נגד כל הסיכויים: דבר כזה עוד לא היה. אפילו לא כשבנימין נתניהו הצעיר ניצח את ראש הממשלה המכהן שמעון פרס עתיר ההישגים והתהילה בבחירות 1996. גם לא כשעמיר פרץ הביס את אותו פרס בפריימריז של מפלגת העבודה. אף אחד לא האמין שגדעון סער יכול לנצח את הקוסם. זה לא היה בספרים, זה לא הופיע בקלפים, זה לא כיכב בתרחישים. 
סער נלחם, כמעט לבד, נגד כל הסיכויים: המנגנון של הליכוד גויס נגדו במלוא העוצמה. אנשי ראש הממשלה, חלק מהם עובדי מדינה, איימו על תומכיו במילים בוטות. תקנון הבחירות ומנגנון ההצבעה שונו על פי הכתבות מבלפור. אלפים מתומכיו נגרעו ממצבת ספר הבוחרים מסיבות "טכניות". נוסף לכך, הוא נאלץ לחזות במצעד החנפנו־צבועים מ"שפל־צמרת" הליכוד, שדעתם על נתניהו רעה מדעתו, מתגייסים במלוא אונם נגדו רק כדי למנוע ממנו את הירושה שהם עצמם לוטשים אליה עיניים רעבתניות. לאף אחד מהם לא היה אומץ לעשות את המעשה הנכון. כלומר, להתמודד בעצמו. לקפוץ למים. 

אף אחד מהם לא הרהיב עוז להגיד למתפקדי הליכוד את האמת. הם חיכו לסער. הוא אמור להיות החייל הבודד שמסתער על הגדר עם הבונגלור־טורפדו, כדי שהם יצעדו אחר כך פנימה על הגופה המרוטשת. הם יופיעו בשלב חלוקת השלל הרבה אחרי שגופתו תיפלט לחוף נידח כלשהו. פחדנים כניר ברקת, אבי דיכטר, ישראל כ"ץ, יולי אדלשטיין, והמשלוח הטרי האחרון מהשפנייה, גלעד ארדן, שזינק על העגלה בשארית כוחותיו עם הבאזר. 
כל מי שעקב אחרי השטח, הבין שנתניהו מנצח. האירועים של ביבי היו עמוסי אדרנלין ותומכים נלהבים. הוא חרש את המדינה מדרום לצפון, התקשר באופן אישי לאלפי אנשים, הופיע בביתם של ראשי מועצות וסניפים תומכי סער וכפה עליהם חוג בית מטעמו, ניסה לשכנע תומכים של סער לעבור למחנה שלו. נתניהו נלחם כפי שלא נלחם מעודו, אולי כי הפעם הוא נלחם לא רק על השלטון, אלא גם על חייו. אם הוא היה נלחם ככה נגד חמאס, יחיא סנוואר היה מתגייר מזמן ומשנה את שמו לחיים סנואני. 
הטור המלא הבוקר ב"מעריב סופהשבוע"