למעשה, הבחירות הן המוצא הנכון לכאוס והמשך המאבק על דמותה וזהותה של מדינת ישראל. התנגדות מרכיבי הבלוק לכל הסדר מדיני עתידי הוכיחה שבחירות מרץ 2020 הן התוצאה הטובה ביותר שניתן להגיע אליה עבור המייחלים לשינוי משמאל. שלא לדבר על ההקלה שנובעת מהתפוגגותה של ממשלת אחדות, שמטבעה היא ממשלת שיתוק שמכתימה את כל שותפיה. אם הסיבוב הנוסף יסתיים באותן תוצאות, לפחות יהיה ברור שנתניהו לא יוביל סיבוב נוסף, ואת זה יודע אפילו דוד ביטן ("זה הצ'אנס האחרון שלו"). וזו כבר סיבה לאנחת רווחה. אני כמובן טועה. אזרחי ישראל כבר הוכיחו שאין נשף מסיכות נלעג מכדי שלא ישתתפו בו.
בינתיים העיקר הוא שהבחירות הן הזדמנות נוספת להפריד בין תומכים בשחיתות ללוחמים בשחיתות, ובין מכחישי כיבוש לסרבני כיבוש, בין מדיניות הבלוק שמטרתה מדינה יותר דתית, יותר לאומנית, יותר משיחית ויותר מושחתת, לבין מדינה יותר שמאלנית, ליברלית ודמוקרטית, שהיא משאת נפשם של המגזר הליברלי־חילוני ושל ערביי ישראל. כלומר של רוב אזרחי המדינה.
מכאן ואילך דבר הקיביצר: את מכסת התמימות והיושר מיצו בכחול לבן בסיבוב הקודם. זה הזמן לשחק על מגרש האסוציאציות הדמגוגיות בסגנון החוכמולוגיה של נתניהו. כדי שחלום החזרה לשפיות יתממש אמורה כחול לבן לעבוד גם בשכל, גם בעורמה, כולל מכות מתחת לחגורה, כולל דמגוגיה לעניים וחצי ארס נבזיים.
למשל: כשגנץ אומר "נשקול מתן חנינה לנתניהו", הוא יודע שמדובר בקשקוש. התביעה האמיתית היא למצות עם נתניהו את הדין למען ייראו וייראו. בינתיים גנץ מפריח לאוויר את הבלון המופרך של "החנינה" שמרמז על פשע, על פושע ועל נתיב מילוט (חנינה) של עבריין נמלט מחוק ומשפט. שלא לדבר על פוזה של נדיבות ופריטה על המיתר הרגיש של תומכי ביבי ואלה שלא רוצים לראות אותו בכלא.
בצד שימוש מתוחכם של דמיון מודרך לטובת ציד הימין הרך, יש טעם להריץ קמפיין כאסח דוקומנטרי שיציג את ביבי האמיתי בכל כיעורו, וללמוד מעמית סגל כיצד הופכים כישלון למחווה אנושית. ובמקביל להריץ קמפיין עם שולי נבזות מעומעמים. למה? זה בדיוק מה שנתניהו עשה ועושה, וזה בדיוק מה שמגיע לו.
השאלה שהסקר אמור לענות עליה היא האם הח"כים מימין הם מגנט לימין רך או מכשול לשמאל־מרכז. בגדול, על פי הסקר הזה, כחול לבן קיבלה בערך חצי מקולות יש עתיד ומהמחנה הציוני, כלומר יותר מרכז־שמאל חילוני. בנוסף, היא מקבלת לא מעט קולות מהליכוד, מכולנו, וממצביעים חדשים. ההיגיון של סוחרים פוליטיים אומר שהנחת העבודה של כחול לבן אמורה ללכת על דמויות מייצגות של אותו ימין רך. משהו כמו מתנחלת משובסת מזרחית עם עשרה ילדים, מחציתם בקרבי מחציתם אברכים. בתקווה שאחרי הבחירות לא ייווצר שם פקק של חובשי כיפה שימנע כל תזוזה מדינית שבלעדיה חבל הזמן של כולנו. לא מדובר רק בשאלה אם כחול לבן מרכיבה ממשלה. גם עבודה באופוזיציה, אם רוצים להיות אפקטיביים, מחייבת עבודה כאיש אחד בראש אחד.
נתניהו מצדו בונה על כמה מרכיבים שאמורים לאפשר לו להמשיך לנשום אוויר פסגות. הבסיס הוא הבלוק, והעסקה היא מאזן אימה הדדי שאמור לעבוד גם עבור נתניהו ובעיקר עבור שותפיו: אתה תביא סחורה שהיא מילוי התביעות שלנו (כסף להתנחלויות, לישיבות וחקיקה מתוקצבת למהלכי הדתה), ואנחנו נספק את השיירה המלכותית ושאר שעשועי שררה.
הקושי הגדול הוא לערער את הבייס שלו, שהוא גם השוט כלפי מתנגדיו בליכוד לפני הפריימריז. כאן מגיח נתניהו הסופר מתוחכם, שבנה את הליכוד בצלמו ובדמותו. סילק את כל מי שגילה ניצוצות של הגינות ועצמאות כמו דן מרידור, מיקי איתן ובני בגין, ומילא את השורות בעסקני חלחולת כמו (מכאן והלאה תשלימו אתם). במקביל, כדי לאלף ציבור ברמה של בדם ואש נפדה את בלפור, נתניהו משחק את ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד. מצד אחד הוא נתניהו שמסתחבק עם שועי עולם כדי להציל את המדינה. מצד שני זה אני, ביבי שלכם, כמוכם גם אני קורבן של פריבילגים מתנשאים שבזים לכולנו, אתם יודעים מי אלה וקדימה הסתער. אלמנטרי. וזה עובד, הבייס נלכד במלכודת הדבש והעוקץ.
הכתבים אומרים שקמפיין ההאדרה והקורבנות יקפיץ אותו בקלילות מעל אבן הנגף של גדעון סער. את אבן הדרך הראשונה של הגשת כתב האישום הוא כבר עבר כאילו היה מדובר בכתב הסמכה לרבנות. נשארנו עם תרגיל החסינות ועם סיכוי למטח אבנים בסקילה הפומבית במשפט עצמו. הסימן לכך שמדינת ישראל תחזור לקו השפיות הוא שהשמחה לאידו של נתניהו (המוצדקת. האיש הרס כל חלקה טובה) תתחלף בחמלה. עד אז כן, לשבור.
התרעות פיקוד העורף