יום אחד יחנכו את רחוב גאולה כהן באריאל, בקדומים, בבית אל, באפרת, ביצהר ג' או גם גם וגם. יום אחד נכדים של אנשי השמאל יקנו שם בית. זה ייראה בעתיד טבעי, אבל זה יהיה בעצם נס חנוכה אמיתי שייגרם, בין היתר, על ידי גאולה כהן.

גאולה כהן הצטיירה כפוליטיקאית. בשבילי היא הייתה לפני הכל עיתונאית מעריב. ככה הכרתי אותה. ידעתי כמובן מיהי מעבר להיותה עיתונאית. ההילה הייתה סביבה. עם זאת, אני זוכר אותה מחדרי העבודה ומהמסדרונות של קומת המערכת הראשית של מעריב, וגם כאשר היא ירדה איתי ועם עורכים אחרים לאולם הגדול, הרועש והמלוכלך של המסדרה, שם היו מקלידים את האותיות של דבריה לשורות עופרת. זה היה אז, בין היתר, הפירוש של להיות עיתונאי. היה צריך לשהות הרבה במערכת בתל אביב.

בימים האחרונים הורסים את בית מעריב, הבית שבו פגשתי אותה. אי אפשר שלא לחבר בין חיסולו של הבניין שבו היא בילתה הרבה לבין קריסתו של הגוף האנושי שלה, שכמו בית מעריב החזיק בתוכו נשמה ולהט גדולים כל כך.

הדבר שהיכה בי כאשר שמעתי על מותה היה גילה: 94 חסר שבוע. גיל מופלג. היא לא הגיעה אליו כי חיה חיי שלווה של אכילת יוגורט. אלה היו חיים תוססים, לוהטים, אמוציונליים. אני בטוח שבנעוריה ובבגרותה היא לא שמרה על דיאטות מאריכות חיים. לא היו אז כאלה.

גילה הפתיע אותי גם מכיוון שהיא נראתה בעיניי תמיד בת גילי. אני צעיר ממנה ב־20 שנה. כאשר פגשתי בה בבית מעריב הייתי צוציק, בן 26, ילד במושגי המערכת. לא היו הרבה בגילי, אבל היא נראתה לי תמיד בקבוצת הגיל שלי.

במעריב הייתי בתפקידים שהעמידו אותי בקרבה לענקי העיתונות המבוגרים ממני, שחדריהם שכנו באותה קומה שבה ישבתי גם אני - קומת המערכת הראשית. באותה התרחשות עיתונאית סוערת כולם נראו בעיניי מבוגרים: משה ז"ק, שמואל שניצר, שלום רוזנפלד, דוש, אפילו מנחם תלמי ודב גולדשטיין. לא היא. היא הייתה בעיניי בקבוצת הצעירים. ככה היה בכל שאר הזמנים והמקומות שבהם נפגשנו. היא הייתה צעירה נצחית.

כאשר היא נכנסה לחדרי העריכה, הכל הפך לטורבו. משה ז"ק, עורך עוצמתי שכולם חששו לערער על החלטותיו, היה נסוג - ואפילו בחיוך - מול העוצמות שזרמו ממנה כאשר היא ביקשה הדגשה כזו או אחרת.

אחר כך היא עברה לפוליטיקה. פגשתי אותה כעיתונאי, אולי אף כידיד, גם בתקופה הפוליטית. בימים שלאחר מותה נסקרו הרבה ממהלכי החיים שלה. שמעתם מהרבה יריבים אידיאולוגים שלה על האהדה אליה, למרות המחלוקות. בזיכרוני שמורה תמונה מהחתונה של צחי, בנה, בירושלים: גאולה כהן ושולמית אלוני, חבוקות כתף אל כתף. שתיהן הולכות בחיוך גדוש אושר, בעיניים בורקות מעליצות. מסמלות לעולם שהמחלוקות חסרות משמעות מול קשר חברי ושמחת חתונה.

היא הייתה קרובה למשה שמיר, יחד פרשו מהליכוד כאשר המפלגה נראתה להם תבוסתנית והקימו את "התחיה". כאשר אומרים שיש תחליף לכל אחד, אני רוצה לדעת מי יכול להיות תחליף לאנשים כמו גאולה כהן או משה שמיר.

פוליטיקה היא תחום מכוער שמעורבים בו שיקולים שלא תמיד מובנים לי. אני זוכר שיחה עם גאולה כהן במזנון הכנסת. נושא השיחה היה רפאל איתן (רפול). הוא הקים אז תנועה בשם "צומת", שהכריזה שאיננה מתכוונת לרוץ לכנסת. זיהיתי שגאולה כהן מתנהגת כאילו רפול הוא מתחרה פוליטי שיערער את מעמד "התחיה". לא הבנתי. מה אכפת לך? שאלתי אותה, הוא לא מתכוון לרוץ לכנסת. בגוון המיוחד שקיבל הקול שלה כאשר הייתה שזורה בו טרוניה היא אמרה לי: "לדברים האלה יש דינמיקה". היא צדקה כמובן. גם את התכונה הזו, החוש הפוליטי שלא תמיד יש לאנשי רוח, נזכור בין היכולות המיוחדות שלה.