1. לך תקים ממשלה

המציאות הפוליטית הישראלית מטורללת מכל דמיון, מגוחכת מכל סאטירה, מסוכנת מדהירה בקורקינט חשמלי בנתיבי איילון. הבחירות לכנסת ה־23 יתקיימו ב־2 במרץ 2020. קשה להאמין, אבל זו עובדה. תארו לעצמכם שנתניהו לא היה מקדים בחירות רק כדי להקדים את השימוע ואחר כך מקדים בחירות כדי להקדים את כתבי האישום וממשיך להקדים את עצמו ואותנו לדעת.

במקור, הבחירות לכנסת ה־23 היו צריכות להתקיים ב־2028. הן יתקיימו שמונה שנים מוקדם יותר בגלל אדם אחד שהפך את המדינה למזבח שאותו הוא לופת בשארית כוחותיו. אלה שאמורים להגיד לו שזה נגמר מביטים במחזה בסקרנות מבוהלת ושותקים. נבחרי ציבור שמועלים בשליחותם ובמצפונם וצריך יהיה לבוא איתם חשבון בבוא העת.

בינתיים המדינה מאבדת את 2019, מאבדת את 2020, סל הבריאות תקוע, מערכת הבריאות קורסת, התקציבים תקועים, השלטון המקומי תקוע, אי אפשר לקבל החלטות משמעותיות, אין תוכנית רב־שנתית לצה"ל, הצמיחה נפגעת, וזו רשימה חלקית מאוד. אבל העיקר שנתניהו יהיה ראשון ברוטציה ויכהן שמונה חודשים, או חצי שנה, או ארבעה חודשים, או שבוע־שבוע, בתפקיד ראש הממשלה, שבו הוא מכהן כבר קרוב ל־11 שנים ברציפות ו־14 במצטבר. כמו פקק שהתייבש בראשו של בקבוק שמפניה, כך חוסם נתניהו את המדינה שלה נשבע אמונים.

הרי אין במערכת הפוליטית אדם זולתו שתוקע את הכל. אם נתניהו היה מואיל לעשות מה שכל אדם שפוי, אחראי ופטריוט היה עושה במצבו (ע"ע אהוד אולמרט) ומתחלף עם אדלשטיין/סער כדי לטפל בענייניו המשפטיים, הכל היה נפתר תוך חצי דקה, הימין היה נשאר בשלטון והשמש ממשיכה לזרוח. אפשר היה לשקול אפילו להתיר למשפחה להמשיך להטיס 11 מזוודות ב"מטוס ראש הממשלה" בטיסות של יממה וחצי סביב העולם, לכל ימי חייהם, וזה היה יוצא זול יותר. אחרי הכל, אף בית מקדש עוד לא חרב בגלל כביסת חינם.

המציאות הישראלית ביממה בודדת שקולה למה שמתרחש ב"בית הקלפים" בעונה שלמה. השחקנים הראשיים הם שני הבנימינים, נתניהו וגנץ. אילו זה היה תלוי רק בהם, יכול להיות שהדברים היו נראים אחרת. הבעיה היא שהזירה מלאה בשחקני משנה, חלקם דומיננטיים יותר מהשחקנים הראשיים. מזימות, תככים, מתווכים, אינטרסים סותרים, תרגילים מלוכלכים, ספינים מסוחררים ומצגי שווא מתעופפים מכל עבר בקצב מטורף. לגנץ יש על הראש "קוקפיט". לנתניהו יש (בבית) קוקו־פיט. בתנאים האלה, לך תקים מדינה. או ממשלה.

בני גנץ. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90

בשורה התחתונה, נתניהו קצר השבוע את מה שזרע כל חייו. "עם מקדם אמינות גדול יותר", אמר לי גורם בכחול לבן, "יש מצב שבני היה מאמין לביבי והולך איתו". הבעיה היא שמקדם האמינות של נתניהו לא מקדם כלום. הוא התייצב כבר מזמן על האפס המוחלט. קברי האחים שבהם נטמנו כל אלה שסמכו עליו, הלכו איתו, חתמו איתו, האמינו לו, סייעו לו והצטרפו אליו מלאים עד אפס מקום. מדובר בקברים רב־לאומיים. תוכלו למצוא שם, לצדם של אבי גבאי, שמעון פרס, יצחק מרדכי, יצחק (בוז'י) הרצוג, ציפי לבני, יאיר לפיד, בוגי יעלון, משה כחלון, גלעד ארדן, דן מרידור ורבים רבים אחרים, גם גויים כמו ברק אובמה, הילרי קלינטון, אבו מאזן, אבו עלא, אנגלה מרקל, רונלד לאודר, טוני בלייר, המלך חוסיין, המלך עבדאללה וכן הלאה.

לנתניהו יש שיטה: הוא מנהל מו"מים ארוכים, מרתקים, מורכבים וסבוכים באמצעות שליחים אינטימיים. הוא לעולם לא יתייצב בגלוי מאחורי הוויתורים, הפרטים והמכלולים של מה שמתרחש שם. ברגע האמת, כשצריך לחתום, הוא נעלם. זו בדיוק אותה היעלמות שמתרחשת כשצריך לשלם על משהו. הוא מתכחש למה שקרה, הוא טוען שזה היה "תרגיל אקדמי", שזה היה "מסמך אמריקאי", שזו הייתה "מזימה פוסט־ציונית" או סתם אנשים שדיברו בשם עצמם וחרגו מסמכות.

בדרך הזו הוא הצליח לוותר כבר אין ספור פעמים על ירושלים המאוחדת ולחזור לקווי 67' ואפילו להכיר בבעיית הפליטים, בלי לשלם מחיר כלשהו ב"בייס" המיתולוגי של מצביעיו. למה? כי זה לא הוא, זה הם. זה הם שוויתרו, זה הם שהצביעו בעד ההתנתקות, זה הם שעשו עסקים עם הח"כים הערבים, זה הם שמשלמים פרוטקשן לחמאס. זה אף פעם לא הוא. זו השיטה לשיטוי שאר העולם.

ובכן, השבוע הגיע החשבון. נתניהו שילם עליו במזומן. בימים האחרונים הוא יידה אל תוך היורה הרותחת שאליה הוא עומד להישאב כל מה שהיה לו. הוא הסכים לוותר על ממלכתו תמורת סוס, חמור, עז, מה שיבוא קודם. בצד השני, לא היה מישהו שיאמין לו. תכף נסביר גם למה. השבוע הזה הזכיר את דמדומי שלטונו ב־1999, כשניסה לשטות בעולם כולו, לרבע את המעגל, להחזיק את כל המקלות בכל הקצוות ולג'נגל את כולם, עד שקרס: הוא הלך לוואי פלנטיישן, חתם על הסכם עם ערפאת, הסכים להחזיר 13% מהגדה, חזר ארצה, התחרט, התנפל על ברק וליפקין־שחק אבל לא הצליח למנוע את הסחרור. ברגע האחרון ממש ניצב מעל דוכן הכנסת וקרא לאהוד ברק לכונן איתו "ממשלת אחדות". ברק הביט בו וחייך. "ביבי", אמר לו בקול מדוד מעל דוכן הכנסת, "זה מאוחר מדי".

2. נתניהו למתחילים

נדלג אחורה ליום שני בשבוע שעבר. ראש הממשלה נתניהו פוגש את בכיר כחול לבן הרמטכ"ל לשעבר גבי אשכנזי. יש ביניהם קשר הדוק. מקורו בעובדה שאשכנזי הוא יו"ר ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, אבל תסמכו על ביבי שיידע למנף את הקשר הזה לערוץ ישיר אל ליבת הקוקפיט. נתניהו מפעיל על אשכנזי את כל קסמיו. כשהוא מחזר, הוא מחזר לטיני. הוא ישיר לך סרנדה תחת החלון, הוא יהלל ויקלס אותך כיד המלך, הוא אפילו יסכים שתרעיף עליו מתנות יקרות.

אבל אשכנזי לא ילד. הוא מכיר את ביבי. הוא היה רמטכ"ל אצל ביבי והוא גם טעם את נחת זרועו (הארוכה) של ביבי בפרשת הרפז. מצד שני, אשכנזי הוא איש ממלכתי והוא משתכנע ברצונו האמיתי של נתניהו ללכת על רוטציה ועל נבצרות בתוך כחצי שנה ולעשות את כל זה "לטובת המדינה". הוא רואה את החומרים הסודיים, הוא חרד למצב הביטחוני, הוא חושב שצריך למהר ולהכניס לקבינט את הרמטכ"לים של כחול לבן, לפני שיקרה משהו שנתחרט עליו. אז הוא חושב שצריך לתת לביבי צ'אנס.

אשכנזי נותן לנתניהו עצת זהב פשוטה: תרים טלפון לגנץ, תזמין אותו לפגישה בארבע עיניים. ביבי חושש. אני אזמין אותו, הוא ידחה אותי ואני אצא פראייר, הוא אומר. הוא לא ידחה אותך, מבטיח לו אשכנזי, אני אדאג לזה. באותם ימים גנץ היה קרוב מאוד לעמדתו של אשכנזי, שלפיה צריך לבחון בכובד ראש את הצעת נתניהו.

גבי אשכנזי. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90

כך היה: באותו לילה נוצר קשר בין לשכות נתניהו וגנץ ונקבעת פגישה בארבע עיניים ביניהם למחר (יום שלישי) בערב. נתניהו מתכנן פגישה רומנטית שבה ישכנע את גנץ, כפי ששכנע את אשכנזי, שאפשר לעשות איתו עסקים. שזה חשוב, כדאי, נכון והגיוני. הוא כבר שכנע רבים בדרך הזו. לבני ופרס והרצוג ולפיד וכחלון וארדן ומרדכי ולוי ויעלון וארנס ומרידור ומי לא. כולם נמסו אל מול הבריטון המנומק והלהט הפנימי המזויף שהוצג להם. ביבי היה אמור להציג לגנץ באותה פגישה את ההצעה המפורטת, המבוצרת והמחושקת חוקית (עיקריה נחשפו השבוע ב"מעריב") ולשכנע אותו שהיא הדרך הנכונה והקצרה ביותר שלו (של גנץ) ללשכת ראש הממשלה. תוך חצי שנה. מרחק נגיעה ממש.

בשלב הזה נכנסים לפעולה שני שחקנים משניים, אבל אין ראשיים מהם. יאיר לפיד ואביגדור ליברמן. בין השניים יש, לא מהיום, ערוץ פורה ופתוח. הוא לא הניב הישגים גדולים עד עכשיו: ליברמן לא זרם עם הממשלה הצרה (בתמיכת הערבים) של לפיד. מאחד את שניהם רצון עז משותף: לשים קץ לעידן נתניהו. ביבי הרוויח את הרצון הזה ביושר. ליברמן מכיר אותו הכי טוב בעולם. לפיד מכיר אותו קצת פחות, אבל מספיק. שניהם יודעים שנתניהו כבר מזמן לא מה שהיה. שהטירוף השתלט על סביבתו. שהוא לא רציונלי, לא יציב, והמשך החזקת המושכות בידיו הוא סכנה אמיתית. הם לא ייתנו לו לכשף את גנץ.

לפיד מעדכן את ליברמן שהציר גנץ־נתניהו מתחמם. ליברמן מבין. למחרת בבוקר השמש זורחת ואיתה מפציע גם ספין חדש: ח"כים בישראל ביתנו לוחצים על ליברמן ללכת לממשלת ימין צרה עם נתניהו! בהמשך, מופיע ליברמן עצמו בערוץ הכנסת ואומר שהוא לא בטוח מה יותר גרוע, בחירות שלישיות או ממשלת ימין צרה.

מקורבו של ליברמן, המתווך שמואל חייק, מעביר לנתן אשל מידע שעל פיו הם מכינים הצעה מרחיקת לכת לפשרה בין איווט לחרדים, שתאפשר את ממשלת הימין. קרן אור מפציעה בחשיכה האופפת את נתניהו. חלומו הרטוב מתגשם. איווט חוזר הביתה. אשל מפשיל שרוולים ומגייס גם את הגברת. המכבש מופעל. "בשביל מה אתה צריך לצאת לנבצרות בעוד חצי שנה, אם יש לך את ממשלת החלומות עם ליברמן מלא־מלא לארבע שנים?", אומרים האומרים לנתניהו.

מטרת המהלך הייתה פשוטה: לגרום לנתניהו להגיע לפגישה עם גנץ הרבה פחות רומנטי, הרבה יותר לוחמני. לבצע וידוא הריגה באופציית האחדות־רוטציה עוד בטרם באה לעולם. לגרום לנתניהו להיות ספקן, לא להציג לגנץ את הצעת החלומות, להתחמק משאלת החסינות. זה מצליח. ברור שזה יצליח. נתניהו מביט בפתיון הכה־מתוק ובולע אותו בחדווה. בשיעור המבוא לקורס "נתניהו למתחילים" לומדים שהאחרון שמדבר עם ביבי הוא המשכנע. האחרון שמפחיד את ביבי, הוא המפחיד.

הפגישה עם גנץ נכשלת. אין קסם. ביבי בא אליה אחרי שחטף מהקוקו־פיט ולא מייצר את הפלטפורמה שתאפשר לגנץ ללכת לקוקפיט שלו עם משהו. זאת ועוד: בעוד גנץ יוצא מהפגישה ומורה לדוברו לנסח יחד עם דוברי נתניהו הודעה משותפת ומכובדת לתקשורת, כפי שקרה ביניהם עד אז, נוחתת לו על הראש הודעה מטעם הליכוד ששמה אותו ללעג ולקלס ומאשימה אותו בטרפוד המו"מ. זה היה קו פרשת המים של גנץ. הוא נכנס לפגישה הזו עם נתניהו כשהוא כמעט גבי אשכנזי, הוא יצא ממנה כשהוא יאיר לפיד ובוגי יעלון מלא־מלא. הוא הבין שאי אפשר לסמוך על הטיפוס הזה, נתניהו. הוא לקח את זה, בפעם הראשונה, באופן אישי.

3. גלולת רעל

זה יכול היה להיות אחרת. בני גנץ לא מתעב את בנימין נתניהו. בניגוד ליעלון ולפיד, ששבעו מנתניהו מרורים, גנץ דווקא חיבב את נתניהו. הוא היה רמטכ"ל שלו, ובמבצע צוק איתן הם מצאו את עצמם יחד באותה סירה, שאותה ניסה להטביע נפתלי בנט. אחרי שהשתחרר מצה"ל, שמר גנץ על קשר עם נתניהו. בניגוד למה שעשה לרמטכ"לים קודמים (בעיקר אשכנזי), נתניהו לא הפעיל את מטחנת החיסול שלו על גנץ. הוא לא ראה בו איום. הוא לא זיהה בו זיק פוליטי. הוא לא האמין שגנץ ילך לפוליטיקה. הוא טעה.

כשגנץ החל להדס בסביבה הפוליטית וידיעות על התלבטויותיו הגיעו לבלפור, נשמעה צפירת הסירנה וזרקור אדום החל להבהב. מערכות היירוט הופעלו, אבל זה היה מאוחר מדי. נתניהו הבין שנרדם בשמירה. הוא החל לבדוק את גנץ בסקרים לפני כשנה וחצי והכריז עליו כאיום החמור ביותר על האנושות, כלומר על המשך כהונתה של רעיית ראש הממשלה המכהנת. אבל כאמור, זה כבר היה מאוחר מדי. גנץ הגיע למערכת הפוליטית כשהוא חף משנאת נתניהו. חיזיון נדיר. הפגישה ההיא, שבה למד להכיר את צפונותיו של האיש, הפכה אותו. זה לא שעכשיו הוא שונא את נתניהו. גנץ הוא איש שלא שונא הרבה. הוא פשוט הפסיק להאמין לו.

נמשיך: ביום רביעי־חמישי העבירו סוף־סוף שליחים מטעמו של ליברמן את ה"הצעה" המפתה שלו לנתניהו. ביבי היה כבר בליסבון. את בשורת איוב קיבל מצלם החצר, נתן אשל. ובכן, החלום הרטוב התגלה כסיוט יבש. ליברמן יצביע נגד החסינות. ליברמן יהיה נגד נבצרות. תכהן כראש ממשלה עד שיתיר לך החוק, אמרו השליחים. ביבי הבין, בפורטוגל, ששתה גלולת רעל שהוכנה במולדובה. שליברמן לא ינציח אותו בשלטון, אלא ישגר אותו למעשיהו. הוא הפסיד את גנץ מחד, מעולם לא זכה בליברמן מאידך. את יגונו הטביע ב־11 המזוודות שהעמיס איתו על מטוס ראש הממשלה.




אביגדור ליברמן ויאיר לפיד. קרדיט: פלאש 90

על פי מיטב מקורותיי, הוויתור של לפיד על הרוטציה סוכם בין לפיד לגנץ בפגישה או שיחה שהתקיימה ביניהם ביום חמישי שעבר, יומיים אחרי כישלון המפגש בין ביבי לגנץ. גנץ אמר עוד קודם, בשיחות סגורות, שאם יסכים לבחור בכיוון שמתווה לפיד, כלומר לא לשבת תחת נתניהו דקה אחת, זה יהיה רק תמורת ויתור של לפיד על הרוטציה. כך היה.

בבוקר חמישי סיכם גנץ עם לפיד ובאותו יום, חמישי בערב, ישב גנץ עם אריה דרעי. אם יו"ר ש"ס היה משקיע את המאמצים שהשקיע בתיווך הזה בניסיון להחזיר את כולנו בתשובה, הטור הזה היה נכתב מבית הכנסת. דרעי התרוצץ בין כולם לכולם, נתן את מילתו, הפקיד את דברתו, נדר את נדריו והפנט את שומעיו. הוא ישב עם גנץ ונשבע לו שביבי אמיתי, שזו הזדמנות חייו, שאסור לפספס אותה. גנץ הקשיב. הוא לא עדכן את דרעי שזה כבר אבוד. יכול להיות שלא היה לו נעים מר' אריה. בין השניים יש מערכת יחסי אמון שנבנתה בעמל רב. היא נפגעה השבוע, כי דרעי חש אחר כך נבגד. אבל הוא יתגבר. כך או אחרת, במהלך הפגישה גנץ הקשיב, אמר לדרעי ש"זה לא כל כך פשוט" ועל פי כמה מקורות שנחשפו לתוכן הפגישה הבטיח שיכנס את הקוקפיט למחרת (ביום שישי) לדון בהצעה. "אציג את זה בפניהם ואודיע לך".

למחרת הודיע גנץ לדרעי שהקוקפיט לא הכריע ושהוא לוקח לעצמו עוד יממה כדי לישון על זה, הוא יישב עם הצוות שלו וייתן תשובה במוצאי שבת. בינתיים התבררה פרטי הצעת ליברמן לנתניהו מיום קודם. דרעי הבין שאיווט, בעל הברית הוותיק שהפך לאויב מר, עשה מביבי צחוק. זה אומר שגנץ הוא המשחק היחיד בעיר. כדי לדרבן את גנץ להחליט מיהר דרעי ל"פגוש את העיתונות" והשקיע שם כל מה שיש בו במאמץ לקרב לבבות ויריבים. הוא לא ידע שזה אבוד. שאין על מה לדבר. שגנץ העדיף את מתווה לפיד/יעלון על מתווה ריבלין/אשכנזי. היום הוא כבר יודע.

4. ליבת הכור

מי צדק בוויכוח הקשה שניטש בקוקפיט בין אשכנזי (ולפעמים גנץ) לבין לפיד/יעלון? אי אפשר לדעת. הכינוי "קוקפיט" לא ממש מתאים למה שקורה בין ארבעת קברניטי כחול לבן. בקוקפיט יש מחליט אחד, בלעדי, אין בלתו. הקפטן. בקוקפיט של גנץ לכל אחד יש זכות וטו. הפעם, היה זה לפיד שהניח אקדח על השולחן. יחד איתו גם יעלון. ככה קשה לנהל מפלגה. מצד שני, הקוקפיט מתפקד היטב, המאבקים והמריבות נשארים בתוך החדר, החברים ממשיכים לכבד זה את זה, והמטרה ממשיכה להיות משותפת.

האסון האמיתי שיכול לפרק את הקוקפיט, כמו גם את כחול לבן, הוא האפשרות (הקלושה) שגדעון סער ינצח את נתניהו בפריימריז. המנוע של כחול לבן הוא לא הכריזמה של גנץ. המנוע הוא נתניהו. העובדה שיותר ממחצית הציבור מאסה באיש ומוכנה לתרום כליה כדי להחליף אותו, היא ליבת הכור המניע את המפלגה, שהוקמה כדי להחליף את נתניהו. מה הם יעשו אם מישהו אחר יחליף אותו? אין לי מושג.

לגבי הוויכוח אם ללכת עם ביבי או לא, אני בספק אם גם ההיסטוריה תהיה מסוגלת לשפוט בסוגיה הזו. לעולם לא נדע מה היה קורה אילו היה גנץ מתרצה ומסכים לשבת תחת נתניהו כמה חודשים. רוב הסיכויים שגופתו הייתה נפלטת לחוף כעבור כמה שנים, אבל לך תדע. מה שבטוח זה שכל הצדדים האמינו (ומאמינים) שרק טובת המדינה לנגד עיניהם. כך לפיד, שהוכיח בוויתור על הרוטציה שהוא לא פופוליסט כמו שחשבנו, כך יעלון שהיה ונשאר הסמן המוסרי של הקוקפיט, כך אשכנזי שהתייסר לאורך התקופה כולה ושנתו נדדה בלא מעט לילות, אבל קיבל את דין התנועה. אשכנזי הוא גולנצ'יק. חייל של חפירות והיתקלויות. הוא מתייחס לאירוע הזה כמו להיתקלות בתנועה בדרום לבנון. חוטפים, קמים, מסתערים וממשיכים הלאה.

את הקמפיין של כחול לבן ינהלו, כנראה, אנשי הצוות של קמפיין ספטמבר. עידו הרטוב מנהל הקמפיין, ישראל בכר האסטרטג, רונן משה על התקשורת ושלום שלמה, כנראה, יחד עם בכר באסטרטגיה. בכר הוא שהתווה לנתניהו ב־2009 את אסטרטגיית "הגוש החוסם". היום הוא מתווה לגנץ את האסטרטגיה ההפוכה: "המפלגה הגדולה".

לפחות על פי הסקרים האחרים, נראה שזה מצליח, אם כי אף אחד בסביבה לא מוכן להתבשם יותר מדי. זה נתניהו שם ממול, והוא יהיה מוכן לעשות הכל, כולל הכל, כדי לשרוד. דגימות כבר ראינו בשבועות הקודמים. שלשום הוא צייץ נגד פרקליט המדינה שי ניצן, תוך שהוא מסלף דברים שניצן אמר בראיון ל"אולפן שישי" ומתלהם כאחרון הטוקבקיסטים. מדובר, להזכירכם, בראש הממשלה. אותו אחד ששיבח במילים נלהבות את ניצן עם מינויו לפרקליט המדינה. אותו אחד שמינה את רוני אלשיך למפכ"ל המשטרה ושיגר את מקורבו מזכיר הממשלה מנדלבליט לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה. עכשיו הוא מפרק את כל זה, כי המדינה זה הוא.

אסטרטגיית "המפלגה הגדולה", שעליה מדבר בכר, אמורה לפגוע אנושות במפלגות האחרות. העבודה־גשר (עמיר פרץ העיף השבוע הצעות של נתניהו לרוטציה, תיקי האוצר והרווחה ותמיכה בו לנשיאות על הסף) תשקול איחוד עם המחנה הדמוקרטי (מרצ). בלעדיו, מרחפת מעל שתיהן סכנה ממשית. כנ"ל לגבי הסמוטריצ'ייה.

ומה יהא על ליברמן? האם קסמו של המחולל הגדול של כל מה שקורה כאן בשנה האחרונה יפוג? אין לדעת. ליברמן יודע לעשות קמפיין, ליברמן מומחה ביצירת סדר יום ציבורי, וליברמן עמד בכל הבטחותיו וקיים את כל מילותיו לאורך השנה החולפת. לאנשי הימין הוא יוכיח בחודשיים הקרובים שהוא הרבה יותר ימין מנתניהו, לליברלים הוא יסביר שהוא הרבה יותר ליברלי מיאיר לפיד ולתל אביבים הפיינשמקרים הוא יגלה מה שהם כבר יודעים: שבלעדיו הם היו תקועים עכשיו עם ממשלת ימין־חרדים־ביבי מלא־מלא. הוא בונה על הזיכרון של מצביעיו. אם הם בטעות ישכחו, הוא יהיה שם כדי להזכיר להם.

5. אנגלמן והסיכולים

שופט העליון בדימוס אליקים רובינשטיין, שהיה גם יועץ משפטי לממשלה, דיבר השבוע פעמיים. פעם אחת בכנס משפטי מיוחד שיזמה ח"כ רויטל סויד (העבודה־גשר) בעניין המתקפה השלטונית על מערכת המשפט שהתקיים בכנסת, ופעם אחת בראיון נרחב לאטילה שומפלבי ב־ynet. דבריו, בשני הראיונות הללו, היו מטלטלים ומכוננים.

בכנס המשפטי הוא הבהיר שאין "פרקליטות בתוך פרקליטות". ב־ynet הוא התייחס לפרשת הצוללות. הנה דוגמה: "נושא הצוללות, אני קורא על זה, ואני קורא שרה"מ אומר שזה היה כל כך סודי, נושא המכירה של הצוללות למצרים, שלא יכולתי לעדכן לא את שר הביטחון ולא את הרמטכ"ל. אין חיה כזו. אין יצור כזה, שיהיה נושא ביטחוני שלא יעודכן שר הביטחון. אם יש סיבה לא לחקור את זה ולא לבדוק את זה, שיגידו מהי... הציבור רוצה לדעת מה קרה כאן שלא יכולים לעדכן ולמה זה לא נבדק ולא נחקר. אין דבר כזה ששר הביטחון והרמטכ"ל לא ידעו. אין דבר כזה, ואם יש, שיבוא מישהו מוסמך שיגיד את זה. הייתי במטבח הרבה שנים, אין דבר כזה".

אז שלוש הערות: ראשית, מוזר שהשופט רובינשטיין לא שמע ששמעון ריקלין אומר שהוא יודע מה הסוד והכל בסדר. תתעדכן, אליקים. שנית, דקה לפני שתהפכו גם אותו לסוכן של הקרן החדשה, משת"פ של הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית וחבר ילדות של בהא אבו אל־עטא, תזכרו שזה האיש שסגר את תיק עמדי והמתנות של משפחת נתניהו בתום הקדנציה הראשונה, אף על פי שכתב דוח ציבורי חריף מאוד על התנהלותם. רובינשטיין האמין אז שביבי פרש מהחיים הציבוריים והחליט שאין טעם להמשיך להתעמר בו. על השאלה מה היה עושה לו ידע מראש מה עוד צפוי לנו מהחבר'ה האלה, אין אפשרות לענות.

שלישית, אין מחלוקת על הפרטים במקרה שעליו מדבר רובינשטיין. נתניהו, שהכחיש במשך זמן רב שאכן אישר לגרמנים למכור צוללות למצרים, התהפך והודה בזה בשידור חי אצל קרן מרציאנו (באותו שידור שבו הכחיש ב"מה, מה פתאום??!!" כשנשאל על חסינות). כשנשאל למה לא עדכן את הרמטכ"ל, שר הביטחון וכו', סיפר על אותו "סוד" נוראי.

הנה עוד כמה דברים בנושא הזה: התנועה לאיכות השלטון פנתה ללשכת ראש הממשלה בבקשה לקבל את האישור שניתן לגרמנים למכור את צוללות התקיפה האסטרטגיות למצרים. התשובה הייתה "אין לנו כזה מסמך". התנועה פנתה לבית המשפט המחוזי בדרישה שמשרד הביטחון ימציא את המסמך הנ"ל. השבוע הגיעה תשובתו המלומדת של משרד הביטחון: "אנחנו לא מוצאים את המסמך". מדובר במסמך המסווג כ"סודי ביותר". אין סיווג גבוה ממנו. אובדן מסמך כזה חייב לגרור חקירה, כתב אישום ועונש מאסר בפועל. למרבה התימהון, קיבל בית המשפט את ההסבר ודחה את העתירה. מעניין מי העלים את המסמך הזה ובתקופתו של איזה שר ביטחון זה קרה. נשאל את ריקלין, אולי הוא יודע.

ועוד משהו: בתקופת מבקר המדינה הקודם, השופט יוסי שפירא, ביקש ראש החטיבה הביטחונית במשרד מבקר המדינה, תא"ל במילואים יוסי ביינהורן, לחקור את פרשת הצוללות. הוא שיגר מייל מפורט ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, שם ביקשו ממנו לעצור. יש חקירת משטרה, נאמר לו, משרד מבקר המדינה יוכל לפתוח בחקירה משלו רק אחרי שתסתיים.

חקירת המשטרה הסתיימה. חקירת מבקר אין. אם מישהו מצפה שהאדם המכונה מבקר המדינה, מתניהו אנגלמן, יאשר לחקור את פרשת הצוללות, הוא עושה את זה על אחריותו. אין סיכוי קלוש שזה יקרה. אנגלמן שם לא כדי לבקר, הוא שם כדי לסכל ביקורת. דוגמה מצוינת לזה קיבלנו השבוע כשהתברר שהוא פשוט שלף מתוך טיוטת הדוח על הטיית נתוני גירעון המדינה במשרד האוצר את רוב הקטעים הביקורתיים והחליף אותם בפרגונים.

מתניהו אנגלמן. קרדיט: יונתן זינדל, פלאש 90

להגנתו אמר המבקר ש"היו חילוקי דעות בדרג המקצועי והוא הכריע". בדיקה מעלה שלא היו שום חילוקי דעות. כל בכירי החטיבה הכלכלית חשבו שהביקורת צריכה להישאר על מכונה. המבקר חשב אחרת והעיף אותה. במדינה מסודרת הוא היה מואשם בהפרת אמונים. הוא מתנקש במשרד מבקר המדינה בדם קר. במדינה שלנו, הוא בסך הכל ממלא את השליחות שהוטלה עליו.

ממשרד המבקר נמסר בתגובה: "ככלל תוכנית הביקורת של משרד מבקר המדינה נקבעת בהתאם לסמכויותיו בחוק ובשים לב לתוכנית העבודה, למכלול שיקולים ולנסיבות העניין". בעניין "חילוקי הדעות" שלא היו נמסר: "לגבי נושא הדוח של האוצר, המבקר אמר בדיון בכנסת שהמחלוקת מתייחסת ללשכה המשפטית".

הערה שלי: הלשכה המשפטית במשרד מבקר המדינה יכולה לבקש לשנות ניסוח של משפט כזה או אחר. היא מעולם לא שלפה קטעי ביקורת שלמים והוציאה אותם מהדוח. הפטנט הזה רשום על שמו של אנגלמן, לדיראון עולם. אם יהיו כאן חילופי שלטון מתישהו בעתיד הקרוב, אחת המשימות הראשונות של ממשלה כלשהי תהיה הדחתו המיידית של מי שמנסה להכחיד את ביקורת המדינה בטרם תתנוון המערכת החיסונית שאמורה להילחם בשחיתות הממארת הפושה בנו.




bencaspit5@gmail.com