1.

תוכנית הקרב
הסיכוי שגדעון סער ינצח את בנימין נתניהו בפריימריז של הליכוד שייערכו ביום חמישי הקרוב קיים, אבל קלוש. נתניהו הוא עדיין מותג־על, בעיקר כשמדובר על הימין הקשה. ככל שאחיזתו במרכז המפה הפוליטית ובקרב אנשי הימין הפרגמטי־ממלכתי מתרופפת, כך מתמצק סביבו הבייס הגרעיני. חוץ מזה שהוא עובד בקצב רצחני, כמו שרק הוא מסוגל. חמישה־שישה מפגשים או הופעות ביום, כמות אדירה של טלפונים לתוך השטח, 20 שעות ביממה. במקביל, הוא רותם את מנגנון הליכוד לעגלת הקמפיין שלו.

אנשיו מאיימים במילים בוטות על פעילים ועסקנים מרכזיים. המפלגה, כספיה ואמצעיה נרתמו לטובת המנהיג מלא־מלא, במלחמת השמד שהוא מנהל נגד הצורר סער. הדוגמה הבוטה ביותר היא פרשת גריעתם של אלפי מתפקדים מספר הבוחרים המפלגתי, כי "לא שילמו דמי חבר". מעולם לא הייתה וספק רב אם תהיה בישראל מכונה פוליטית אימתנית יותר ממכונת ביבי.

בסיבוב הנוכחי, כשהמכונה הזו מוחקת את הקווים האדומים, שורפת את הבלמים ומרסקת את האיזונים, היא הופכת מסוכנת מאי־פעם. בסיבוב הזה מטרתה של המכונה הזו היא לא לנצח את גדעון סער או להכריע את בני גנץ. המטרה הסופית היא לרסק את המדינה, את מוסדותיה, את השלד הממלכתי שלה, את האמון שרוחשים אזרחיה לחוק, לסדר, למשפט, לכללי המשחק. זהו ריקוד המכונה שאחריו, רק המבול.

המסר של סער לליכודניקים הוא שכלתני, ריאלי, מבוסס על היגיון קר וחישובים מדויקים: נתניהו חסום. עם שלושה כתבי אישום ומחצית מהמפה הפוליטית שלא יכולה לשבת תחתיו בממשלה, הוא במבוי סתום.

סער מכוון לראשם של המתפקדים, מדבר להיגיון שלהם, מציע להם מעקף בדרך לשלטון. נתניהו מדבר לבטן של מתפקדי הליכוד, ללב שלהם ולרגש שלהם. הוא מציע להם אוטוסטרדה למבוי סתום. הוא כתב את הקוד הגנטי של מתפקדי הליכוד. יש לו קוד ההפעלה והססמה. הוא יודע שהם יודעים שהוא יודע שהוא סיים את תפקידו ההיסטורי, אבל הוא בטוח שהם לא יהיו מסוגלים להראות לו את הדלת.

גדעון סער. צילום: אבשלום ששוניגדעון סער. צילום: אבשלום ששוני

תוכנית הקרב של נתניהו פשוטה: בעדיפות ראשונה, השגת חסינות שתמלט אותו מאימת הדין. תוצאות הבחירות האחרונות הפכו את הסבירות לחסינות לנמוכה מאוד, עד אפסית. עדיפות שנייה: לנהל את משפטו מעמדת ראש הממשלה תוך שהוא הופך את האירוע ל"משפט ראווה" ואת עצמו לאלפרד דרייפוס החדש. קורבן של עלילת דם מרושעת שטפלו עליו שונאי הציונות ואויבי היהדות באשר הם (כלומר אביחי מנדלבליט ורוני אלשיך). גם האפשרות הזו קלושה, לאור העובדה שהוא לא הצליח להרכיב ממשלה כבר פעמיים וספק אם יצליח בפעם הבאה.

נשארה האפשרות השלישית: לנהל את המשפט מעמדת כוח כלשהי. נתניהו מאמין ששגיאת חייו של אהוד אולמרט הייתה הסכמתו להתפטר מתפקיד ראש הממשלה וניהול משפטו מעמדה של אזרח פרטי. נתניהו יודע שאם יגיע לספסל הנאשמים כאזרח פרטי, הוא מחוסל. הוא שונא להיות אזרח פרטי. אזרח פרטי צריך גם לשלם את הוצאותיו מפעם לפעם. הוא מעדיף להופיע כיו"ר האופוזיציה או יו"ר הליכוד או תואר כלשהו בנבצרות כזו או אחרת. הוא רוצה להלך אימים על המערכת דרך ההכרה שהרשעתו פירושה הרשעת מישהו "מכהן". הוא חייב להגיע לספסל הנאשמים כשהוא "חזק".

המילה הזו, חזק, היא חזות הכל. היא מככבת בכל הקמפיינים של נתניהו מאז ומעולם. היא מעטרת את כל נאומיו אי־פעם. הוא הפך אותה למילה נרדפת למילה "נתניהו". בינתיים, לתפיסתו, נתניהו נרדפת קצת יותר. כך או אחרת, הוא לא הולך לשום מקום. לא מרצונו, בכל אופן. אם יפסיד בבחירות הקרובות, הוא לא מתכנן סצינה נוספת של "רעייתי ואני החלטנו לצאת לפסק זמן מהחיים הפוליטיים". מצדו, שכולם ייצאו לפסק זמן. הוא כאן כדי להישאר. לא ירכיב ממשלה? אז יצטרף אליה כשווה בין שווים (וייצא ל"נבצרות" בתחילת משפטו). לא יצטרף אליה? אז ינהיג את הליכוד באופוזיציה.

נתניהו בעצם מנסה לאזוק אליו את הליכוד כולו. המטרה היא להפוך את מפלגת השלטון (או האופוזיציה) לתיבת התהודה הפרטית שלו. זה לא רק הוא שיעמוד לדין. זה הליכוד כולו, יחד איתו. המפלגה תהדהד את מסריו של הנאשם, תממן את הפגנותיו ותגבה את מהלכיו. כל אלה שמשתפנים עכשיו ימצאו את עצמם לצדו על ספסל הנאשמים אחר כך. ניר ברקת, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, אבי דיכטר וגלעד ארדן ייאלצו לבלוע רוק ולחזור על ההתקפות האלימות נגד שלטון החוק.

אחרי החוקרים, המפכ"ל, ראש אגף החקירות, הפרקליטים, הפרקליטה המלווה, פרקליט המדינה והיועץ המשפטי לממשלה, יגיע תורם של השופטים. לכל דיון בבית המשפט תוצמד הפגנת ביביסטים בחוץ. מי שינסה לבצע ניתוח כירורגי להפרדת הנאשם מהמפלגה, ייתקל במכונה הביביסטית במלוא עוצמתה.

"נבחרתי לארבע שנים", יכריז נתניהו וצבא הבריונים והבוטים יסתער בעקבותיו. מה יעשו אז ברקת וחבריו? את מתנגדי נתניהו, הבגיניסטים, הבית"רים של פעם, אנשי מסדר ז'בוטינסקי והימין הממלכתי והישן הם כבר הפסידו לסער בסבב הפריימריז הנוכחי. את הביביסטים הם יפסידו עכשיו, אם יסרבו להיגרר לספסל הנאשמים עם המנהיג. הם יצטרכו ליישר קו ולכופף את שאריות עמוד השדרה שלהם כדי לשרוד. הם יהפכו לנרצעים בשמשיו. אם יהיו נלעגים מספיק, ימונו לעוזריו של יעקב ברדוגו. יהיה להם כיף.

האירוע הזה יכול למחוק את הליכוד ולהשטיח אותו אפילו יותר מהמחיקה הקודמת (12 מנדטים תחת נתניהו ב־2006). גדעון סער מנסה לגדוע את מסלול ההתרסקות הזה כבר עכשיו. ספק אם יצליח.

2.

מסתדרים בקבוצות
אבי דיכטר יצא השבוע בפוסט נרגש למען נתניהו. הוא הילל ושיבח את המנהיג במילים שהיו גורמות אפילו לרעייתו (של המנהיג) להסמיק, קבע כי החוק מאפשר לראש ממשלה לכהן גם במהלך משפטו והודיע ש"יש רגעים בחיים הציבוריים שבהם צריך לדעת לקבל החלטות". דיכטר התעלם מדברים שהוא עצמו אמר באוגוסט 2017: "ראש ממשלה שמוגש נגדו כתב אישום, עליו לעזוב". הוא אפילו זכה אז למחמאה מהתקשורת: "היחיד בליכוד שמדבר בגלוי". נו, טוב. כולנו מתחרטים מתישהו על דברים שאמרנו או כתבנו פעם.

חוץ מזה, מאז האמירה ההיא השתנו הנסיבות: בינתיים זכה דיכטר (שהיה ראש השב"כ והשר לביטחון הפנים) לקידום משמעותי והוא מכהן כעת כסגנו של נפתלי בנט! אכן, קורבן שווה. אם אתם נתקלים בדיכטר, תשאלו אותו שאלה פשוטה: כשהיית ראש השב"כ, האם היית מקדם לתפקיד ראש אגף בשירות מישהו שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום? האם היית מסכים לשלוח את נכדיך האהובים לגן השייך לגננת שהוגשו נגדה שלושה כתבי אישום? כאיש ערכי בעל מצפון פעיל ויושרה פוטנציאלית, האם היית מסכים להפקיד את המושכות לעגלה הלאומית בידי מי שהחליט להדהיר אותה לתהום, לרסק את מערכות החוק והמשפט שלה ולשרוף את המועדון על יושביו?

אבי דיכטר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90אבי דיכטר. צילום: מרים אלסטר, פלאש 90

ח"כי ושרי הליכוד מתחלקים עכשיו לשלוש קבוצות: הראשונה היא קבוצת הביביסטים השרופים, אלה שהזדכו מזמן על עמוד השדרה ושתלו במקומו את הקוד הגנטי של משפחת נתניהו. אין מטלה קטנה מדי למידותיהם התרומיות. הנלעגת ביותר היא, כמובן, מירי רגב. האלים (מילולית) ביותר הוא דודי אמסלם. מיקי זוהר הוא השקדן והמתמיד מכולם, התלמיד־חכם שהוגה בנפלאות השכינה יומם ולילה. לדעתי הוא מנהל את מלחמות נתניהו גם בחלומותיו. הקבוצה הזו מקדימה לפעמים את זמנה וגורמת אי־נוחות כזו או אחרת למנהיג, תוצאה של מוטיבציית־יתר והשכלת־חסר. במקרה כזה, הם יספגו חבטה קלה מעיתון מגולגל על האף, יכשכשו בזנבם וימשיכו הלאה במלוא המרץ.

הקבוצה הנגדית היא הליכודניקים העצמאיים. אנשים עם מחשבה והחלטה משלהם. אנשים קצת מוזרים. זוהי קבוצת סער. קבוצה קטנה, מלוכדת, שיוצאת למשימת התאבדות מעבר לקווי האויב. יואב קיש, מיכל שיר, שרן השכל ואתי עטיה, חיים כץ בחיפוי אווירי. מעטים מול רבים. הם מעדיפים להתאבד בכוחות עצמם למען מטרה שנראית הגיונית מאשר להתאבד עם כולם לטובת פולחן אישיות. הם מאמינים שהמפלגה חשובה מהמנהיג והמדינה חשובה מהמפלגה. יש להם גם אינטרסים פוליטיים. חלק מהם כבר סומנו על ידי הביביסטים (סער למשל), חלק לא מוצא את מקומו ועתידו שם.

הקבוצה השלישית היא המעניינת ביותר. זוהי קבוצת הפרווה. לא בשר, לא חלב. האופורטוניסטים. הם לא "גרעין קשה" כמו הביביסטים. המרקם שלהם מזכיר יותר מרשמלו. מתקתקים, אלסטיים, נמעכים בקלות וחרדים לגורלם.

לאנשי הקבוצה הזו יש תזה אחרת: הם משוכנעים שאחרי הבחירות הבאות, במידה ולא יביא 61 מנדטים (בלי ליברמן) וחסינות, נתניהו היסטוריה. "הילד הרע" של הקבוצה הזו, דוד ביטן, אדם שפיו, לבו ובטנו שווים, כבר פלט השבוע ש"זו ההזדמנות האחרונה של נתניהו". ההערכה היא כי חברי הקבוצה הזו יתארגנו ביום שאחרי, יאספו כוח, יאזרו אומץ, יגדלו ביצים, ישאילו עמוד שדרה ויראו לנתניהו את הדלת, בתקווה שלא יבעט אותם דרכה.

בקבוצה הזו יש כאלה המועמדים לגדולות (מטעם עצמם) כמו ניר ברקת, ישראל כ"ץ ודיכטר, יש סתם כאלה שזורמים עם נתניהו כי זה הכי קל וזה מה שהמתפקדים אוהבים (גילה גמליאל כמשל). הם עדיין לא ישליכו את נפשם מנגד ולא ישכבו על הגדר. הם לא יסכימו, כרגע, לחתום על קלשון ולהסתער על שלטון החוק. הם יודעים שאביחי מנדלבליט לא תפר תיקים לנתניהו. למחוזות האלה הם ייגררו, כנראה, רק בסיבוב הבא. כרגע הם מסתפקים בשאריות ומלקטים את הפירורים שמתגלגלים לשורה האחורית של מלחכי הפנכה. הם מקווים להסתתר בשורה האחורית גם במשפט ההיסטוריה. הם מקווים להישכח עד אז. לא יהיה קשה לשכוח אותם.

3.

ייסורי ארדן
שני בכירי ליכוד נוספים לא שייכים לאף אחת מהקבוצות הללו. מדובר ביולי אדלשטיין וגלעד ארדן. עד רגע זה הם לא הביעו תמיכה מפורשת בנתניהו. הם כנראה גם לא יתמכו בסער. שניהם רואים עצמם מועמדים להנהגה ביום שאחרי נתניהו. קשה להאשים אותם באי־תמיכה בסער. אם יצטרפו למחנה סער, הם בעצם יפרקו את המחנה של עצמם. שניהם למודי מרורים ואכזבות מנתניהו. שניהם עברו את הטיפול הביביסטי פעם או פעמיים. אדלשטיין כבר התפטר מתפקיד השר המחזיק ברשות השידור אחרי שנתקל מטווח קצר בפוביית התקשורת של המשפחה המלכותית. אחר כך עבר מטחנת בשר נוספת כשביבי הפקיע מידיו את טקס הדלקת המשואות. אבל זה עוד כסף קטן ליד מה שארדן חטף לאורך השנים. במצעד האינסופי של החוטפים מנתניהו בכל הזמנים, ממוקם ארדן בחמישייה הראשונה. כשגדעון סער פרש, נתניהו נבהל: כחלון ברח, סער בורח, אם גם ארדן יברח, זה יכול להיות מסוכן.

הליכודניקים עוד עלולים, בתמימותם, לחשוב שלא חוויית הנסיעה מבריחה את הנוסעים אלא הנהג. ביבי הבטיח אז לארדן את השמיים. תהיה מספר 2 שלי. תהיה היורש שלי. תישאר, והשמיים הם הגבול. בשיא הרומן הוא הבטיח לו גם את תפקיד "המשנה לראש הממשלה". למה המשנה ולא ממלא מקום? כי המשנה זה תואר ריק שאינו מחייב או סטטוטורי. יש בו סוג של כבוד, אין בו בדל של סמכות. ממלא מקום ראש הממשלה זה תואר מחייב. נתניהו לא מינה מעולם מ"מ. הוא מעדיף שכולם יכרכרו סביבו כפינצ'רים בני יומם בתקווה לקבל את הזכות להחליף אותו במהלך אחת מנסיעותיו של הזוג המלכותי לארצות הים. לאחרונה הוא שכלל גם את ההחלפה הזו וחילק אותה בין שניים: אחד הוא המחליף, השני הוא המחליף "לצורך כינוס קבינט". כן, ככה זה מתנהל כאן.

גלעד ארדן. צילום: פלאש 90גלעד ארדן. צילום: פלאש 90

ארדן נעתר להפצרות נתניהו ונשאר. ביבי ניצח בבחירות 2015 ניצחון סוחף (שהתברר בדיעבד כאסון הגדול ביותר שקרה לו). במקום למנות את ארדן למשנה לראש הממשלה, הוא בעט בו אל מחוץ למשרד התקשורת (סירב לאפשר לו להישאר כמה שבועות להשלים את הרפורמות), וארדן הפגוע נאלץ להישאר מחוץ לממשלה. זה היה תרגיל מנהיגות שסופו ידוע מראש. בסוף הוא זחל פנימה לטובת התיק שאיש ממנו חי עוד לא חזר: ביטחון הפנים. אחר כך החלו החקירות, וכל השאר היסטוריה. ארדן שרוף היום בבלפור יותר מרוני אלשיך ושי ניצן ביחד. לשיטתם של יושבי הבית, שר המשטרה היה צריך לטפל במשטרה ככה שתבין שאסור לחקור את המשפחה. אחר כך התברר שארדן העיד בפרשת 4000 והתקרה קרסה. איך הוא העז להעיד? אגב, בעדותו אמר ארדן אמת. הוא היה שר תקשורת יעיל שלא עשה חשבון לאלוביץ' וחתר בכל הכוח לרפורמות שייטיבו עם העם (אבל לא עם אלוביץ'). ארדן, לרוע מזלו, הפנים את קריאתו של נתניהו "תהיו כחלונים". מה הפלא שגמר כמו כחלון?

נשאלת השאלה מדוע ארדן, שסיכוייו לקבל תיק משמעותי מנתניהו (אם יקרה הנס וביבי ירכיב את הממשלה הבאה) טובים במעט מסיכוייו של גדעון סער לתיק כזה, לא מצטרף למחנה סער? האם הוא הגיע לפוליטיקה כדי להשפיע ולשנות, או כדי להשתפן ולחכות? קל לענות על השאלה הזו מבחוץ. בנעליו של ארדן, זה מורכב בהרבה. יכול להיות שאילו היה מאמין שהצטרפותו לסער תטה את כף המאזניים, היה עושה את זה. כרגע, הוא בעיקר רוצה לדלג שנה־שנתיים קדימה ומקלל את הפעמים הרבות שבהן דחה את ההצעה להיות שגריר ישראל באו"ם.

נתניהו מתלבט עכשיו בין שתי אסטרטגיות: הראשונה היא מלחמה כוללת. אחרי שיגמור להבעיר את השטח הליכודי, יבעיר את המדינה. קמפיין "הוא זכאי", הסתערות מקולשנת על שלטון החוק, קריאה להמונים להתגודד סביב המנהיג ולהגן עליו בגופו. האפשרות השנייה היא קמפיין ממלכתי. להקפיא את הטירוף, לאפסן את הטרלול, לסגור טיפוסים כמו רגב, אמסלם ושותפיהם בכלובים זמניים, עד שיהיה בהם צורך. לעשות קמפיין שיבליט את ההישגים, את דמותו של המנהיג כאבי האומה, את מעמדו הבינלאומי.

דוגמה חיה להתלבטות הזו נשמעה אתמול, בראיון שנתן שר התקשורת דודי אמסלם לקרן מרציאנו ואודי סגל בגל"צ. האיש שרק לפני כמה ימים גידף את היועמ"ש ובכירי מערכת המשפט בשפת ביבים, הסביר למראייניו "כמה חשוב שהשיח יהיה מכובד". לשמוע, ולא להאמין. אם אכן יחליט נתניהו ללכת בסוף על קמפיין של "שיח מכובד", בואו לא נקנא במי שימונה להשגיח עד 2 במרץ על יורש העצר יאיר נתניהו.

4.

שורשי השנאה
צפיתי בשלושת פרקיה הראשונים של "ימי בנימין", הסדרה של עמית סגל על נתניהו (הרביעי יוקרן רק אחרי שהטור הזה ישוגר לתעודתו). טלוויזיה טובה בסך הכל, ארכיון מרהיב, רגעים בלתי נשכחים ודיאלוגים עוקצניים בין סגל לבין הנגטיב המושלם שלו, אמנון אברמוביץ'. לטיפוס כמוני, בוגר שני ספרים ואלפי טורים ותחקירים על נתניהו וסביבתו, הסדרה לא חידשה הרבה. לצופה הטלוויזיה הממוצע, כנראה שכן. היא הידקה את הסיפור, הנגישה וערכה אותו, הציגה אותו באופן מאוזן פלוס־מינוס, האירה פינות אפלות ועוררה שאלות חשובות.

נתניהו אינו דמות "בלתי מפוצחת", כפי שנהוג לחשוב. להפך: הוא הדמות הכי מפוצחת שהייתה כאן. הכי מסוקרת, הכי מבוארת, הכי מוארת והכי מדוברת. אנחנו יודעים עליו כמעט הכל, הרבה יותר משידעו האזרחים הממוצעים על גולדה, אשכול, רבין או אפילו אולמרט. סגל עשה עבודה טובה, ובניגוד לחששות מוקדמים, לא הייתה כאן תעמולה או שירות פוליטי לאחד הצדדים. רק עם אמירה אחת של סגל אני מוכן להתווכח לנצח. הוא אמר אותה בראיון לאראל סג"ל ברדיו 103, למחרת שידור הפרק הראשון בסדרה. "נתניהו שנוא בגלל דעותיו", קבע סגל. לעניות דעתי, זו הקביעה הכי רחוקה מהמציאות של סגל לאורך כל הקריירה הפורייה שלו. הוא עושה כאן הנחה לנתניהו ולמחנה הפוליטי שהוא מזוהה איתו. הנחת ענק או אפילו מכירת חיסול. נתניהו לא שנוא בגלל דעותיו.

היו כאן לא מעט ימניים שלא היו שנואים. קודמו של נתניהו בראשות הממשלה מטעם הליכוד, יצחק שמיר, לא היה שנוא. היו לו מתנגדים, אבל הוא לא עורר את היצרים האפלים שמתעוררים מול נתניהו. שמיר היה מענטש. לאף אחד, גם לא למתנגדיו הפוליטיים הלוהטים ביותר, לא היה ספק שבבחירה בין טובתו האישית לטובת המדינה, שמיר יבחר במדינה. פעם, אחרי פרישתו, יצא שמיר לפריז, לקידום ספרו הביוגרפי שיצא בצרפתית. באותה תקופה הוא מתח ביקורת קטלנית על יורשו, נתניהו ("מלאך חבלה").

ערב מסיבת עיתונאים שאמור היה לקיים בעניין הספר, הסתבך כאן נתניהו בפרשייה כלשהי. שמיר הורה לעוזרו האישי לבטל את מסיבת העיתונאים. כשנשאל למה, הסביר: "הם ישאלו אותי על ראש הממשלה נתניהו ואני אצטרך להגיד להם מה אני באמת חושב עליו. אני לא רוצה למתוח ביקורת על ראש הממשלה על אדמת הנכר". אז הוא ויתר על קידום ספרו כדי לא להיגרר בלשונו. כזה היה שמיר.

אבל לא רק הוא. אני לא זוכר שלמשה ארנס היו שונאים רבים. אני לא זוכר את שונאיה של גאולה כהן שנפטרה שלשום. אפילו יריביה המושבעים ביותר ידעו להעריך אותה. גם ראובן ריבלין, איש ארץ ישראל השלמה, לא נתקל בחייו בכמויות מוגזמות של שנאה. אפשר להמשיך את הרשימה הזו לנצח. מן העבר השני אפשר להיזכר באהוד אולמרט. הוא עבר מירכתי הימין לשיפולי השמאל והגשים את חלומו הרטוב ביותר של כל יוסי ביילין: הצעת שלום ישראלית חלומית שהוגשה לאבו מאזן בתיווך אמריקאי. אז מה? התחילו לאהוב אותו? אולמרט עזב את תפקידו כאחד מראשי הממשלה הכי פחות פופולריים וצבר גם כמויות מסחריות של שנאה.

מה שמוגדר כ"שנאת נתניהו" לא קשור לדעותיו. מה גם שדעותיו משתנות עם הזמנים והנסיבות. נתניהו שנוא בגלל אופיו. בגלל התנהלותו. בגלל העובדה שהוא מתקשה להגיד דבר אמת. משום שהוא הפך את המדינה לנכס מניב משפחתי. משום שאי אפשר להאמין למילה אחת היוצאת מפיו. משום שאין לו קווים אדומים ואין לו איזונים או בלמים כשמדובר בטובתו האישית, בהישרדותו השלטונית או בנהנתנותו החזירית. בגלל זה יש כאן לא מעט אנשים ששונאים את נתניהו.

בנימין נתניהו. צילום: שרון רביבובנימין נתניהו. צילום: שרון רביבו

זה לא שלא הייתה כאן שנאה לפני נתניהו. הייתה. היו מחלוקות והיו טינות והיו קטטות והיו מריבות והשמצות ומה שיש בכל מקום. נתניהו העלה את השנאה לליגת־העל. הוא הפך אותה לקרדום. הוא הביא אותה לדרגת אומנות. הוא זרע אותה, קצר אותה, השתמש בה ותרגם אותה להסתה, לשיסוי, להפרד ומשול קלאסי שהיה גורם אפילו לניקולא מקיאוולי להסמיק בבושה. הוא התמכר לשררה, התאהב בגינוני המלכות ושכנע את עצמו ואת סביבתו שהמדינה זה הוא, הכל מגיע לו, הכל מותר וכל מה שאנחנו צריכים זה להודות לו על עצם קיומו. כל מי שהיה שם, בסביבת נתניהו, חושב את מה שנכתב כאן. כמעט ללא יוצא מן הכלל. ואני מדבר על מאות עדים. חלק מהם נאנחים היום בשיחות פרטיות ושואלים את עצמם איך יכלו לעשות מה שעשו, איך לא הביטו בעצמם במראה, איך לא התביישו. אין להם תשובה.

כשנתניהו שחרר מעל אלף רוצחים שדם אלפי יהודים מרוח על ידיהם בעסקת שליט, הוא הוכיח שאין לו ערך נעלה יותר מהוא־עצמו. לדברי עמית סגל, התמוססותו של נתניהו מול חמאס בעסקת שליט היא "טקטיקה, לא אסטרטגיה". סגל טועה, כמובן. נתניהו המציא את עצמו על המאבק בטרור.

נתניהו הוא האדם המזוהה ביותר בעולם עם "מאבק בטרור". הוא כתב ספרים, הקים מכונים, ערך כנסים וחינך עולם ומלואו לכך שעם טרור בכלל לא מדברים. הוא ידע מצוין שכניעה לחמאס בעסקת שליט תגרום נזק ביטחוני כבד גם בחיי אדם וגם בהרתעה. למרות כל האמור לעיל, הוא הלך בסופו של דבר לעסקה גרועה מזו שאולמרט סירב לה, מסיבה אחת ויחידה: מחאת הקיץ ב־2011 ערערה את שלטונו. הוא הריח את הסוף. הוא חשש מהתקוממות ומסחף ציבורי שיסחף את כולם. הוא ידע מצוין (צבי האוזר מזכיר הממשלה היה השליח הסודי לתוך הפגנות רוטשילד) שקהל המפגינים ברוטשילד זהה במדויק לציבור שכמה לחזרתו של גלעד שליט. הוא שחרר את הרוצחים והחזיר את המפגינים הביתה, באותה מכה. הוא מכר את המדינה לצורכי הישרדותו האישית. לא טקטיקה ולא נעליים.

אפשר לתת עוד דוגמאות רבות לאופורטוניזם המזוקק, המושלם, של בנימין נתניהו. מזוטות כמו הצילום המטופש עם המאבטח מעמאן, כדי לגזור קופון באינסטגרם (ולהרוס מה שנשאר מהיחסים עם מלך ירדן), עד ההתקפלות ממתווה הכותל, שהוא עצמו העביר בממשלה, רק כדי לשמור על הברית עם החרדים. הוא מכר את היחסים האסטרטגיים שלנו עם יהדות ארה"ב לטובת היחסים האסטרטגיים שלו עם דרעי, ליצמן וגפני. הוא זרק רמטכ"ל לכלבים בפרשת אלאור אזריה, רק כדי להתיישר עם המכנה המשותף הירוד ביותר ברשתות החברתיות. כאמור, רשימת האירועים מהסוג הזה יכולה למלא ספר עב כרס. כל מה שזרע כאן שנות דור, הוא קוצר עכשיו.

בראש כל זה, ניצבת ההחלטה שלו לקחת את המדינה כולה איתו אל התהום, במקום לפרוש מהחיים הפוליטיים ולהתרכז במלחמה על חפותו. הוא יודע שהנזק שהוא וסריסיו גורמים עכשיו לשלטון החוק, למסגרת הממלכתית וליסודות שעליהם ניצב המעשה הציוני הוא כבד, אולי בלתי הפיך. אבל זה לא טורד את מנוחתו. לתפיסתו, בלעדיו אין לנו חיים וקיום. הוא חשוב יותר מהמדינה. הוא יילחם עד טיפת דמה האחרונה של הלכידות החברתית והסולידריות הישראלית שאבותינו בראו כאן. ובגלל זה יש כאן אנשים שלא ממש אוהבים אותו.