כ-90 קורבנות נספרו בקרב ערביי ישראל מתחילת השנה. מוות חסר משמעות, חסר היגיון וחסר כל גבול. לא רק שהמצב לא משתפר, הוא רק הולך ונעשה גרוע יותר. הבושה לא נעלמה, להפך. בריונות היא הטרנד החדש, וצעירים ערבים רבים מקשיבים לשירי ראפ המקדשים נשיאת נשק והפגנת כוח.

בינתיים הכריז ראש ממשלת המעבר בנימין נתניהו על הקמת פורום נוסף. עוד אחד מני רבים שילמד את התופעה וימליץ על תוכנית מקיפה בתום 90 יום. אבל לאמהות שאיבדו את יקיריהן זה כבר לא ישנה, ולשאר האזרחים הערבים במדינה 90 יום נוספים טומנים בחובם פוטנציאל ל־90 הרוגים נוספים, חלילה.

במקביל, קיימו חברי הכנסת הערבים הפגנות, זעקו בכנסת והאשימו את המשטרה והממשלה באוזלת יד. אבל לאמהות שאיבדו את יקיריהן גם זה כבר לא ישנה, ולמרבית האזרחים הערבים במדינה ההצהרות אינן מספקות. "הפער שבין ההצהרות למציאות גדול מדי", מספרים לי חבריי ממג'ד אל־כרום, מסחנין, מכפר קאסם ומבסמת טבעון.

בינתיים הוכרז מבצע איסוף נשק ברשויות המקומיות. תחנות האיסוף הוקמו לעיני כל במקומות הומי אדם. בהתחשב בעובדה שכבוד הוא מרכיב לא מבוטל בתרבות הערבית, הציפייה שגורם שמחזיק בנשק בלתי חוקי יגיע מרצונו החופשי לנקודת איסוף בתוך מתחם הרשות המקומית שלו, יניח את כלי הנשק (ששוויו בשוק השחור עומד על כ־60 אלף שקל לפחות) לעיני כל הסקרנים המתבוננים בו מבעד לחלונות ואז ישוב לשכונתו ולחמולה שלו, היא לא פחות מהזויה. בהנחה שמי שהגה את הרעיון איננו נאיבי, נראה כי הניסיון החשוב הזה נועד להפגין עשייה, ללא כל קשר למידת ההיגיון הנלווית אליה.

הפתרונות קיימים, אבל הם לא פשוטים ומצריכים התגייסות של כלל משרדי הממשלה, גורמי אכיפת החוק, ראשי הרשויות הערבים, מערכת המשפט ומערכת החינוך. במילים אחרות: מדובר במבצע לאומי רחב היקף, שדרושים לו תקציבים לא מבוטלים. הוא נדרש עכשיו. כמו למערכת הבריאות שקורסת ולסוגיית הקטל בכבישי ישראל - גם לבעיית האלימות והפשיעה, הבריונות והזלזול המופגן בחוק שקיימים בחברה הערבית אין יותר זמן. המצב הולך ומחמיר. האמון בין התושבים לגורמי אכיפת החוק הולך ומתערער, ומי שנהנים מההפקר הם העבריינים והחוליגנים.

כשראש הממשלה המנוח אריאל שרון הכריז מלחמת חורמה על הפשיעה בלוד, הוא גייס את כל משרדי הממשלה לשולחן עגול, הכניס כוחות מג"ב ומשטרה לשכונת הרכבת בעיר והוריד באופן משמעותי את רמת הפשיעה במקום. עם מותו נפסק התהליך, אולם הניסיון מלמד שכשקיים הרצון קיימים גם פתרונות.

כאשר האלימות מבוזרת ברחבי המדינה, בכ־80־90 רשויות מקומיות ערביות, הנושא כמובן סבוך יותר. ראשית, חשוב להבדיל בין פשיעה רגילה או התנהגות אלימה לבין פעילות של משפחות הפשע. שתי התופעות מצויות בעלייה מתמדת בחברה הערבית ודורשות טיפול. האחרונות הן עניין חד־משמעי לטיפול המשטרה. נדרשת הכרזה ברורה של מלחמת חורמה נגד פשיעה מאורגנת, על כל המשתמע מכך.

רודולף ג'וליאני, ראש עיריית ניו יורק לשעבר, ניהל מלחמה כזו בעירו ניו יורק. הוא הצליח. את מלחמת החורמה הזו יש לנהל באופן בלתי מתפשר, תוך מעקב צמוד אחר תוצאות המבצע על ידי נבחרי הציבור הבכירים ביותר. אבל המשטרה איננה מספיקה. חלק מהטיפול מצריך זירוז ההליכים המשמעתיים הנוגעים בדבר. הפחד מענישה חייב להפוך למוחשי יותר בעבור העבריינים. אם לא יקוצרו זמני התביעה והענישה בחקיקה ברורה ובהקלה משמעותית על העומסים הבלתי סבירים בבתי המשפט, יימשכו הזלזול בחוק והקלת הראש בכל הנוגע לפעילות העבריינית. כיום הענישה קלה מדי, ומערכת המשפט אטית מדי.

בנוסף, כשמבחני פיז"ה מצביעים על פער בלתי סביר בין הישגי התלמידים היהודים לערבים במדינה, אנו מתחילים לקבל טעימה מהחסכים במערכת החינוך בחברה הערבית. היעדר רמה חינוכית נאותה הוא בבחינת קשר סיבתי מובהק להיעדר הצלחה כלכלית. היעדר הצלחה כלכלית והגשמה עצמית מוביל לתופעות חברתיות פסולות כמו אלימות, התדרדרות לפשיעה ועוד.

מרכיב הערכים בא לידי ביטוי במערכת החינוך בכלל ובמערכת החינוך בחברה הערבית בפרט בעיקר דרך העיסוק בדת - ולאו דווקא במסגרת חינוך לאזרחות טובה, ערבות הדדית, נתינה לזולת, חמלה לחלש ועוד. הפרק הזה, היסודי והבסיסי כל כך בחינוך ילדינו, נעדר מבתי ספר רבים, בעיקר בפריפריה הרחוקה ובעיקר בבתי הספר הציבוריים בחברה הערבית.

זה לא שאין מקרים חריגים. בע'ג'ר, המובלעת הלבנונית בישראל שבה מתגוררים כ־2,500 תושבים שיעים בעלי תעודת זהות ישראלית, קיימת מערכת חינוך נפלאה, שהיא תוצר של יוזמה מבורכת של ההנהגה המקומית הנבחרת, התושבים עצמם וניהול נכון וערכי של בתי הספר שמתנהלים תוך שיתוף פעולה מופתי עם משרד החינוך. ברשות המקומית הפריפריאלית הזו אין אלימות.

גם בבית ג'אן, רשות מקומית דרוזית שנמצאת בצפון הארץ, אין אלימות. בית הספר התיכון זוכה להישגים נפלאים שנה אחר שנה, לאחר רפורמה משמעותית שנערכה שם ביוזמתם ובביצועם של ועד ההורים והרשות המקומית, עם המספר הגבוה ביותר בארץ של הזכאים לבגרות, לצד חינוך להתמדה ומצוינות.

ההלימה בין ההשקעה בחינוך, תוך שימת דגש על העשרת התלמידים בערכים, לבין רמת האלימות איננה דורשת 90 ימי לימוד מעמיק. היא זועקת לשמיים.

וכאן לא ניתן להתעלם מתפקידן החשוב של ההנהגות המקומיות הנבחרות. יש בידיהן הכוח להניע את תהליכי השינוי ולגרור אחריהן את משרדי הממשלה ומנגנוני החוק. קולן חשוב, ולעתים אף מכריע, שכן הן מכירות כל משפחה, כל סכסוך וכל ריב פוטנציאלי בין חמולות שעלול להתלקח. על אותן הנהגות מקומיות נבחרות מוטלת אחריות כבדה - לרכך סכסוכים, למתן התלקחויות, לשתף פעולה עם גורמי אכיפת החוק, ללא מורא, וחרף הסיכון האינהרנטי הכרוך בכך. וגם לדאוג להחדרת ערכים באופן שיטתי ובלתי מתפשר לבתי הספר ולמסגרות החינוך הבלתי פורמליות בתחומן, ולנצח על כל זה תוך שיתוף פעולה מתמיד והדוק עם משרדי הממשלה וגורמי אכיפת החוק.

אין מנוס משיתוף פעולה, שכן כל חוליה בשרשרת היא קריטית לניצחון במלחמה. כבר עברנו את זמן הפציעות. הקו האדום נחצה מזמן, ועלינו להכריז מלחמה. הכותבת היא מנכ"לית חברת ״רות״ לייעוץ אסטרטגי ופרשנית לענייני המזרח התיכון.