מי שקורא את הטור, כדאי שיידע שיש רק עוד 600 מילים עד לסיומו. ועכשיו, כשנותרו רק עוד 590 מילים - או ליתר דיוק 584 מילים בלבד, כבר אפשר לומר שזו רוח התקופה. תקופת הטיימר. הספירה לאחור. 
 
במקרו אנחנו סופרים עוד כמה ימים יש בחירות. הימים נוקפים, והטיימר עובד. במיקרו אנחנו סופרים עוד כמה דקות נותרו עד לסיום הפסקת הפרסומות. לפני הבחירות ספרנו לאחור את הימים עד לפקיעת הזמן שנותר להקמת ממשלה. ואז עד לסיום המנדט של בנימין נתניהו, ואז של בני גנץ. 
 

ברמה האישית האדם סופר את הזמן שנותר לו עד שיגיעו הדברים הטובים בחיים, האירועים המשמחים. עד שהפיצה תגיע, עד שיתחיל החג. סופרים לאחור לקראת סוף השבוע. סופרים ומכריזים בשמחה - רק עוד שלושה ימים, רק עוד יומיים. עוד 24 שעות וזה קורה. אנחנו סופרים את השניות עד לשעת חצות בשנה החדשה. עוד שבועיים הצימר. רק עוד חודש אנחנו טסים. 
 
אלא שכמו כל דבר בחיים, הטיימר האישי והמשמח נלקח לטובת תוכניות טלוויזיה גרנדיוזיות. כשהערוצים רוצים לפמפז (מלשון פומפוזיות פלוס פוזה), הם מפקיעים חלק מהמסך כדי לספור לאחור עוד כמה שעות, דקות ושניות נותרו עד לאירוע "תחילת העונה" או לאירוע "הגמר הגדול". הם הופכים את ההמתנה למתוחה יותר, כביכול. כדי שנישאר ערניים ודרוכים. הם הרי יודעים שאנחנו יצורים בלתי אינטליגנטיים, וכשמציגים בפנינו שעון שסופר לאחור, אנחנו נכנסים לטנטרום של המתנה. 
 
אז הספירה הופקעה מאיתנו, והפכה לספורט לאומי פוליטי. המדינה סופרת את עצמה לאחור. ואחרי שהספירה תיגמר, נגיע ל־2 במרץ, הבחירות יסתיימו, ונתחיל לספור את הימים עד להקמת ממשלה. כל הזמן להיות בהמתנה לדרמה הגדולה הבאה. וכשהדרמה מתגלה כפארסה, נתחיל ספירה לאחור נוספת. סופרים סתם. 
 
מה שחיכינו לו עד עכשיו היה מיותר - חכו לדרמה הגדולה באמת. אגב, שכחתי לעדכן, הטור עומד להסתיים בעוד 340 מילים. האדם רוצה לדעת שהולך לקרות משהו בקרוב. זה נותן לכולנו תכלית לקיום. האדם רק חושב שלא קורה כלום, אבל למעשה כל הזמן קורה משהו. הזמן עובר. המספרים מתחלפים. הרם את העיניים מהנייד, ותראה מה עומד לקרות. נכון, כרגע שום דבר, אבל עוד 73 ימים. עוד 70. עוד 60. עוד 50 ימים - הכל יתחיל. או ייגמר. 
אם היינו חיים בפינלנד או בקנדה, היינו פשוט חיים. אך כאן אנחנו תקועים, בוהים בזמן ההולך ומתקצר, רק סופרים. אין חדרי מיון, בתי החולים קורסים, מערכת החינוך מדשדשת, נכשלנו במבחנים בינלאומיים, כולם עומדים בפקק שלא נגמר, אבל תכף זה ישתנה. המתינו. אתם תקועים בעומס תנועה ולא רואים את הסוף, אבל ברדיו אומרים שאבי תזמן שלוש שנים, ואז תהיה רכבת. קשה עכשיו - הקלה אחר כך. חכה לאחר כך. 
 
כשאתה מגיע לעבודה, אתה סופר את השעות עד שהיא תסתיים. זו הדרך המדיטטיבית הטובה ביותר לטפל במצב: לראות איך הזמן עובר. רצית לראות רופא מומחה? את הרופא תראה בעוד שישה חודשים, בינתיים ספור לאחור. רק עוד חמישה חודשים. עוד ארבעה חודשים. גם השיר הידוע הבטיח "עוד תראה, עוד תראה, כמה טוב יהיה". מתי? "בשנה, בשנה הבאה". כן, בעוד 12 חודשים יהיה טוב. 
 
גם מערכת החינוך תשתפר בעתיד. עוד מעט תהיה ממשלה, ואז יבוא שר חדש. או תקציב חדש. או ועדה שתדאג לטפל בבעיות והכל ייפתר. לא עכשיו, כמובן, כי עכשיו רע לתפארת. ההווה תקוע. הכל עומד. אבל זה לא שאין מה לעשות. בוודאי שיש, יש לספור לאחור. כולנו גפרורים בטבלת ייאוש לאומית. תראה איזה יופי, בלי לשים לב ורק עוד 90 מילים יש לטור הזה. עוד 84 וזה נגמר. 
 
פו הדוב אמר שהרגע הכי מתוק הוא הרגע שלפני ליקוק הדבש. אנחנו צריכים ללמוד ממנו וליהנות מאותם רגעים לפני שמשהו קורה, אבל ההמתנה היא חיינו ואנחנו מקדישים לה את עצמנו. ולכן חובה לספור לאחור. אבל צריך לזכור שיש גם תקופות שבהן אין לנו סיבה להפעלת הטיימר. ויש אירועים שבהם אנחנו דווקא סופרים קדימה. למשל כשגלעד שליט היה בשבי, ספרנו כמה ימים הוא עדיין שם. גם זה קורה. חוץ מהמקרה של אברה מנגיסטו, שבעניין שלו לא סופרים. לא קדימה ולא אחורה. ככה זה כשלא סופרים אותך.