קשה להתעלם מהקלות הבלתי נסבלת שבה קיבלנו את מועד ג'. הרי רק לפני חודשיים וחצי, כשנודעו תוצאות בחירות מועד ב', היו כולם נחושים בקביעתם שבחירות שלישיות פשוט לא יהיו. פרשנים ופוליטיקאים מכל המפלגות אמרו את זה בביטחון מלא, ועכשיו הם מתכנסים בשתיקתם ובונים על תשישות הציבור ועל זיכרונו הקצר. אנחנו עדים לפיחות זוחל, בדומה למדיניות שער החליפין של שנות ה־70. מתברר שיש גם פיחות זוחל של תודעה - יכולת הסתגלות אנושית שמזדחלת לאטה בלי שנרגיש, תסמונת הצפרדע המתבשלת והאלחוש הליניארי. ברגע הראשון נראה שאין מצב שתגיע לנקודה מסוימת, אבל כשאתה מגיע אליה בפועל - עברת כבר מספיק שטיפת מוח כדי שתהיה די אדיש.

איך אפשר להסביר את המעבר מכך שברור מאליו שראש ממשלה עם כתבי אישום מתפטר כדי להוכיח את חפותו, לעמידה על כך שהוא יישאר בתפקידו וינהל את ענייניו המשפטיים במקביל, כאילו אין לכך שום השפעה על שיקול דעתו? מילא המעבר התודעתי מאהוד אולמרט לבנימין נתניהו, שארך עשר שנים. הרי כשנתניהו נשאל לפני כמה חודשים על ידי קרן מרציאנו אם יפעל למניעת העמדתו לדין במקרה שיוגשו נגדו כתבי אישום, הוא לבש הבעה של הלם מוחלט ואמר "מה?! מה פתאום?", והנה חלפו כמה חודשי פיחות זוחל, ואנחנו שומעים מכל עבר את שליחיו מסבירים שאין דבר ממלכתי יותר מלבקש חסינות שתמנע את העמדתו לדין, בעזרת השם.

מסתבר שעם מספיק תעמולה ורפטיציות של מסר כלשהו, אפשר לגרום גם לאנשים אינטליגנטיים לשנות את דעתם בלי שהם מרגישים שזה קורה. כדי להוסיף חטא על פשע, רגע לפני שפוזרה הכנסת הספיקו הח"כים להגדיל את מימון המפלגות, שיניב עוד קצת פרסום תת־סִפי. בתום מערכת הבחירות השלישית נגיע לסכום עגול - 10 מיליארד שקל, שאת כולם הוצאנו על פוליטיקה במקום על בריאות, נוכח בתי החולים הקורסים; על חינוך, נוכח מבחני פיז"ה העקומים; ועל ביטחון, נוכח האיומים המתרבים. שיעור יקר. השאלה היא אם הבנו אותו ואם נעבור את המבחן במועד השלישי.

לא מחוברים

פרקליט המדינה שי ניצן החליט להעניק ראיון פרישה ל"ישראל היום". למה? "כי לא חוכמה לשכנע את המשוכנעים", וב"הארץ" הוא מסודר. ניצן גם הופיע השבוע בכינוס שערך עיתון הציונות הדתית "מקור ראשון", שאליו הוזמנו נתניהו וגם אחד - בני גנץ. לכאורה, זה מעשה מובן מאליו של עיתון שרוצה את כל הדוברים הכי מרכזיים, הכי רלוונטיים, הכי טובים. אבל עורכו הראשי חגי סגל ספג הרבה ביקורת, ולא רק מטוקבקיסטים חמומים. חלק מפרשני הימין לא יכלו לסבול את חרפת מחיאות הכפיים לגנץ בכינוס שכזה והקשבה לשרצים מוקצים כמו ניצן. אז במסגרת הפיחות הזוחל, הנה שאלה: מתי בדיוק נעשה הימין טהרן יותר מהשמאל ההזוי ב"הארץ", שהוא רוצה לשמוע רק את עצמו?

בלי שנרגיש, הימניות הפוליטית השתנתה ומסתכמת בעיקר בזעם רב על השמאל ומעט מאוד מעבר לזה. במה, בעצם, באה לידי ביטוי מדיניות הימין בעשור האחרון? סנטימטר אחד לא סופח, ומול האיומים הישנים והחדשים יש הרבה דיבורים ומעט מעשים. ההתנהלות מדודה ואחראית, רק הדיבורים פרועים. גם בנושא חאן אל־אחמר, או שלושה אוהלים ע"ש איזה חמור בטיז אל־נאבי יש התעכבות ארוכה. שלטון הימין ברבר שינקוט "יד קשה" וסמך על בג"ץ ש"יחזיק אותו". אבל הנה בא ההכשר לפינוי חאן אל־אחמר, ושלטון הימין בכל זאת מבין שזה נפיץ ושיש סיבה טובה לחכות. תהום פעורה בין התעמולה הבוטה לבין ההתנהלות.

הניסיון הוכיח שאין הבדלים עמוקים בין מה שעדיין נקרא "שמאל" לבין מה שמכונה "ימין". הזמן שעבר גרם להיימנה בעם, והפיחות הזוחל שינה את המציאות הפוליטית: השמאל של שנות ה־90 התכווץ לכדי 5 מנדטים ביום טוב, ובמקומו יש "מרכז" גדול שאינו רחוק מהליכוד בפועל, רק בתעמולה.

בתעמולה מטיחים בכחול לבן שהם עמדו למנות מחבלים לשרים, אבל במציאות הם ויתרו על ממשלת מיעוט בתמיכת הח"כים מהמשותפת מבחוץ, כי מדובר במפלגה אנטי־ציונית. ועדיין - הסקרים בערוצי הטלוויזיה מחלקים את ה"גושים" לשמאל וימין עתיקי יומין, ומבדלים מהם רק את אביגדור ליברמן. האם במועד ג' הם יפנימו סוף־סוף שהגיע הזמן לתצוגה מדויקת יותר, שלא לומר מחוברת למציאות? למשל, הפרדה בין הימין לבין החרדים, ובין המרכז לבין הערבים. אומנם נגזר עלינו שידור חוזר של בחירות שיניבו תוצאה דומה, אבל אם לא הפוליטיקאים, לפחות התקשורת יכולה ללמוד מהטעויות שלה.

פגישת סיעות הימין עם הנשיא ריבלין. צילום: מארק ניימן לע"מפגישת סיעות הימין עם הנשיא ריבלין. צילום: מארק ניימן לע"מ

דרושה אג'נדה עדכנית

הבעות הכתבים הפוליטיים משדרות בעיקר שביזות. בחירות אחת לארבע שנים הן מרגשות, האקשן מזרים אדרנלין. אבל כשהן מתרחשות אחת לכמה חודשים כבר אין שום כבוד בסיקור מערכת רקובה, מה שמתיש גם את המורעל שבכתבים. מעניין אם במועד ג' לפחות נענה אחרת על חלק מהשאלות, במקום לתפקד כחומר ביד היוצר של מחוללי הספינים.

איפה אסור ליפול? בהסטת סדר היום למקומות לא רלוונטיים. "ישראל השנייה", למשל, היא בעיה שפוליטיקאים צריכים לפתור באמצעות בניית מסלולים למוביליות חברתית ולשוויון הזדמנויות. מי שמדבר על ישראל השנייה רק בהיבט הפוליטי בלי המוביליות, מחפש רק מנדטים או רייטינג, ומנצל את התופעה באופן מכוער וציני. כשנושאים מורכבים והרי גורל הופכים לספין במסגרת זילות בלתי נתפסת, אין הכרח להדהד באין ספור כותרות כל אמירה שאינה מגובה בתוכנית רצינית. לא כל ציוץ של בן משפחה מעורער ראוי לאייטם במהדורה המרכזית. הרי כולם יודעים שהבקעה לא תסופח, בטח לא ככה, ללא הכנת השטח והבנת ההשלכות, בדיוק כפי שחאן אל־אחמר העלוב לא פונה עד היום.

גם שיטת הממשל לא תשונה כדי למלא אינטרס רגעי של פוליטיקאי אחד, ולא משנה כמה מוכשר הוא. במקום להדהד שוב ושוב את תעמולת הספינים, התקשורת יכולה להעמיד על סדר היום אג'נדה עדכנית, שאינה תומכת במחנה כלשהו, ובמקביל גם לענות על תהייתם של רבים - האם יש משהו טוב בשפל חסר התקדים שהגענו אליו? כנראה המערכת הפוליטית הייתה חייבת להגיע לשפל כזה כדי שלא תהיה לה ברירה אלא לתקן את עצמה. איך מתקנים? באמצעות שינוי אחראי ונכון של שיטת הממשל, שיושג בהסכמה רחבה של ממשלת אחדות ושיחזיק לאורך שנים.

השיטה הנוכחית הביאה לקדמת הבמה את המאסטר בתעמולה, ששולח בשמו את המדקלמים והמשתלחים - אבל אין הכרח להזמין אותם לראיונות עומק ולשתף עם זה פעולה. הפיחות הזוחל לימד אותנו שכשאין גבול בחוק, אנשים ללא גבולות פשוט לא עוצרים. מישהו אחר צריך לעצור אותם.