לפני כשמונה שנים הכריז קלינט איסטווד כי נסוג מרצונו לביים את “הבלדה על ריצ'רד ג'ול". בדיעבד זו הייתה החלטה ראויה ומושכלת. בגיל 89 ואחרי שהוכיח שהוא דועך לקשישות נרגנת וג'ינגואיסטית, שדעותיו הפוליטיות צפות ומכסות את האופק הקולנועי שלו וחופן סרטיו האחרון מאשש את התזה שהוא מעבר למיטבו, שינה איסטווד את דעתו וביים את “ריצ'רד ג'ול“.

שבועות לפני הבכורה ואירועי היחצנות שאיסטווד היה מעורב בהם יותר מכפי הרגלו, ספג הסרט אש ממקורות ירי שונים. לעת בלותו שש איסטווד אלי קרב, אבל התנהג כמי שאור הזרקורים תפס אותו לא מוכן. הוא בא לברך את ג'ול - גיבור המשחקים האולימפיים באטלנטה 1996, שמנע פיגוע רב־נפגעים ואחר נחשד בידי ה־FBI והתקשורת כמי שביצע אותו - ויצא מקלל.

הסרט מלקט בשקדנות את פירורי החשד, הטרלול, השנאה, האמונה היוקדת בדיפ סטייט ובגידת רשויות החוק והתקשורת שמפזר דונלד טראמפ, וסוגר מעגל אישי לבמאי התומך בנשיא, שעורר חשש לבריאותו הנפשית כאשר דיבר לכיסא ריק. בהתנפלות מרושעת ונטולת דקויות שלו על אויבי הממשל, חוטא איסטווד במיזוגיניה שאינה חדשה לו והרשיעה אותו פעם אחר פעם בסרטיו ובחייו הפרטיים.

השחקן־במאי שירק מיץ טבק על כל מה שזז, כולל נשים ב“ג'וזי וויילס“, שהפגין בוז צונן כלפיהן בסדרת “הארי המזוהם“, שהיה “רוצח של נשים וילדים“ ב“בלתי נסלח“ והשאיר את הנשים בחייו מושפלות וכועסות ואחת מהן אפילו חילצה ממנו ממון רב בתביעה משפטית, מציג ב“ריצ'רד ג'ול“, שיכול היה להיות סרט עתיר זכויות, מקרה שאין לו זכר בהתרחשות האמיתית.

איסטווד מאשים את קאתי סקרגס, העיתונאית החוקרת של The Atlanta Constitution - שחשפה את העובדה שג'ול הפך לחשוד העיקרי של ה־FBI ומתה בגיל 42 ב־2001 - בכך שהשיגה את הסקופ הגדול בתמורה ליחסי מין עם החוקר הראשי. זה אינואנדו מיותר ומטומטם, שאינו מוסיף כבוד לבמאי הישיש. אילו היה חושב פעם נוספת ולא נגרר אחרי ריגושים קלים באדיבות התסריטאי שלו בילי ריי, היה פוגע במטרה בלי לפצוע חפים מפשע.

בסרטיו האחרונים מעבד איסטווד אירועים וגיבורים היסטוריים להיגדים שאמירתם עקומה, מקוממת ולעתים משעממת. ב“צלף אמריקאי“ על כריס קייל, אחד הצלפים הקטלניים בתולדות הצבא האמריקאי, לא הייתה לאיסטווד בעיה לדרוס את ההתלבטות המוסרית של מי שהורג מרחוק גם חפים מפשע. הסרט עימת את הפוליטיקה ההיפר־פטריוטית שלו עם קולגות כספייק לי ומייקל מור והחזיר את איסטווד לימי הלהג הרפובליקני החלול.

ב“סאלי“ הוא סיפר כיצד נמעך הטייס רב־התושייה שהנחית מטוס נוסעים על ההדסון, על ידי חוקרי ה־FAA, שהאשימו אותו בתאונה. “15:17 לפריז“ שחזר מעשה גבורה של צעירים אמריקאים, השתמש בהם כשחקנים ותפקד בעיקר ככדור שינה. צעדיו המגושמים, הכבדים והמהוססים של איסטווד מאששים את הטענה שמוחו שרה זמן רב מדי במרינדה של “פרנויה וגרנדיוזיות נוסח איין ראנד, המאפיינות אנשים הנמצאים תחת אש התקשורת“. כאשר התמודד על משרת ראש עיריית כרמל בשנות ה־80, השווה איסטווד את חלוקת העיירה לאזורים לקלגסים של היטלר דופקים על דלתות תושבים חפים מפשע.

עם חזותו העגלגלה, נהייתו אחרי המשטרה, העובדה שחי עם אמו עד גיל 35 והיה קורבן של מסע השמצה אכזרי מטעם ה־FBI במשך 88 ימים, ג'ול הוא מין פורסט גאמפ ללא תכונות חינניות. הסרט נכה־רוח, קודר ומשמש כתב אישום חריף נגד הבולשת והתקשורת; סרט שאינו מלטף את בטנם של הצופים ואינו שולח אותם הביתה בתחושת סיפוק. לצד האנדרטה שהוא בונה לזכר גיבור שחלה ומת צעיר וממרפק לו מקום ביציע האמריקאי, מוציא איסטווד את דיבתה של עיתונאית צעירה, חרוצה ואהודה, יפה וסקסית, שמתה ממנת יתר לפני ג'ול.

ריצ'רד ג'ול מת בביתו באטלנטה, ג'ורג'יה, ב־28 באוגוסט 2007. הוא סבל מבעיות רפואיות חמורות מאז התגלתה אצלו סוכרת. האמת היא שג'ול מת משיברון לב וגסס 11 שנים עד שהוכרז על מותו. הוכחה לקביעה כי מילים הורגות וכי התקשורת תקיז את דמך ללא משפט ולא תתנצל גם כאשר תוכח חפותך.

***

ב־12:58 בצהריים, ב־27 ביולי 1996, במהלך המשחקים האולימפיים באטלנטה, התקבלה במשטרה קריאת 911 מגבר אנונימי שאמר: “הונחה פצצה ב'סנטניאל פארק'. יש לכם 30 דקות“. בזמן שלקח למשטרה לנסות לאתר את מקור השיחה, התפוצץ מטען צינור מתחת למיצג אורקולי שהוצב בפארק. מהפיצוץ נהרגו שניים ונפצעו 111. ג'ול, שהיה מאבטח פרטי, איתר סוכן של הבולשת שקרא ליחידת החבלנים המשטרתית. יחד ניסו השניים לפנות את האזור.

הדיווחים הראשונים ציירו את ריצ'רד ג'ול כגיבור שהתעשת ונכנס לפעולה. קאתי קיוריק, שדרית בכירה מ־NBC, ניסתה לאתר אותו לצורך ראיון. היא לא היססה לומר לחבר שלו: “אני רוצה שתדע שביטלתי ראיון עם ברברה סטרייסנד כדי לראיין אותו. אל תחשוב שתמיד הוא יהיה סיפור עיתונאי לוהט. אף אחד לא יזכור אותו עוד שלושה ימים“. כאשר ישבה איתו לבסוף, אמרה קיוריק לג'ול: “היית במקום הנכון בזמן הנכון ועשית את הדבר הנכון, ריצ'רד“. 72 שעות לאחר מכן, כש־The Atlanta Constitution מוביל את המתקפה, נמוגה הגבורה והפכה לחשד עמום שתקשורת אחראית לא הייתה מדווחת עליו, קל וחומר לא הייתה נוקבת בשמו של החשוד: ג'ול עמד במרכז החקירה והיה החשוד העיקרי בפיגוע.

ראשי ה־FBI באטלנטה התמכרו להנחת העבודה שלהם: ג'ול "יכול" היה להניח את הפצצה. את החשד כלפיו ליבו שמועות על אירועים זניחים במהלך עבודתו כשומר בבתי ספר ומוזרותו הכללית. פרופיילרים בקוונטיקו “הסכימו עם הנחת העבודה של הסוכנים באטלנטה כי ג'ול מתאים לפרופיל של מי שהיה יכול לבצע את הפיצוץ כדי שייצא ממנו גיבור“. מערכת CNN באטלנטה, שנאבקה באותם ימים על הגדרת מעמדה בתקשורת, גרסה: “מאשימים אותנו בפגיעה במוניטין ובשמו הטוב של מר ג'ול, והנה אנו למדים שהיום הוא נעצר. נאמר עליו כי היה שומר חוק נלהב מדי, שביצע מעצרים מחוץ לתחום השיפוט שלו. מעסיקו לשעבר, השריף המחוזי, טען ‘כי אינו יכול לומר הרבה דברים טובים עליו'. הוא תרם לא מעט להריסת שמו הטוב“.

חבריה לעבודה של קאתי סקרגס מעידים עליה שלא עזבה זירת התרחשות שאליה נשלחה עד שהפנקס שלה היה מלא. היא הייתה תחקירנית כוכבת של ה“קונסטיטיושן“. היו לה מקורות טובים. היא שאלה שאלות נכונות. וכן, החצאיות שלבשה היו קצרות, החולצות עמוקות מחשוף, היא קיללה כמו מלח והייתה שובת עין ולב. היא הביאה לעיתון את הסקופ הגדול: שחקירת ה־FBI התמקדה בג'ול, השומר הגיבור. מכיוון שמתה 18 שנים לפני יציאת הסרט לאקרנים, לא עמדה לרשות התסריטאי בילי ריי.


קלינט איסטווד. רויטרסקלינט איסטווד. רויטרס


אוליביה וויילד, המגלמת אותה בסרט, יודעת להיות פרובוקטיבית. היא סיגלה את המניירות של סקרגס, אך הגזימה בהן במגמה שאין ספק לגביה. בוויכוח הרותח באמריקה, בלהבה שאינה נמוכה מתהליך ההדחה של טראמפ, קל להבין את נטיית לבם של שני הגברים האחראים לסרט. קשה יותר להבין את וויילד, שאמורה הייתה לזהות את ההקשרים הנכונים ולא לגלם עיתונאית מתה שאין ראיות להתנהלותה המופקרת. וויילד הוציאה כמה הבהרות המנסות לתרץ את שיקול דעתה, אך היא נעדרה במפגיע מאירועי הבכורה של “ריצ'רד ג'ול“.

איסטווד חובט בצדק בתקשורת וב־FBI שאכלו את הכבד של ג'ול בכפית, אף על פי שהוא משרת אדון שאינו אנונימי כלל. אבל היה לו חור בתסריט שבמחשבה שנייה היה מתאפק ולא סותם אותו עם אברו הזקור של סוכן ה־FBI. איסטווד עובד במהירות וביעילות ומצלם מעט. מכיוון שלא היה ברור לו כיצד השיגה העיתונאית הצעירה את הסקופ הגדול, הוא התפתה או לא נתן את דעתו לפתרון שהגיש לו התסריטאי בילי ריי. בעולמו של איסטווד נשים היו תמיד זונות, כאב בישבן ואמהות. הוא מעולם לא התאמץ מדי להיות בעל ראיית עולם רחבה יותר מהסטריאוטיפ הנחות ביותר. לכן נתן ידו לרצח אופי של אישה שאינה יכולה להגן על עצמה.

עמית של סקרגס בשם רון מרץ הריח את ההשמצה מתחממת בקנה, בעיקר משום שאף אחד לא טרח לדבר איתו על חברתו המתה. מרץ כתב שבועות לפני בכורת הסרט: “אני חושש שהם מתכוונים לתאר את קאתי כפאם פאטאל שתעשה הכל כדי להשיג סיפור... אילו דיברו איתי, הייתי הורס להם את הרעיון הזה, אבל הם העדיפו לשמור מרחק“. ברט רפטון היה העורך שסקרגס התקשרה אליו עם שמו של ג'ול. “להוציא את דיבתה של אישה מתה ולהאשים אותה באחד החטאים הגדולים של המקצוע, זו אכזריות לשמה“, אמר רפטון. “להרשיע אותה בחטא הקדמון של סקס תמורת סיפור עיתונאי זה הדבר החמור ביותר שאפשר להעליל על כתב“. חבר נוסף טען שסקרגס מעולם לא ידעה מנוח ולא נרגעה מהסיפור. הוא רדף אותה עד מותה.

את שמו של סוכן ה־FBI שאותו משחק ג'ון האם שינה איסטווד. כך זה עם גברים חיים שיש להם עורכי דין. בסצינה המפוקפקת יושבים וויילד והאם צמודים בבר כשהיא מפצירה בו להדליף לה את שם החשוד. הוא מסרב. “לא הצלחת לקבל את השם ממי שכבר זיינת אותם, למה את חושבת שתצליחי לזיין את זה ממני?“, זה נשמע ירוד ועילג גם באנגלית. וויילד מחליקה את ידה במעלה ירכו עד למעצור הטבעי. הוא מוסר לה את שמו של ג'ול. אחר כך היא שואלת אותו אם ילכו למכונית שלה או לחדר במוטל. הם עוזבים את הבר יחד.

בכל הכתבות והספרים שנכתבו על ג'ול אין רבע ראיה המצדיקה את האינסינואציה המגונה הזאת. האם זו דרכו של איסטווד, לשים זין על המציאות הפמיניסטית המלחיצה שבה עליו לתפקד בסוף שליחותו הקולנועית? האם זה מפגש בלתי נמנע בין חיבתו המתועדת לטראמפ ובין הטינה ההיסטורית שלו להילרי קלינטון, שעולה ממנו כמו אדים חמים? בעולמו של טראמפ הגורר אחריו עשרות נשים שמאשימות אותו בהתנכלות מינית, הנשים הן מי שאינן מצליחות להסיר ידיהן מטראמפ הנחשק. הוא בתורו מביע תמיהה שמישהו בדעה צלולה מאמין שיכול להיות לו עניין בנשים הלא אטרקטיביות הללו. כמה עצוב שאיסטווד נקלע לאוננות השוביניסטית הזאת.

***

ה“ניו יורק פוסט“ כינה את ג'ול “רמבו כפרי“ ו“סגן שריף כושל ושמן לשעבר“. תוכניות הלילה חגגו עליו כמו במדינה ללא חוקי לשון הרע. ג'יי לנו תהה “מה יש במשחקים האולימפיים שמוציא לאור אנשים שמנים וטיפשים“. לכל מקום שאליו נסע ג'ול היה ה־FBI בעקבותיו. במהלך החיפוש החרימו הסוכנים את רובי הציד שלו ואוסף של סרטי דיסני. חייהם של ג'ול ואמו הפכו לקוריוז לאומי. עורכי הדין השתוללו: “מי אתם שתשימו ללעג את אורח חייהם של ריצ'רד ג'ול ואמו? מי אתם שתצחקו מאנשים עובדים, המתגוררים בדירה שכורה שעולה 470 דולר בחודש? מי אתם שתכנו אותו 'מוזר' משום שהוא גר עם אמו?“. בובי ג'ול ערכה מסיבת עיתונאים ופנתה ישירות לנשיא קלינטון וביקשה ממנו להסיר את החשד מבנה. “לבני אין חיים“, אמרה, “הוא חי כאסיר בביתי“. הבית הלבן סירב להגיב.

במשך שלושה חודשים לא הצליחו ב־FBI להציג ראיות שעליהן ניתן היה לבנות קייס ולתבוע את ג'ול. בוושינגטון גברה תחושה של אוזלת יד, תסכול וחשש שהמקרה ייגמר במבוכה גדולה לכל המעורבים. 88 ימים אחרי הפיצוץ באטלנטה טיהר ה־FBI את שמו של ג'ול מכל חשד. ג'יי לנו התנצל בשידור על העלבונות שהטיח בו ואמר כי “אם ג'ול ינצח בתביעת הדיבה נגד NBC, הוא יהיה הבוס שלי“. תחנת רוק באטלנטה פרסמה על חשבונה שלטי חוצות גדולים שעליהם נדפס Freebird, שירה המפורסם של לינרד סקינרד.

***

רוב הקריירה שלו כבמאי (41 סרטים) היה לאיסטווד האקדח הגדול ביותר במערב. חלק מהזמן הוא קלע למטרה, וחלק מהזמן החטיא. עם “ריצ'רד ג'ול“ הוא קרוב כנראה לסוף הקריירה שלו, ואחרי שהיה לו סרט טוב ביד, ירה איסטווד לעצמו ברגל. לא הייתה כל סיבה בעולם, תיאורטית או מוסרית, להשמיץ את קאתי סקרגס. זה היה בזוי ומיותר. כאשר נשאל בילי ריי מאיפה הביא את הסיפור על הברטר המיני, תקף בתגובה את העיתון שירד לחייו של ג'ול במשך שלושה חודשים. העימות הקולני טרם הבשיל לתביעות הדדיות, אבל ה“קונסטיטיושן“ דורש התנצלות מהאחים וורנר שהפיקו את הסרט, ואלה מזכירים בתורם את התנהלותו המופקרת של העיתון. איסטווד נראה נבוך ולחוץ בפרסומות שבהן הוא מקדם את הסרט.

אין ספק שהקייס המופרך נגד ריצ'רד ג'ול קיצר את חייו אחרי שהרס אותם. ההתנצלות הייתה חרישית וממולמלת יותר מההאשמה, והתקשורת ירדה מהעץ ברגליים יחפות באישון לילה ובלי להשמיע קול. “כולנו התנהגנו כמו חיות כלפי ג'ול“, כתב מישהו. ג'ול מת 11 שנים אחרי הפיצוץ עם מעט מאוד דברי תודה ופיצויים מאלה שחטאו נגדו. ה“ניו יורק טיימס“ ספד לו כ“גיבור של ההתקפה באטלנטה“. שנים מעטות אחרי שטוהר שמו של ג'ול, נתפס והודה בהנחת המטען ובפשעים אלימים אחרים האשם האמיתי: אריק רוברט רודולף. הומופוב ימני, מתנגד להפלות וחבר מיליציה אלימה. הוא נידון למאסר עולם.