1. בינואר 2020 יקבלו שרי הממשלה והח"ככים של בית הנבחרים הישראלי תוספת שכר של כ־1,300 שקלים. בינואר 2020, כשהחורף יהיה בשיאו, לא יקבלו הנכים, בעלי המוגבלויות והקשישים את התוספות לקצבה שהובטחו להם על ידי השרים והח"ככים.

בדצמבר 2019, בעצם הימים האלו, יושבים בבתיהם עשרות אלפי חולים המייחלים לכך שוועדת סל התרופות תקבל את התקציב שלו היא נדרשת כדי להכניס לסל תרופות מצילות ומאריכות חיים, ותרופות שיקלו את סבלם. אבל בגלל הבלגן הפוליטי לא ברור אם יימצא התקציב, דבר שהורס את בריאותם, שהרוסה גם ככה, של הממתינים.

בנובמבר 2019 הודיע היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט על הגשת שלושה כתבי אישום חמורים נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. המערכת הפוליטית נכנסה לאטרף, משפטנים בכירים וזוטרים, עיתונאים בכירים וזוטרים, "עכוזנים" ממחלקת "דף המסרים" של בלפור צווחו במיקרופונים ואל מול המצלמות בתוכניות הבוקר המוקדמות עד תוכניות הלילה המאוחרות שבנימין נתניהו יכול להיות מועמד לראשות הממשלה תחת כתבי אישום ושצריך לחכות למשפטו, לערעור הראשון, השני והשלישי - וכך יוכל לכהן בתפקידו עד גיל 80 בערך.

בגלל כמויות הפקה־פקה אין לאמצעי התקשורת מספיק זמן כדי לדון בבעיות האמיתיות המתחוללות בארץ הקודש. למעלה מעשר שנים מכהנת ממשלתו של "אבו יאיר", ולא השכילה לפתור את בעיית חדרי המיון, המחלקות הפנימיות והתקנים לרופאים ואחיות שכורעים קרועים תחת הלחץ והעומס. למעלה מעשר שנים מכריז ראש הממשלה במו פיו ובאמצעות שליחיו שרק הוא יצליח למוטט את חמאס. תושבי "חוטף עזה" כבר לא צוחקים מהבדיחה הזו של נתניהו וממשיכים לחטוף רקטות. למעלה מעשר שנים סובלים ילדי "חוטף עזה" מבעיות נפשיות קשות ונדרשים לטיפולים, אבל אין תקציב למטפלים.

למעלה מעשר שנים זועקים התעשיינים שמדיניות הממשלה בנוגע לשער הדולר גורמת להם נזקים בלתי הפיכים. חלקם סוגרים עסקים ומעבירים אותם לחו"ל. החקלאים מזהירים שהחקלאות במדינה בקריסה, ומזכירים שמדינה שאין לה חקלאות אין לה יכולת קיום. הזעקה שלהם נופלת על אוזניים ערלות.

ואפשר לדבר עוד על מערכת החינוך, שנמצאת בנסיגה, על "מערכת הפקקים" שנמצאת בעלייה, על מערך הרכבות שנמצא בפנצ'ר כמעט תמידי. אבל הכל מתגמד לקראת מערכת הבחירות מספר שלוש בתוך שנה, שבולעת כמו הבולענים בים המלח מיליארדים שהיו אמורים לפתור חלק נכבד מבעיות המדינה ומהבעיות של אזרחיה הפשוטים. בעיות שבוערות באמת.

שלא יהיה ספק, לעשירון העליון במדינה נהדר. עורכי דין צמרת, נדל"ניסטים צמרת, אומני צמרת, רופאי צמרת - לכל האנשים שבצמרת לא חסר מאום. הם עורכים ימי הולדת מפוארים בהוצאה של מיליונים, הבת מצווש והבר מצווש של העשירון העליון מנקרים עיניים מרוב העושר המושקע בהם. בטלוויזיה הצהובה מכסים את האירועים הנוצצים, אבל הרוב הגדול של הציבור בישראל נלחם כדי לגמור את החודש ותוהה איך להקל את מכאוביו.

ולמי שלא מבין על מה מדובר, שיקרא את נתוני העוני, שידמיין את מאות אלפי הילדים הרעבים או הסובלים מתזונה לקויה. דמיינו את הקשישים הנאלצים לבחור בין פרוסה לתרופה, שנמנעים מהדלקת הבוילר מחשש שלא יוכלו לשלם את חשבון החשמל.

ולמרות כל זה, מה שמעסיק את חכמי דורנו הוא השאלה הנוגעת לכשרותו של ראש הממשלה להמשיך להתמודד ולכהן. אתם מטורפים? אתם נלחמים למען אדם שהצהיר מול מצלמות הטלוויזיה שראש ממשלה צריך לכהן עד שתי קדנציות, ולאחר שמונה שנים להעביר את המשרה לאדם אחר. אתם נלחמים למען אדם שאמר מול מצלמות הטלוויזיה שראש ממשלה מכהן שנמצא תחת חקירות משטרה חייב לפנות את מקומו. אמר ולא קיים.

ראש ממשלה שעושה ההפך ממה שקבע נחרצות שצריך לעשות, ממש יורק בפניו של הציבור. הציבור ממשיך לנהות אחריו ולהקת עכוזוניו ממשיכה לצווח, לקלל, להפחיד את אלו שבסך הכל אומרים שראש הממשלה צדק ושהוא צריך לעמוד מאחורי הדברים שאמר.

רוח רעה מרחפת על פני הארץ, מאיימת להשמיד את מה שנבנה כאן בדם, יזע ודמעות.

מי שלא תומך בנאשם בעבירות חמורות הוא בוגד, שמאלני, עוכר ישראל. אפילו אם תרם עשרות שנים מחייו למען ביטחון ישראל, למען החינוך, הבריאות, הכלכלה - הכל נמחק אם אינך תומך בביבי. ישימו עליך חותמת "טריפה". תתמוך בביבי - תקבל חותמת כשרות ואת אהבת תומכיו המתלהמים מקרב עמך ישראל.

חברי א.א צלצל אליי השבוע מאצבע הגליל. א.א הוא נכה 100% מאז מלחמת ההתשה. שמעתי כאב נורא כשפתח את השיחה בזעקה "נתן, תגיד לי אתה מבין מה קורה פה? אנשים השתגעו?". חיפשתי תשובה מתאימה ונפלט לי, "אני מבין מה קורה פה. אנחנו מיעוט בעם מטומטם עם מנגנון השמדה עצמית. מלחמת האזרחים בפתח". "אוי וויי", נאנח א.א, "הבעיה איתך, זהבי, שלמרות שאתה פוץ לא קטן הנבואות המסריחות שלך מתגשמות".

2. מדי פעם אני מפרסם במדור שירים שכמעט אינם מושמעים ברדיו. השירים האלו נוגעים בנקודות רגישות והנושאים שבהם הם עוסקים לא עומדים בקריטריונים של הלהיטים הרדודים שטוחנים לנו את המוח יומם ולילה.

הפזמונאי יוסי גיספן, שרבים משיריו לא עוברים לי טוב באוזן, כותב גם שירים שבאים לי טוב ואני אוהב להשמיע אותם. אחד מהם מזדמזם לי בכל פעם שאני מדבר או כותב על חברי הכנסת. שם השיר שיופיע בשורות הבאות "120 כופים" זו לא טעות, "כופים" בכ'. מבצע את השיר אלי לוזון הגדול:

"אין עבודה יש אבטלה

המיתון חוגג, הלכה הכלכלה

את הפרנסה לקח מס הכנסה

את השאר לקחה הממשלה

מאה ועשרים כופים קובעים לי איך לחיות

ואני תקוע פה בים של בעיות

את הגב אני שובר, עובד כמו חמור

את החודש לא יכול לגמור

לא יכול עם החובות, נמאס לעזאזל

כי אותי החודש מחסל

מאה ועשרים כופים עליי את החוקים

והם חיים סבבה, אנחנו חנוקים

יש להם שמנת, לנו אין מה לאכול

למה רק להם מותר הכל

כל אחד מוצא כיסא, תופס ולא עוזב

ואנחנו כאן אוכלים ת'לב

3. אני מודה ומתוודה שדי נמאס לי מהחגים. מאז שאני זוכר את עצמי לא אהבתי חגים. לא אהבתי את סדר פסח, לא אהבתי את חנוכה, לא את סוכות ולא את יום כיפור וכו' וכו'.

ברגע שמתקרבים החגים, מתחילים הפרשנים בפסטיבל "מי ימלל גבורות ישראל". מתחיל פסטיבל אוכל מעורר בחילה, אנשים שמחשיבים עצמם חכמים מתפלפלים על מהות החג ועל מה שהיה אז ומה שיש היום. אנשים טורפים סופגניות מחניקות ומזילות ריבה על הבגדים. טבחים יצירתיים מלמדים בתוכניות הזלילה למיניהן איך לחדש ולעצב את מטעמי החג. מהבוקר עד הלילה מדברים על אוכל, אוכל, אוכל. אנשים מתנפלים על המדפים ויוצאים עמוסים בסלים ושקיות ניילון מלאות ודחוסות. המדינה מוצפת במבצעים וכולם קונים וקונים וקונים, ואחרי כל חג מקטרים כמה הם זללו.

בשנים האחרונות החגים הפכו לפסטיבלי נסיעות לחו"ל. האשראי הנדיב שנותנים הבנקים ופסטיבל הגיהוץ של כרטיסי האשראי גורמים לאנשים להתחרות ביניהם בשאלה מי טס יותר פעמים ומי השיג דיל טוב יותר. מין מרוץ מטורף ללא מטרה, שבסופו אנשים צריכים לפרוע חובות ומסתבכים.

הפעם האחרונה שבה הדלקתי נרות חנוכה מרצוני החופשי הייתה בגן חנה ברחוב מהר"ל בתל אביב ב־1951, כשהייתי בן 5. ילד טוב תל אביב עם חיוך תמים. מאז שאני זוכר את עצמי תמיד ניסיתי להתחמק מאירועי החגים. אין לי הסבר מדויק לשאלה מה גרם לי כבר בילדות לברוח מהחגים.

בשנת 2000 כשעשיתי את סדרת הטלוויזיה "זהבי מחפש תשובה", הגעתי לביתו של הרב הראשי לישראל מרדכי אליהו בירושלים. זה היה בנר השביעי של חנוכה. חיכיתי לבואו של הרב, והוא כיבד אותי בהדלקת הנר השביעי. כמה מאנשיו שהגיעו איתו לבית וגם בני משפחתו היו המומים מהכבוד שחלק לי. הדלקתי, בירכתי, שרתי כמה שירי חנוכה שאיני סובל ולאחר מכן נכנסתי לשיחה ארוכה ומרתקת עם הרב, שאני חלוק איתו בדעותיו. חוכמתו, הידע הרב שלו, העובדה שהוא היה מוכן גם להקשיב וגם לענות על שאלות קשות ופרובוקטיביות גרמו לי לחלוק לו כבוד רב ולדבר בשבחו.

נתן, מודל 2000, עם הרב מרדכי אליהו (צילום: אלבום פרטי)נתן, מודל 2000, עם הרב מרדכי אליהו (צילום: אלבום פרטי)

בימים אלו, כששוב מעלים את נושא הפינוי של 8,000 מתנחלים מרצועת עזה, אני נזכר באמירה הנוקבת של הרב להמוני תומכיו־מעריציו לגבי הפינוי או מה שהם מכנים "הגירוש". הרב אמר לגבי הפינוי: "היה לא תהיה". אחרי זמן קצר זה היה. כאב לי בשבילו. גם כיום מנהיגים רוחניים בסדרי גודל מזעריים לעומת הרב אליהו מבטיחים הבטחות ואומרים דברים נחרצים, כמו קיבלו אותם ישירות מבורא עולם. לי כל כך ברור שהם מבלבלים את צאן מרעיתם, שיחטוף שוק כשהדברים וההבטחות לא יתממשו.

גם בחנוכה 2019 לא יתרחשו נסים: הכלכלה, הבריאות, התחבורה, החינוך, הביטחון - הכל על הפנים. אם יקרה נס, אני נשבע שאטרוף חמש סופגניות, אדליק נרות ואלך להשתטח על קברי צדיקים.