האם זו אומנות פוסט־מודרניסטית או חוצפה? איפה הגבול? ובכלל, מהי יצירת אומנות ומיהו אומן? השאלות הללו עלו בי בעקבות הידיעה על כך שבתערוכה במיאמי הציג האומן האיטלקי הידוע מאוריציו קטלן בננה מודבקת לקיר בסלוטייפ. מחיר היצירה היה 120 אלף דולר. האבסורד הוא שהיא נמכרה. מי הפראייר שמוכן לשלם 120 אלף דולר על בננה?

האומן קרא ליצירה "קומיקאי", ויש לי רושם שהוא הקומיקאי שמנסה להצחיק אותנו - ואולי את עצמו. ההסבר שנתן ליצירה הוא: "מה הערך שאנחנו נותנים לדברים". ואני שואל - מה הערך של הכסף אצל קונה היצירה? ולא זו בלבד אלא שאחד המבקרים במוזיאון הוריד את הבננה מהקיר ואכל אותה. אוכל הבננה הוא אומן אחר.

אינני יכול להשתחרר מהתחושה שמדובר פה בקונספירציה ובשיתוף פעולה בין האומן היוצר לבין אוכל היצירה, ואינני יכול להשתחרר מהתחושה שחושבים אותנו לרפי שכל. יש רושם שאומנים מסוימים, בדומה לילדים, מנסים לבדוק את גבולות חוסר הסבלנות של הצופה. אומנות לא צריכה להיות ברורה, ובוודאי לא בהכרח יפה - אבל אומנות לא צריכה להיות מכוערת או טיפשית.

גם אומנות מתכלה היא בעייתית. הבננה הרי נרקבת בסופו של דבר, אבל הסכום של 120 אלף דולר לא יוחזר לקונה. ומה שהקונה מקבל זו לא בננה ונייר דבק, אלא תעודה מהאומן שמאשרת שהבננה האותנטית נקנתה על ידיו, ואת הבננה הוא יכול להחליף.

חשובה ההיסטוריה ההתפתחותית של האומן. פיקאסו, בתחילת דרכו, צייר ציורים ריאליסטיים שבהם אפשר להבין ולשפוט את גדולתו כצייר. במהלך השנים ציוריו הפכו לאחרים, ואם תרצו - ל"קשקושים". יש האומרים שהם דומים לציורים של ילד בגן. יש מצב שאם ציורים אלה היו בתחילת דרכו האומנותית ואיתם היה ממשיך, לא היה מגיע לאן שהגיע.

איני מכיר היטב את עבודותיו של קטלן. אני יודע שיש לו עבודה במוזיאון ישראל ושהוא הציג במוזיאונים בעולם. גם כשמרסל דושאן הציג לראשונה את המשתנה שלו וקרא לה "מזרקה", נדחתה העבודה על ידי אגודת האומנים העצמאיים בניו יורק. הוא יצר זרם חדש שנקרא ready made, שבו לקח חפצים מחיי היומיום ונתן להם משמעות אחרת. גם בתחילת דרכו היה מי שהרים גבה וטען שהוא מהתל באנשים.

נראה שקטלן מחפש גימיקים. לאחרונה יצר אסלה מזהב, שהוצגה במוזיאון גוגנהיים. אם בכל זאת המוזיאונים הגדולים מציגים אותו ואת הגימיקים שלו, סביר להניח שהם מבינים באומנות יותר ממני. אולי בכל זאת הוא אומן גדול ואני מבין קטן.