מנהיגות במבחן: חג המכבים היום. את היצירה היפה ביותר לדעתי על מרד המכבים, כתב הסופר היהודי־אמריקאי הווארד פאסט. היא תורגמה לעברית על ידי רות לבנית ויצאה לאור באמצעות ספרית פועלים ב־1948, בזמן מלחמת העצמאות. שמה בתרגום העברי הפך לשם דבר בתרבות מדינת ישראל: “אחי גיבורי התהילה”. סיפור האחים החשמונאים מסופר מפי שמעון הנשיא, השריד האחרון לחמשת האחים, והוא מיועד לסנאט הרומי, על מנת שיכיר את העם היהודי ואת סיפור המרד ומנהיגו.
 
כאשר סיימתי את שירותי הצבאי בוושינגטון הענקתי את הספר לכמה רמי מעלה במודיעין האמריקאי. הווארד פאסט היה מוכר לאמריקאים רבים, בעיקר הודות לשני ספרים: “האזרח תום פיין” על מלחמת העצמאות האמריקאית ו”ספרטקוס”. זכיתי לקבל מכמה מהם מכתבי תודה בתוספת מעניינת, בערך בנוסח הבא: “רק אחרי שקראנו את הספר הבנו בפעם הראשונה מה מניע אתכם, בני העם היהודי”.
 
בטור זה אביא קטע קצר אחד מתוך הספר, המציג את תפיסת המחבר לגבי שני נושאים, שגורלו של עם תלוי בהם: האחד, למען מה הולכים בני העם להיהרג; והשני, מי הוא המנהיג בזמן משבר. 
 

זירת ההתרחשות היא מחנה יהודה המכבי המתכונן לקרב הראשון המכריע נגד אפולוניוס, שר הצבא היווני. שמעון, הבכור, הוא השופט במחנה. והנה באים לפניו בעל ואישה מהנגב. האישה זועקת כי רצונה להתגרש מבעלה. בקול חנוק היא מספרת כי נציב יווני הרג באכזריות את בתם ושלושת בניה, מכיוון שבעלה סירב לכרוע ברך לפני המזבח שהקים היווני בכיכר השוק. “על כן שנאתיו, את בעלי, כאשר שנאתי את הנכרי. כי גבה לבו וכל אשר אהבתי החריבה גאוותו. היא לא בכתה, אך אנקת שבר עלתה מקרב העם. ‘כי גבה לבו’, אמרה, כי גבה לבו”.
 
שמעון נבוך. הוא מנסה להפנותה לכוהנים, אך היא ממאנת. זה לא עניינם. והעם נקהל וקול בכי נשמע. שמעון בדילמה נוראית: מה מחליטים? האישה צודקת בדרישתה להיפרד מבעלה, אך גם הוא צודק. הוא יהודי גאה ועקשן, שמוכן למסור את היקר לו על מנת שלא לוותר על היקר לעמו, על מנת שעמו יוכל להמשיך את קיומו. קצרה ידו של שמעון, וגם זקני העם אינם יודעים מה לעשות ומה לפסוק. “עד ששיחק ובא יהודה ועמד בפניה של האישה וארשת צער ואהבה בפניו היפות והצעירות... כל דבריה שדיברה על מוות ועל הרג נמוגים דומה בפני האיש הזה שכולו חי, והוא נוטל שתי ידיה ומצמיד אליהן את שפתיו: ‘בכי’, אמר רכות, ‘בכי אמי, בכי’. היא הנידה ראשה. ‘בכי כי אהבתיך’. ועדיין הנידה ראשה, כאחת מקוללת וחדלת תקווה. ‘בכי, כי שכלת ארבעה בנים, ומאה באו לך. אנוכי כלום לא בנך אני, בנך אוהבך, בכי עלי פן ירדו יסורי ילדיך ללבי והרסוני. בכי עלי ועל הדם אשר על ידי. גם אני גבה לב, ונטל גאוותי הוא כריחיים על צווארי’. אט אט נקוו ובאו... דוק של לחלוחית ודמעות. והנה צנחה לארץ בפישוט ידיים, נאנקת ומתייפחת. בעלה אספה בזרועותיו והנה גם הוא בוכה. ויהודה הפך פניו מהם ועבר בעם שפינה לו דרך. ראשו מורכן וידיו שמוטות לו על ירכיו”.
 
מהי המנהיגות הגלומה כאן? לדעתי, היכולת לתת תקווה לעם במצבים הקשים.