לא משנה אם מדובר בסיבוב בחירות נוסף או בהקמת ממשלת אחדות - הקרב על גורל וזהות המדינה נמשך ויימשך בכל סיטואציה. כשלי נתניהו הם עזרים פוליטיים יעילים, אבל הם רק הכלים בדרך לפירוק הבלוק. השאלה היא מתי יבינו כל היהודים שגיחות התזזית של נתניהו למחוזות האבסורד הן לא יותר מעוויתות נואשות של גווייה פוליטית. ככל שנתניהו בונה באוויר מגדלים פורחים, כך הם קורסים בזה אחר זה.

רק לאחרונה טס הנאשם בפלילים לפגישה עם מזכיר המדינה מייק פומפאו כדי להעלות באוב את סיפוח הבקעה או ברית ההגנה או שלום עם מרוקו או כל הזיה אחרת. מוחמד מלך מרוקו, בדומה לבריטים שדחו את ביקורו שבוע קודם לכן, אסר עליו להיכנס לארצו. מעניין, אגב, מי מכר לביבי את מרוקו כיעד להישג כלשהו. בדרך כלל, מי שאמור להכין ראש ממשלה לביקור מעין זה הוא המוסד. ב־1976, בחשאי ובתחפושת, טס ראש הממשלה יצחק רבין עם ראש המוסד דאז יצחק חופי כדי להיפגש עם חסן, אביו של מוחמד. רבין התקבל בסבר פנים יפות והכין אז את התשתית לתהליך השלום עם מצרים שניהל מנחם בגין שנה אחר כך.

אני לא יודע כיצד והאם הכין ראש המוסד יוסי כהן את נתניהו לאפשרות שיתלווה לפומפאו בדרכו מליסבון למרוקו בכאילו מין התגנבות יחידים, והתעלול הזה מצטייר יותר כמו תחמון של שני בולשיטרים חפיפניקים מאשר תכנון של ממש - אבל לך דע. אולי זה נתניהו עצמו שנישא על כנפי שיחת אגב עם פומפאו ואמר יאללה, בוא ננחת במרוקו, נוציא משם איזה פוטו אופרטיוניטי עם איזה ערבי תורן, והנה עוד פעם שיחקתי אותה מדינאי שמחבר אזוריות מתונות. שלא לדבר על דרישת שלום מהמלך לאוהביו, מצביעי ש"ס, לטובת ייצוב הבלוק.

ראש המוסד, יוסי כהן. צילום: פלאש 90ראש המוסד, יוסי כהן. צילום: פלאש 90


נתניהו אומנם נדחה כמצורע בינלאומי, אבל באוויר התעופפה שמועה כי פומפאו דן עם עמיתיו במרוקו (המלך היה עסוק) בנושא "נירמול היחסים עם ישראל". בכיר במחלקת המדינה שנשאל על כך הגיב בעדינות יחסית כי "זה לא היה על סדר היום", והסביר: "זה לא היה נושא לדיון. התעוררתי, קראתי את 'Times of Israel' בדיוק כמוכם, וזו נראתה לי כמו עוד הדלפה ישראלית לעיתונות בנוגע לעניינים שלהם".

לא עבר יום ונתניהו חטף סנוקרת נוספת. זוכרים את תעתוע תוכנית סיפוח בקעת הירדן, בהמשך לתעתוע חוקיות ההתנחלות של טראמפ? בקונגרס קיבלו לפני כמה ימים החלטה שמתנגדת לסיפוח הבקעה, בהמשך למדיניות האמריקאית הקבועה המתנגדת לבנייה בהתנחלויות ותומכת בהקמת שתי מדינות. לדידם של חברי הקונגרס, כולל כמה רפובליקנים, "ארה"ב תתמוך רק בתוכניות שיקדמו את רעיון שתי המדינות ותימנע מצעדים שעלולים להרחיק את תהליך השלום".

וכך, הודות להתנהלות חסרת אחריות של נתניהו בתוככי הממשל, מצטייר הדיון על ענייני מדינת ישראל בין הסנאט הרפובליקני והקונגרס הדמוקרטי כסכסוך בין בעל ואישה על משימותיה של עוזרת הבית שלהם.

שטחים אפורים

ברמה האישית, השאלה היא למה נתניהו נוהג כמו מהמר גרוגי שמשליך על השולחן את הז'יטונים של שאריות ההיגיון שנותרו לו. מאחר שממילא האיש הזה הפך להיות עכבר הניסויים הפסיכולוגיים של כל ישראלי חרד עד משועשע, אזי הגרוש שלי הוא שמה שמפעיל את נתניהו לפני הקריסה הוא הרצון לחולל מפנה היסטורי, והתוצאות עד היום הן איבוד עשתונות מתגלגל.

הספקולציה כיצד זה מתחולל במוחו הקודח היא אולי פסאודו־פסיכולוגיה בגרוש, אבל היא לא נעדרת היגיון: הנתון הבסיסי הוא כאמור שנתניהו איבד את עשתונותיו עקב הלחץ שהוא עומד לאבד את עולמו באורח המביש ביותר. טבעי ואנושי. מכאן ואילך הוא פועל בשטח האפור בין מודעות מודחקת (יודע שאין לו סיכוי אבל לא מציף את זה לתפקודו) לבין אינסטינקט שרידות בלתי נשלט ודחף בלתי מודע להגנה על המורשת ההיסטורית שלו. כאן ועכשיו.

בינתיים אין לנתניהו ברירה אלא להמשיך לסמוך על הבלוק, בידיעה המרה והמודעת שכל מה שעשה עבורו במשך עשר שנים יישכח ברגע שבו ייפול על חורבות מדיניותו (שייקספיר ופרויד היו מנסחים את זה טוב יותר). וכאן מגיע זמנו של גנץ לסלק את הדיבוק, כלומר נתניהו, כדי לפרק את הבלוק. חרף מחסומים לא עבירים לכאורה של חוקים שמתנגשים באורח חייהם, ש"ס והחרדים מצטיירים כמטרה אפשרית.

בני גנץ. צילום: מרק ישראל סלםבני גנץ. צילום: מרק ישראל סלם


הדבקות בחוקי גיוס ושבת הפכה ממצוות עשה ואל תעשה לחוקים שהם רוצים לכפות על הכלל, ובעניין הזה ניתן להתפשר בקלות יחסית: די לחרדים במימון ישיבתם בתחומי המושב שלהם ובנתח תקציבי נוסף שיאפשר להנהגתם להמשיך לשלוט בצאן מרעיתם - והם משתפים פעולה. ממילא האיומים הגדולים על צביונם של ש"ס והחרדים לא מגיעים מהחילונים, אלא דווקא מהציונות הדתית־לאומנית.

ארץ ישרואל של החרדים איננה ארץ ישראל של החרד"לים. החיכוך ותחושת המטרה המשותפת של אברכי המשי שלהם עם המצ'ואיזם הפטריוטי החרד"לי הם הרסניים מבחינת חצרות החסידים והאדמו"רים. ש"ס בנויה בעיקר על בסיס הממד העדתי ועל הנהגה שרובה סוחרים פוליטיים קרי דם ונוטפי דמעות בצל (ראו הודאת דרעי). החילוניות של כחול לבן איננה מאיימת על הדור הצעיר של ש"ס, וחבירה קואליציונית לא תפגע באותנטיות שלהם.

מכאן ואילך המשימה המשותפת של הליכוד וכחולבן בבחירות היא לחסל פוליטית את תופעת ליברמן. זו השקעה נבונה והכרחית, שאמורה לפתור את הפלונטר. לכאורה ליברמן איש עקרונות שעומד על שלו. למעשה הוא פוליטיקאי מגזרי שנקלע לעמדת הכרעה ולא ידע או פחד להחליט. נתיב המילוט שלו מהכרעה היה להפוך את הבלבול האישי שלו לסוג של החלטיות אידיאולוגית ועקרונית: אחדות... שוויון בנטל... אחריות לאומית... עוד מערכת בחירות והוא עוד ידבר על טוהר המידות. בינתיים הוא ממחזר את קריאת הקרב של הפטריוטים הרוסים בפרעות קישינב: "הכה בערבים והצל את המולדת". ובאמת המולדת זקוקה להצלה. ממנו ומדומיו.