מעולם לא חיבבתי את יאיר לפיד. כפוליטיקאי. ברמה האישית אני לא מכיר אותו, וכשמשחקים ברצינות ב"מדינת ישראל לאן", לא עושים הנחות אישיות גם כאשר מכירים, ואפילו כאשר חברים. ההתנהלות של לפיד בהקמת יש עתיד ובדרך לראשות הממשלה הייתה קטסטרופלית, אפילו נלעגת, אבל הוכיחה את עצמה. הוא אסף מספיק מנדטים כדי להיכנס לתהליך קבלת ההחלטות ככוח משמעותי. הבעיה הייתה שבדרך דרס כל מה שליברלי ודמוקרטי, החל במשטר הפנימי ביש עתיד, עבור בפנייה פראית ימינה עם כיפה, ייצוג ישראל בגויים באורח נלעג למדי, התרת דם בתנאי לחימה בעייתיים, וכלה בזועביס.
להכרזה קדם הוויתור ההרואי בתוך כחול לבן על "אני ראש הממשלה". אני לא בטוח שמדובר רק במחווה של נדיבות או הארת פתע שירדה עליו משמיים. בסך הכל זהו גם חשבון אישי נבון ונכון, ובעיקר זו הכרה במציאות – שהוא עניין די נדיר במחוזותינו. שני המהלכים האלה נתפסים כיום כתרגיל פנים־מפלגתי זניח או הערת שוליים זמנית בשולי הדרמה הגדולה, בניחוח של חמלה או שמחה לאיד. אבל אם התעקשות לפיד על אי־חבירה לנתניהו, במקביל לוויתוריו לחרדים, יובילו את כחול לבן לעמדה משמעותית בדרך למהפך קטן או גדול - אזי צעדיו של לפיד הפוליטיקאי היו משמעותיים הרבה יותר מכל תרגילי הסרק האינסופיים שכולם עושים על כולם. הוא אולי היחיד שידע עד כמה הם היו משמעותיים, שתרומתו הייתה גדולה, אם וכאשר.
בינתיים הוא היה האיש הנכון במקום הנכון. תרגיל הפשרת החרדים ומלחמת החורמה האישית בנתניהו היו נדבך נכון לקמפיין הבחירות והם בוצעו (כך מספרים כתבינו) כנגד חברים בקוקפיט ומיני מאמיני האחדות. אם הכל יתחרבש, כלומר יצוץ עוד פתרון כלאיים שישתק את האפשרות לשינוי, אזי שום דבר לא חשוב, לא היסטורי, והרשימה הזו לא נכתבה.
התרעות פיקוד העורף