסרי של כחול לבן. הוא גם פגוע אישית מנתניהו. הוא משוכנע שקיר הברזל של כחול לבן יסמן את קצו הפוליטי של נתניהו. הוא אופטימי באשר לבחירות הקרובות. גם יאיר לפיד אופטימי. שניהם משוכנעים שנתניהו בכלל לא מתכוון ללכת לאחדות, רוטציה או נבצרות. הדבר היחיד שמעניין אותו, אומר יעלון, זה לפרק את כחול לבן בתנועה, לגרום לה להפר את הבטחתה לבוחר ואז לברוח ברגע האחרון לבחירות. 
 
הוויכוח הזה, לפחות בינתיים, הוכרע לטובת יעלון ולפיד. אביגדור ליברמן עוד ניסה במהלך של הרגע האחרון לבצע תרגיל הפחדה ולרמוז שהוא שוקל חבירה לנתניהו והקמת ממשלת ימין־חרדים צרה. ליברמן ידע שסיכויי ההצלחה של התרגיל הזה קלושים. בקוקפיט של כחול לבן יושבים אנשים שיודעים לעמוד בלחצים. שלושה מהם היו רמטכ"לים, הרביעי קיבל בחייו כמה החלטות קשות ועבר כבר ארבעה קמפיינים. כפי שהדברים נראים עכשיו, הדרך לבחירות שלישיות נסללה.

רביעיית כחול לבן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90רביעיית כחול לבן. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

 
ברית הגנה עם בבל 

ליברמן דבק בעמדת המבוגר האחראי של המערכת הפוליטית. מחולל האחדות והליברליות. הוא לא שיתף פעולה עם אף תרגיל מלוכלך שניסה מי מהצדדים. הוא לא הסכים להדיח את יו"ר הכנסת, הוא לא הסכים לחוקק חוקים בעייתיים, השבוע הוא דחה הצעה של הליכוד להחליף את אבי ניסנקורן מכחול לבן בתפקיד החיוני של יו"ר הוועדה המסדרת, גם כשהמחליף אמור היה להיות ח"כ עודד פורר מטעמו. 
 
לא משנים את כללי המשחק במהלך המשחק, ממשיך לשנן ליברמן. הוא מודאג מהבחירות הקרובות וממשאבות המנדטים הגדולות שיפעילו הליכוד וכחול לבן, אבל גם הוא כבר ראה הכל בחיים והוא בונה על מאוכזבי ופליטי נתניהו מצד אחד, ואסירי התודה של מחנה מתעבי נתניהו מן העבר השני. בינתיים, כרגיל, הכל גן עדן.
 
מהי תוכנית העבודה של נתניהו? עוד מאותו הדבר. הוא יפעיל את מכונות ההסתה האימתניות ביותר שהופעלו כאן אי־פעם. הוא יחבר את פייגלין לבנט ושקד ואת בן גביר ומרזל לסמוטריץ' ורפי פרץ, גם אם יצטרך להלחים אותם בכוח זה לזה. הוא יקווה שאף קול ימני לא יבוזבז. אחר כך הוא ייצא לקמפיין "הוא זכאי", שיהפוך את מה שדרעי עשה ב־1999 למסיבת תה בריטית. 
 
הוא ינסה להפריד את ישראל מ"ישראל השנייה", הוא ינסה לגרום להמונים להזדהות עם "הרדיפה" נגדו, הוא יסית נגד מערכות שלטון החוק, בתי המשפט, הפרקליטות, המשטרה והיועץ המשפטי, הוא ינסה לשכנע את הנשיא טראמפ להתגייר ברחבת הכותל המערבי, יעביר חוק מיוחד לסיפוח הירח ויחתום על ברית הגנה עם אשור ובבל. את כל זה הוא יעשה עם שלושה כתבי אישום המרחפים מעל ראשו וימשיך לשכנע את עצמו ואת סובביו שמחסום ה־61 אינו בלתי אפשרי.
 
מכל הדברים האלה הכי בלתי נתפס זה החיבור בין בנימין נתניהו ל"ישראל השנייה". האיש השווה עשרות מיליונים, האיש המוקף טייקונים, אוליגרכים ומיליארדרים, האיש שבתקופת שלטונו העמיקו הפערים והוחרפו השסעים, לא מתבייש להוביל את המדוכאים והמקופחים עלי אדמות. זה הגיוני בערך כמו שרעייתו, שהתעללה בעשרות מוכי גורל במהלך השנים (רק קמצוץ מהם אזר אומץ להתלונן), אמרה אתמול ש"מה שעושים לנו זה אינקוויזיציה". היא מבינה בזה מצוין.

מותה של תחנה

 הבנתי שהאדם הנושא בתואר "מפקד גלי צה"ל", שמעון אלקבץ, העניק בסוף השבוע ראיון שבו הוא "עונה למבקריו". טרם הספיקותי לעלעל בו. יחד עם זאת, מבקריו לא זקוקים למאמץ כלשהו כדי להבין עם מי יש לנו עסק. מספיק להאזין לאחד המיצגים הרדיופוניים המדהימים שנשמעו לאחרונה באותה תחנת רדיו צבאית כדי לדעת את האמת. 
 
מדובר ב"ראיון" שערכו שני מגישי יומן הערב של גלי צה"ל השבוע עם "שרת התרבות והספורט" מירי רגב. אחד מהם הוא המגיש הקבוע ומי שהפך לשליט הכמעט בלעדי של התחנה, יעקב ברדוגו. שותפו הקבוע להגשה, ירון וילנסקי, נעדר. אילאיל שחר, הכתבת המדינית המוערכת של גל"צ, נאלצה למלא את מקומו. לא דיברתי איתה, אבל נדמה לי ששחר לא תשכח עוד זמן רב את האירוע.
 
הראיון נמשך קרוב לחצי שעה. במונחי רדיו, זהו נצח. בניגוד למה שאמור לקרות בראיון עיתונאי (המראיינים שואלים, המרואיין עונה), הפורמט כאן היה אחר. את רוב־רובן של השאלות שאל ברדוגו. לא מדובר בשאלות ממש, אלא בסדרה ארוכה של הרמות להנחתה שאותן אפילו רגב לא הצליחה לפספס. שחר הצליחה להשחיל שתיים־שלוש שאלות פה ושם, אבל דומה ששני המשתתפים האחרים לא ספרו אותה.
 
הסיפור הגדול אירע כעשר דקות לפני הסוף, כששחר העזה לשאול שאלה עיתונאית אמיתית בעניין העימות בין שר המשפטים אמיר אוחנה ליועמ"ש מנדלבליט סביב מינוי מ"מ פרקליט המדינה. "האם ראוי שבמצב שנוצר השר, שהוא שליחו המובהק של ראש הממשלה, יהיה מי שימנה את הפרקליט שיתבע את ראש הממשלה", שאלה שחר, בערך. בשלב הזה התרחשה התפוצצות סמי־גרעינית. לא מירי רגב התפוצצה. היא ניסתה, אבל ברדוגו היה מהיר ממנה. הוא פשוט התנפל על הקולגה שלו וקרע אותה לגזרים. איך היא מעיזה? "זה הזוי להגיד דבר כזה בשידור", הזדעק הפרשן שמעולם לא היה עיתונאי, והמשיך להלום בשחר האומללה במשך דקות אינסופיות, כשרגב מצליחה להשחיל דקירה משלה פה ושם.
 
"את אומרת שהמחוקק, את אומרת שיש מישהו מעל החוק, זו תקלה חמורה, אני אומר לך כעורך דין, פשוט בלתי נתפס העניין הזה, כשהולכים נגד החוק כשזה נוח, זה לא הגיוני, אילאיל, זה בלתי נתפס", זה רק משפט אחד, מדגמי, שיידה ברדוגו באילאיל שחר, שמסקרת את התחום המדיני והפוליטי למעלה מ־20 שנה.
 
אגב, בוויכוח הזה בין היועמ"ש ל"שר המשפטים" יש לשני הצדדים קייס. אני לא לגמרי סגור על התשובה מי צודק. מדובר באמת במצב מורכב. הבעיה היא שהאיש שהשתלט על גלי צה"ל שלל את האפשרות לשאול שאלה לגיטימית את מי שאמורה לייצג את הממשלה. מבחינתו, מדובר בחילול הקודש של ממש. מזל שלא הגיש תביעת דיבה, או נזיקין, בשידור חי נגד שותפתו להגשת התוכנית. 
 
ההתעללות בשחר נמשכה, כאמור, דקות ארוכות. אבל זה לא נגמר. ברדוגו הזהיר מראש ש"אני אסכם את זה בסוף", וגם קיים: גם אחרי שנאלצה להודות לרגב ולסיים את הסאגה באפיסת כוחות, חוותה שחר את המשך הזובור וחטפה "שטיפה" רדיופונית (עילגת, כמובן) מברדוגו אחרי שמירי רגב כבר לא הייתה שם. זה היה וידוא הריגה, אבל לא מדובר בהריגתה של אילאיל שחר. מי שנהרג כאן זו העיתונות ושאריות שמה הטוב של מה שהייתה פעם תחנת רדיו מפוארת.
 
אז אין לי מושג מה מכר שמעון אלקבץ למראייניו. אבל יש לי מושג ברור ש"מפקד" או עורך ראשי שמאפשר לתועבה הזו להמשיך להשתולל ברחבי התחנה שלו אינו ראוי להמשיך בתפקידו אפילו רגע אחד. אבל היי, אם נתניהו ממשיך להיות ראש ממשלה אחרי פרשת הצוללות, איך אפשר להתגולל על שמעון אלקבץ?
 
bencaspit5@gmail.com