בשנה זאת, שבה אנו מתגלגלים ממערכת בחירות אחת לשנייה ולשלישית, מרבים להזכיר את מפלת הליכוד ב־1992. רוצים לומר, שאובדן הקולות של מפלגות ימניות קטנות שלא עברו את אחוז החסימה העלה את המערך ורבין לשלטון. כך גם היה באפריל השנה: 1,400 קולות חסרים הפילו את הימין החדש של בנט ושקד, ומנעו הקמת ממשלת ימין בהובלת הליכוד. בסוף השבוע שחלף הוזכרה בעניין זה לרוב גאולה כהן ז"ל ומפלגת "התחיה" שהקימה יחד עם פרופ' יובל נאמן, כאחראים למפלת הימין לפני 27 שנים.

בהספדים הנרגשים שנישאו עליה נאמר נכון, כי האידיאולוגיה הלאומית שבערה בה היא שהניעה את כל התנהלותה כחברת כנסת, תחילה בתנועת החירות ובליכוד ואחר כך במפלגתה הקטנה. האידיאולוגיה, או ליתר דיוק – עודף האידיאולוגיה, הניעה אותה לצאת נגד שני ראשי הליכוד: נגד מנחם בגין בעקבות הסכמי קמפ דיוויד ב־1978, ונגד יצחק שמיר בעקבות ועידת מדריד ב־1991.

הלוויתה של גאולה כהן: צילום: יונתן ולצר/TPSהלוויתה של גאולה כהן: צילום: יונתן ולצר/TPS

הסצינה יוצאת הדופן במליאת הכנסת, שבה ראש הממשלה בגין מבקש מיו"ר הכנסת שמיר "להגן עליו" מפני חברת סיעתו גאולה כהן, קריאות הביניים שלה בדיון על אישור הסכמי קמפ דיוויד, ותגובתה מספסלי חירות - "אני מבקשת להגן על ארץ ישראל מפני ראש הממשלה" - הוצגה בטלוויזיה כמה פעמים בימים האחרונים. שמיר, לשעבר מפקדה בלח"י, קרא אותה שוב ושוב לסדר, כשהיא מתריסה: "אתה את שלך תעשה ואני את שלי אעשה". לבסוף הוצאה מהאולם.

כשמדובר בארץ ישראל, בהתיישבות, בזכות האמונית, לא עשתה כהן חשבון אפילו למפקדיה, שנראו בעיניה כחלושים, כוותרנים, כפשרנים. תאמרו - היא הייתה קיצונית, דוגמטית - וזה נכון. היא אף ראויה להערכה על כך, בוודאי בימים שבהם האגו והכריזמה הם העיקר. ואולם חוסר פשרנותה הוביל אותה לכמה טעויות קולוסאליות. קודם כל היא טעתה בהסכם השלום עם מצרים. בגין ויתר על כל סיני ויישוביו, אבל עד יומה האחרון יכלה גאולה להיווכח שההסכם נשמר. המחיר היה כבד, אך במבחן הזמן - ראוי.

והיא טעתה במנהיג הנערץ עליה יותר מכל, האלוף אריאל שרון. במשך שנים הרעיפה עליו מילות קילוסים. כהן שמה יהבה על שרון, שלא יוותר על סמ"ר אחד מאדמת ארץ ישראל. הוא "בנה את הארץ כפי שאף רוויזיוניסט או מפד"לניק לא יכול היה לבנות", אמרה, ואז נולדה "קדימה" ומה שחמור יותר - עקירת גוש קטיף. הגנרל והמצביא פצע את לבה, כפי שהתבטאה, אך היא לא חדלה מלהעריצו, וגילתה סלחנות כלפיו.

היו כמה סיבות לאובדן שלטון הליכוד בבחירות 92'. ללא ספק, ההקצנה במחנה שמימין לליכוד, שאותו הובילו כהן, נאמן ורחבעם זאבי, הייתה המכרעת שבהן. אפשר להזכיר את העלייה הגדולה מברית המועצות, שלמענה השקיע שמיר את כל אונו. רוב העולים מברית המועצות, שזה מקרוב באו, דעותיהם הפוליטיות בענייני שטחים, ביטחון ושלום, היו זהות לשלו, אך חלקם הוקסמו ממפלגה אופוזיציונית שנשאה את השם עבודה ("ראבותה" ברוסית), ולכן הצביעו לה.

גאולה כהן מקבלת פרס ישראל. צילום: פלאש 90גאולה כהן מקבלת פרס ישראל. צילום: פלאש 90

על כך יש להוסיף את הלחץ האמריקאי שהופעל בדורסנות על ממשלת שמיר בנושא הערבויות לקליטת העלייה הגדולה. האמריקאים דחו בקשה הומניטרית זו כמנוף לבלום את תנופת ההתנחלויות, ולהביא לחילופי שלטון. ועם זאת, ההפסד הצורב נזקף בעיקרו לפיצול הפוליטי בגוש הימין, ולביקורת הגוברת, הן בתוך הליכוד והן במפלגות שמימין לו, על ראש הממשלה, בעקבות ועידת מדריד ומחלוקת הערבויות עם ארצות הברית.

כהן ניסתה להצדיק בכמה הזדמנויות את הפלת ממשלת שמיר - "מפקדי בלח"י, סלע יצוק, שידע לעמוד על הכבוד והאינטרסים של עם ישראל, בלי שום חשבון", כדבריה. ואולם באחד מהראיונות האחרונים שלה הכתה מעט על חטא, כשאמרה לנדב שרגאי: "נכון, חשבנו שההשתתפות של שמיר בוועידת מדריד, שבה בפעם הראשונה הכירו פורמלית ברוצחים של אש"ף כנציגים של הפלסטינים, תוביל למדרון חלקלק. צדקנו בהערכה הזאת, אך טעינו בכך שהבאנו להפלתו. הפלת שמיר העלתה את יצחק רבין וגלגלה אלינו את הסכמי אוסלו האסוניים". דומה כי בשמיר, שדגל ב"שלום תמורת שלום", טעתה כהן יותר מאשר בבגין ובשרון.

בלכתה מאיתנו זכתה כהן, ובצדק, להערכה עצומה. דרכה הציבורית והמרידה במנהיגיה הוכיחו שבחיים הפוליטיים והמדיניים צריך לדבוק בעקרונות מצד אחד, ולגלות לעתים גמישות בטקטיקה, מצד שני. כשם שאגו מופרז בפוליטיקה והערצה עיוורת למנהיג סכנתם רבה, כך דבקות מוקצנת וחסרת פשרה באידיאולוגיה מחטיאה את המטרה, ולא תביא את הגאולה.