בזמן שבו צמרת הלשכה המדינית של חמאס, בראשות איסמאעיל הנייה, עסוקה במסע דילוגים מתוקשר מקהיר דרך אנקרה ועד מלזיה, עשתה הזרוע הצבאית של התנועה נפשות לעצמה בתוך הבית. התקשורת הישראלית הצניעה את הפרשה הזו, אף שבהחלט יש מה לספר ועל מה להתדיין.
אורכו של התחקיר 25 דקות, וכמוצר טלוויזיוני הוא עשוי היטב. בין השניים ניכרים יחסי אמון קרובים ואווירה טובה. נ', כמשרתם של שני האדונים, מתגלה כשחקן קר רוח. "עליך לומר לי חג שמח", מזכיר "כאמל" באחת השיחות, ומסביר כי אחד מחגי היהודים בפתח. הסוכן פונה אליו בשם חיבה, "כאמולה".
ויש להם גם תועלת פוליטית. שני המקרים הללו מסייעים לחמאס, כמו שעזרו לחיזבאללה, לבנות לעצמם תדמית של שומרי העם מפני הנשכנות המכאיבה של צה"ל. בפעם הבאה שמישהו ידרוש מהם להתפרק מהנשק, הם ישאלו אותו מי בצד הפלסטיני יגן על הציבור מפני הציונים: הרשות הפלסטינית שמשתפת פעולה איתם? הג'יהאד האסלאמי שמחריב כל מאמץ דיפלומטי להסיר את הסגר? הפוליטיקאים שאין להם גדודים? כולם ברחוב הפלסטיני יודעים כי לחמאס יש טילים, יש יכולת צבאית, יש מגעים עם מדינות חשובות, וכעת הם קפצו קומה. יש להם גם מנגנוני מודיעין עם מורשת קרב.
ישראלי בקיא, שעמו חלקתי השבוע את הממצאים הללו, הציע הסבר אנושי פשוט. אדם שמעיד כי אל־אקצא בראש מעייניו, העריך, מבטא תמיכה בערך רוחני ומעדיף אותו על ענייני החומר. בחירה כזו מעניקה לו תחושה נעימה, כאילו עשה את המעשה הנכון. במוחי השלמתי את הרעיון: דומה הדבר לתפילה. אלה המעדיפים אותה על פני שעת עבודה, יודעים כי באותו זמן ממש הם ויתרו על ההזדמנות לייצר תמורה חומרית.
התרעות פיקוד העורף