השבוע בשירות לקוחות

התקשרתי מצויד בכל הנתונים כדי להתלונן באופן מסודר, ושמעתי שהעומס גדול, אבל אין בעיה, אם אתה רוצה נחזור אליך כשתורך יגיע, רק לחץ על הספרה שתיים, ונתק את השיחה.

לחצתי. ניתקתי. נדמה לי שבשנייה האחרונה, לפני שהשיחה נותקה, שמעתי צחוק קטן.

סקר השבוע

סקר שהתפרסם השבוע מצא ש־41% מהישראלים רוצים בנתניהו כראש ממשלה ו־38% בגנץ. טעות. 41% רוצים בנתניהו, זה נכון. 38% רוצים במישהו אחר, לא ממש חשוב מי, רק לא ביבי, לראשות הממשלה.

מדע דמיוני ואנחנו

ראיתי סרט מדע דמיוני סיני חדש. גם הם רוצים, והם עשו זאת בגדול. שם הסרט “האדמה הנודדת". כולם סינים בסרט. הסיפור הוא על מצב בעתיד הקרוב, שבו השמש עומדת לחסל את כדור הארץ. לכן האנושות מתאחדת, בונה מנועי ענק ומסיעה את כל כדור הארץ למקום אחר בחלל. כשכדור הארץ מתקרב לכוכב הלכת צדק, משהו משתבש, וכוח המשיכה של צדק מאיים לרסק את הכדור הקטן שלנו. המצב לאחר ייאוש, ואז גיבורי הסרט מציעים פתרון: להפנות את כל כוח המנועים אל עבר צדק, ולגרום שם פיצוץ שידחוף את כדור הארץ חזרה לחלל.

או אז מתערב מחשב־העל ואומר דבר כזה:

“לצערי, לפני שבע שעות מדענים ישראלים הציעו את התוכנית הזאת. ההסתברות להצלחה היא אפס".

היי, הנה אנחנו. קפצתי בספה, טעון בגאווה בכמות שיכולה להסיט את כדור הארץ מכל מסלול שהוא. אנחנו בסרט מדע דמיוני סיני!




מי דרייפוס?

“קצין ומרגל" הוא סרט חדש על פרשת דרייפוס, שמוקרן עכשיו גם בישראל. ארוך, אבל שווה כל רגע. הסרט מרתק, כי הפרשה מרתקת. עם זאת, הסרט מובן יותר למי שמכיר היטב את פרשת דרייפוס.

צרפת של אותם ימים הייתה מפולגת בין אלה שהאמינו במערכת המשפט הצבאי, שהאשימה את הקצין (היהודי) דרייפוס בבגידה, לבין מי שהטילו ספק במערכת המשפטית הזו, ביקרו אותה, ולא קיבלו את החלטותיה. הידוע ביותר מבין אותם מבקרים הוא הסופר אמיל זולא, שעשה את המעשה העיתונאי הנערץ והמוכר ביותר בתולדות העיתונות: פרסם מאמר שכותרתו “אני מאשים". צרפת הוכתה בתדהמה. ההיסטוריה זוכרת את אמיל זולא כגיבור, ואת התובעים והשופטים כמעוותי דין. המפתיע במאמר הזה הוא האינטואיציה. החדירה של אמיל זולא אל העיקר שיש להוקיע: תחושת הצוות של המערכת שהפכה לארון קודש שאסור לפגוע בו, והכעס ההיררכי הנואש והמסוכן שלהם נגד מבקרי המערכת.

זולא סיכן את פרסומו והצלחתו הגדולה. הוא ידע שכמעט כל פסקה במאמר שלו היא עבירה על החוק, והוא אכן נשפט. הוא גם הושמץ בלי סוף. טענו שהיהודים שילמו לו, וגם נזכרו שמוצא משפחתו מאיטליה ולכן “איש זה איננו צרפתי". אין להשוות, אבל אני מניח שתגובות דומות חווים גם בני ציפר, יעקב ברדוגו, עירית לינור, גדי טאוב ואנשים מוכשרים אחרים שמטילים ספק במערכת.

כאמור, קל מדי להשוות את הפרשה הזו למחלוקת הקיימת כיום בישראל סביב האמון במערכת המשפטית. כל נאשם יכול לצעוק: אני דרייפוס. אפילו רומן פולנסקי עצמו, במאי הסרט, חושב שהוא נרדף שלא בצדק בשל עבירת מין שביצע בארצות הברית. נטען שפולנסקי בכלל עשה את הסרט כי הוא משווה את עצמו לדרייפוס, שנרדף בגלל יהדותו. מערכת המשפט האמריקאית מצדה לא סולחת ולא שוכחת. פולנסקי לא הגיע לפסטיבל ונציה, שבו זכה הסרט בפרס, כי חשש שברגע שידרוך על אדמת איטליה הוא יוסגר לארצות הברית. כאמור, קל להשוות כל דבר לפרשת דרייפוס. וכל עיתונאי גם נוטה להתרברב ולהשוות את עצמו לאמיל זולא, אפילו כשהוא מבקר את מחדלי הביוב של העירייה. לא צריך לעשות השוואות כאלה.

בכל זאת, דבר אחד בסרט היה לי מעין תיאור לזמן שאנו חיים בו: ההמונים הזועמים על כל מי שמעז לבקר את המערכת המשפטית.

בסרט רואים את הצרפתים שורפים בזעם את העיתון “ל'אורור", שבו התפרסם המאמר של אמיל זולא, וגם ספרים שלו. ערימות ספרים ועיתונים נשרפות מתוך זעם על מי שהעז לבקר את המערכת המשפטית. יש גם תמונות של קהל מפגינים זועם, עומד מול בית המשפט וצורח צרחות שנאה כלפי אלה שניסו לערער על החלטות המערכת המשפטית.

ביקרתי פעם את הקבר של דרייפוס בבית הקברות במונפארנס בפריז. לא היה קל למצוא את הקבר. הוא קטן, אבן פשוטה שוכבת ותו לא. אין זו אנדרטה מסוג האנדרטאות שבית הקברות הזה מלא בהן. הקבר המוצנע כאילו מעיד שעד היום יש בצמרת הצבאית־משפטית של צרפת מי שבלבם לא מרוצים מן הזיכוי של דרייפוס. דרייפוס צריך להישאר אשם, בעיניהם, לא מפני שדרייפוס פשע, אלא מפני שראוי וחינוכי להאמין שיש מה שחשוב יותר מאשר דין צדק, שקרים ושחיתות, והוא: המוסדות השופטים.




טעויות הן הדרך הנכונה

טעויות דפוס ושגגות מקלדת יוצרות הרבה פעמים דווקא את הביטוי הנכון, המדויק. ביטוי ששום מוח שנון לא מסוגל להגיע אליו.

שוב נתקלתי בטעות מופלאה כזאת. בכתבה על סקר שמנבא שגדעון סער יקטין את מספר המנדטים של הליכוד נכתב שמו בטעות: גדעון זער.




האש המאכלת

שריפה פרצה במחסני הפרקליטות. למרבה הצער התברר שנשרפו כל התיקים שקשורים לפעילות של פרקליטה מסוימת. מה רב היה הפלא כאשר התברר שהתיקים שנשרפו הם התיקים שהיו יכולים להיות מועילים לחקירה בעניין חשדות לשחיתות בפרקליטות. אוי חבל, נשמעו אנחות מכל עבר.

בבדיקה אחרי השריפה התברר שגם בתיקים האחרים, בתוך התיק, נשרפו הדפים של המסמכים שהיו קשורים לאותה פרקליטה ואותה חקירה, ואילו המסמכים האחרים בתיק נותרו ללא נזק.

חוקרי שריפות עדיין לא הגיעו למסקנה איך זה קרה, אבל ככה זה בשריפות. הרבה דברים בלתי צפויים קורים.

פינת השלולית

אתר הבלוגים נסגר. כל הבלוגים שכתבה הנסיכה נמחקו. עכשיו אין לה מושג מה היו הטענות שלה על כל מיני צפרדעים, והיא צריכה לצאת שוב לשלולית ולהתחיל הכל מההתחלה