השבוע הגעתי לרופא מומחה לצורך בדיקה שגרתית. שום דבר מדאיג. תחזוקה שנתית שמגיעה עם הגיל. מדובר באדם מלומד ומוערך, מאסטר בתחומו ובכיר באחד מבתי החולים הגדולים בישראל. בתום בירורים וגינונים כאלה ואחרים שקשורים לדיאגנוזה הוא ביקש לצלול לנבכי הפוליטיקה ושאל לדעתי על הברוך הנוכחי: "מה יהיה עם נתניהו? ילך לכלא?", בירר בקול שלא הצלחתי לפענח ממנו אם הוא מודאג מהאפשרות הזו או שמא מדובר במשאלת לב כמוסה.

אף על פי שנשבעתי להישמר תמידית ולהימנע משיחות כאלו, היות שאין להן התחלה, אמצע וסוף ומחירן הוא בזבוז זמן משווע - לא עמדתי בפיתוי והשבתי. בעיקר משום שאין דבר שאהוב עליי יותר בעולם מלשמוע את קולי שלי, בוודאי כשמדובר בנושאים כבדי משקל. זה נותן לי תחושה מכובדת.

כך, בניגוד לכל היגיון פצחתי בהרצאה מלומדת ומעמיקה, טובה בהחלט לטעמי, על המתרחש בזירה הפוליטית. הנאום החל בניתוח הפלונטר הקואליציוני והמשיך לענייני החשדות שטורדים את מנוחת המדינה. אחרי דקות של קדיחות קולחות שתובלו בשפה מליצית, מתנשאת וגבוהה, הבנתי שהקושי המרכזי של רעי הוא להבין על מה בדיוק מעמידים לדין את ראש הממשלה.

הבהרתי בכמה נתיבים ובאופן הכי ברור שיכולתי את פרשת בזק־וואלה, החשד שניתנו הקלות תמורת סיקור אוהד, האישומים בפרשת 2000 והקשר בין איש העסקים ארנון מילצ'ן לביבי. את העניין האחרון ידידי קלט היטב. אולי כי בזירה הזו הכל פשוט: שמפניות וסיגרים בתמורה לפעולות שנעשו או לא נעשו למען הנדבן בעל הרוח המיטיבה. המשוואה נהירה וחדה. לגבי שני הראשונים, מצאתי את עצמי מפרפר. כמה שלא התאמצתי, זה לא עבר. ההסבר נשאר עכור וסתום. ככל שניסיתי - הסתבכתי וסיבכתי.

נדמה לי שהחמקמקות הפתלתלה שנתקלתי בה בשיחת חולין עובדת מצוין עבור ראש הממשלה ותומכיו במאבק הציבורי. אין מזומן ואין העברת כסף. החסר הזה רב משמעות, הוא הופך את הדברים לקלים לתפיסה. למרות המהמורה לא נסוגותי. מרוב מלל החלו לבצבץ אגלי זיעה על מצחי. ועדיין, הרופא המדובר הסתכל בי כמי שמקשקש ומבלבל, בייחוד כשסיפרתי על עסקת יס־בזק ורפורמת השוק הסיטונאי.

בעולם הטלוויזיה קשה לקבל תקציב עבור סרט או רעיון שאי אפשר להסביר במשפט וחצי. בפרשת 2000 ו־4000 יש מורכבות מחשבתית ומילולית שמובנת לעיתונאים, פוליטיקאים ומשפטנים, אבל עבור חלק ניכר מהציבור מדובר בסינית מתקדמת, והוא פשוט לא מצליח לפענח מה רוצים מחייו. הבנתי את זה רק כששוחחתי עם הרופא. הוא לא בקי ברזי הפוליטיקה, חייו מתנהלים בעולמות אחרים, והיה קשה לשרטט בפניו את המפה.

ככל שארכו דבריי כך אבדה לדוקטור הסבלנות, ובמקום להאזין לי הוא שב למשש כמה אזורים נבחרים בגופי ותוך כדי כך העלה נושא חדש: הגברת שרה נתניהו, רעיית ראש הממשלה. "אתה מהתקשורת. תגיד, זה נכון מה שכותבים בעיתונים - שיש לה השפעה מיוחדת עליו ושהיא מתערבת בכל דבר?"

ציינתי שבנושא הנ"ל אני בעיקר ניזון מהמידע שמוצג בפני כולם. פלוס־מינוס. בשיח כזה ראוי להזכיר בין היתר את דבריו של ראש המוסד המנוח מאיר דגן, שסיפר על נוכחותה של אשת ראש הממשלה בפגישה שבה סיפר לנתניהו על פרטי מבצע חשאי; ואת הציטוט של חבר הכנסת דוד ביטן ("כשרוצים להתקדם בסביבת ראש הממשלה - פונים לאשתו").

"ולמה היא מתערבת?", הקשה הרופא תוך שהוא עובר ברפרוף על תוצאות הבדיקה שלי ועוטה על פניו מבט מודאג ומהורהר שהלחיץ אותי טילים. "לא יודע", השבתי. משם גלש המומחה להשערות שהפכו עם השנים לעניין בנאלי בכל שיחה מהז'אנר: יש לה משהו עליו? יש להם חוזה? בטרם סיכמנו את הדברים הוא שב למישור הרפואי והבהיר לי שבעקבות הבדיקה צריך לעשות שינוי קטן בתזונה ושעומדות בפניי שתי חלופות אפשריות.

כדי לקבל החלטה חייגתי מיד לאשתי. מאז שהפכנו לזוג אני מוצא עצמי מתייעץ איתה נון־סטופ. בכל נושא. לפרטי פרטים. מה לקנות, למי להאמין, ואיך רצוי לפייס חבר כעוס. אפילו כשמדובר בעניין פעוט של פרוצדורה ולא יותר. גם הפעם התקשרתי אליה. אחרי הטלפון פניתי אל הרופא וציינתי שלפחות לגבי ההתייעצות יש לי תשובה - כי זה מה שעושים בנישואים. אם הציבור אוהב את בת הזוג, זו כבר שאלה פוליטית ואישית.




שלושה דברים מבהירים לי שאני כבר לא ילד: שיער לבן (יש בשפע), קרכץ שנפלט בכל פעם שאני יוצא מהמושב הנמוך באוטו ומשקפיים לראייה מקרוב, שהזמנתי השבוע אחרי דחיות ארוכות.