מדד אמון הציבור לשנת 2019 טרם פורסם, וגם כשיפורסם לא ישקף את מלוא השינויים בעמדות הציבור נוכח האירועים המטורללים, כי הוא נמדד באמצע השנה. אבל איש לא ישתומם אם יתברר שאמון הציבור במערכות השלטון צנח עוד קצת בשנה האחרונה. העניין הוא שאף אחד אינו עסוק בשיקום האמון, אלא להפך. לפוליטיקאים נדמה שחוסר האמון משרת אותם, בין שמדובר בתקשורת, ובין שמדובר במערכת המשפט, בכנסת או במשרדי הממשלה. לכן כולם עסוקים בשאלה איך לנצל את מעמדם הנוכחי כדי לערער קצת יותר את האמון במערכת שכרגע מוגדרת כיריבתם - והתוצאה ברורה.

במה הועיל למדינה שר המשפטים אמיר אוחנה עם מינוי מחליפתו הזמנית של שי ניצן, שהוקפא (כצפוי) על ידי בג"ץ? הישגו היחיד הוא טלטול נוסף של האמון במערכת. האבסורד הוא שאף אחד לא באמת יודע מיהי המחליפה המיועדת, אורלי בן ארי גינזברג, או מהם כישוריה. המוסתים המיידיים יודעים באופן אוטומטי אם הם בעדה או נגדה, חלקם אפילו בלי לדעת מהו בכלל התפקיד שאותו אמור לעשות פרקליט המדינה. כך שהישגו הענייני של שר המשפטים הוא תקיעת מקל בגלגלי הפרקליטות, שתתקשה יותר לתפקד עם מחלוקות פנימיות. מה שכן - מטרתו האמיתית בכל מקרה הייתה רק לתרום את חלקו לקמפיין הליכוד.

מצחיק מי שטוען שהפרקליטות היא פוליטית במהותה, כי פוליטיקאים היו נוהגים באופן קצת פחות צפוי, קצת יותר מתוחכם, גם אם הם "צודקים" לשיטתם. הרי נציגי מערכת המשפט הם אידיוטים שימושיים בידי פוליטיקאים שכל מה שמעניין אותם הוא הקמפיין. מצחיק גם מי שטוען שהמערכת עייפה אחרי התשת בחירות של למעלה משנה, ושהקמפיין יתחיל רק בשבועיים האחרונים של פברואר. הרי הקמפיין מתרחש פה מדי יום. רבים חשים שהמדינה על שלל מערכותיה יצאה מאיזון, והסיבה לכך היא שהדבר היחיד ששולט הלכה למעשה בחיינו הוא הקמפיין.

בעקבות הכישלון להקים ממשלה, לא קיבלנו ממשלת מעבר אלא ממשלת קמפיין. לכאורה - ממשלה מתפקדת (גם אם ללא אמון העם והכנסת), כי במסגרתה פוטרו שרים ומונו במקומם חדשים. רק שהשרים החדשים לא עוסקים במעשים אמיתיים. מבחינתם, יש מעשים שיתרמו לקמפיין, ולעומתם - מעשים שלא יתרמו לקמפיין ולכן הם מיותרים.

לא מדובר רק באוחנה. מה לגבי הסוגיות שמאפיינות ממשלה מתפקדת, כמו מדיניות החוץ הלא קיימת? הן חסרות חשיבות במסגרת ממשלת הקמפיין, בדיוק כפי שהישראלים שעוכבו השבוע במשך שעות בשדה התעופה במוסקבה אינם חשובים. מינוי שגריר ברוסיה הוא לא חומר טוב לכותרות, ולכן זה ארבעה חודשים אין שגריר. לכן גם הנוסעים יתייבשו בשדה במשך שעות ארוכות, בעודם שרויים בפחד שאולי אחד מהם יגיע למצב של נעמה יששכר. הרי בניגוד לפטפוטי הקמפיין, לא הכל צריך להיסגר ברמת רה"מ מול פוטין. כדי למנוע פשלות שמקשות על היומיום של האזרחים, מה שדרוש זה שגריר מתפקד בתוך משרד חוץ מתפקד. אבל בזה לא עוסקים, כי מה זה לעומת הפריימריז בליכוד ומחליפתו הזמנית של שי ניצן.

רצון העם

ממשלת הקמפיין היא חוצת מפלגות. נפתלי בנט סייר בגולן השבוע כדי לצפות בתרגיל מבצעי לצד הרמטכ"ל. אבל נראה שלימוד החומר בשטח לא היה מטרת הביקור, אלא הסרטון שבנט מיהר לשתף בו את הציבור, שבו הזהיר את איראן שלא לשלוח את זרועות התמנון שלה לסוריה. יש להניח שבנט שמע מתישהו שזרועות התמנון של איראן נמצאות כבר זמן מה בסוריה, אבל ההצהרה כוונה לאלה שלא שמעו, ועשויים לראות בו דמות ערנית שעלתה פה על איזה סיכון פוטנציאלי. בנט מאכזב בעיקר כי הוא איש חכם וערכי, שנסחף לצד הילדותי והנמהר שלו במקום להציע אלטרנטיבה אחראית יותר ולהתמקצע בפועל, בשטח, ולא רק בסטורי.

העיתונות, כדרכה, מהדהדת את ססמאות הקמפיין של ממשלת המעבר, ובין לבין מתלוננת על כך שגם האמון בה התערער. נמאס לשמוע את הבכי והנהי על הצורך "להציל את העיתונות". העיתונות צריכה לקחת את עצמה בידיים ולהציל את עצמה. בין שופרות הקמפיינים מצד הכלה ומצד החתן, עיתונאים רציניים מאבדים את מקומם על הבמה לטובת טוקבקיסטים סוג ז׳, שפתאום הופכים ל"פרשנים" בערוצים המובילים. ההודעות התקיפות שמועצת העיתונות משגרת לחלל, אם כן, הן פתטיות במקרה הטוב. כל עוד העיתונות לא מתאגדת כדי להחזיר לעצמה את החוקים והכללים ולתת למועצה שיניים כנגד מי שחורג מהם, חוסר האמון ימשיך להתדרדר ואיתו גם הרייטינג.

אז כרגע כולם מדקלמים את שורותיהם לפייסבוק, לטוויטר ולאינסטגרם. הפוליטיקאים הפכו ל־120 חברות הפקה אוטרקיות, שלא חדלות משידורי מיני־טלנובלות על עצמם. אם באים אליהם בטענות על הקמפיין המוגזם שנמשך כבר למעלה משנה כתחליף דיאטטי לשלטון אמיתי, חוטפים עוד ססמה בדמות "זהו רצון העם". רק שרצון העם על פי הסקרים ועל פי שני סיבובים בקלפי, הוא להחליף את הקומבינה הזאת. לליכוד כבר אין מנדט לנקוט את הפעולות שאותן הוא נוקט, הוא אינו מבטא את רצון העם. אומנם באותו אופן גם לכחול לבן אין מנדט מהעם, אבל הרצון בשינוי מהממשלה הצרה והבלוק החרדי הוא חד־משמעי. ספק גדול אם המשך הקמפיין ביתר שאת יצליח לשכנע את מי שמאס בקומבינה הזו להצביע עבורה בסבב השלישי.

האסטרטג משה קלוגהפט אמר השבוע שלנתניהו לא היו ולא יהיו 61 מנדטים, ושהדבר היחיד שיביא לו 61 מנדטים הוא קיומה של מפלגה מעורפלת בסגנון כולנו, שיצביעו לה גם מתנגדיו. הבעיה היא שכחלון איבד מחצית מהמנדטים שלו בדיוק רבע שעה אחרי הקמת הממשלה ב־2015, כשהצטרף לליכוד בניגוד לרצון מחצית ממצביעיו. אז מי ירצה להיות כחלון 2 עם מפלגה מעורפלת, שגם אם תכריע, תתאדה ותפרוש במהירות האור לאחר שלא שינתה דבר?

הקמפיין, עם כל הכבוד, לא יכול להוציא יש מאין בפעם השלישית. אבל נוכח ממשלת הקמפיין, השאלה המתבקשת היא מדוע כחול לבן אינה עושה שום דבר. אם אלה שאמורים לשלוט עסוקים רק בקמפיין, אלה שמהווים את האלטרנטיבה יכולים לעבוד באמת. להתחיל לגבש את הצעות החוק החשובות שיעבירו כשיהיו בשלטון, למשל. האם כולם שם פרשו לשנ"צ עקב פיזור הכנסת והעובדה שיש יותר מחודשיים עד הבחירות?