ואמא שלי בהיסטריה, כי עוד לא עשיתי חיסון נגד שפעת. האמת, חשבתי על זה, באמא. אבל הקפה ממוקם מתחת למרפאה של מכבי, ובכל פעם שחשבתי לעלות בחודש האחרון, דחיתי בגלל האמהות שגררו ילדים מנוזלים לקבל את הזריקה, והם בכו נורא. אני לא מגיב טוב לסצינות כאלה. אבל אמא לוחצת, אז אתמול שלחתי את שימון הגמד לראות אם יש תור ונגמור את הסאגה הזו. הוא חזר עם עלה של זית ואמר שהאח בחופשה עד 2 בינואר. נרגעתי. יש זמן, וזו כנראה הסיבה שהשטח דליל, בלי אמהות וילדים צורחים. נמשוך עד שהאח ישוב מחופשתו. אבל אמא שלי לא בדיוק מוותרת, היא מתקשרת אחת לשעה.
"רוני, כל החיים שלך אתה דוחה דברים. אתה כבר זקן, אני דורשת שתתחסן. אני פשוט דורשת, תראה מה קורה כאן, ילדים ומבוגרים מתים בגלל שלא התחסנו".
איך אני מוריד אותה ממני? אני מתקרב ל־61 והיא מדברת אליי כאילו אני ילד בן 6. "אמא, את יודעת למה אני מצונן? הלכתי ליוסי לטיפול בבריכה, אבל המים היו קרים. צריך 34.5 מעלות, אבל הוא שכח לכסות את הבריכה. הוא הפעיל את חימום המים, אבל הם לא התחממו. הבנת? בקיצור, אני לא אשם".
"מאמי, אתה יודע שנועה קירל קצת שמנמנה? היא ממש גוצה".
"כיפוש, אני מבין שאת ביום קרב, שכתוצאה ממנו נפגע לך הורמון טוב הלב. אבל בילדה הזו מאוהב רבע מהעם המפגר שלך".
"מה זה קשור? אני רק אומרת".
"בסדר, אמרת. איך המופע?".
"נחמד. הכול פלייבק, האומנים שרים בכאילו, אבל נחמד".
רציתי לסיים את השיחה הדיגיטלית, כי היה לי חשש עמום שהלך והתגבר שאני בדרך לאכול כאן תיק שלא אצא ממנו. ולא טעיתי.
"מאמי, אני יכולה לבקש ממך משהו?".
"כיפוש, רק אם זה קשור בהצלת חיי אדם".
"ולהציל אותי זה לא חשוב?", היא שאלה ומיד המשיכה. "יש הצגה ביום ראשון, אני רוצה שתלך עם גיא, כי אני עמוסה בעבודה".
אבל כבר הייתי דרוך, אז הייתי מוכן. "לא יכול בראשון. יש לי צילומים לפיילוט. חבל, הייתי הולך איתו".
התברר שגם היא לא פראיירית בכלל. "אין לך כלום. בדקתי ביומן שלך, לפני שכתבתי. יש לך רדיו ופוטבול בלילה. ההצגה בבוקר. אני מבקשת, בשבילי".
"כיפוש, יש לי עבודה. למה את מתווכחת? כתוב לי בוואטסאפ. אני לא יכול".
אבל היא כבר עברה להילוך כוח. "יופי, חיים שלי. אני אספר לגיא שאתה הולך איתו, הוא יהיה מאושר".
"תגידי, מה נסגר איתך? את לא נהנית במופע? אני אומר לך שאני לא יכול".
"תודה, חיים שלי. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. אין עליך בעולם. לאב־יו".
אחרי המופע היא עמדה שעה ורבע בפקקים, מהחניון של גני התערוכה עד לבית בשיכון ל'. המרחק הוא בערך שני קילומטר. היא לא יודעת לאלתר. לפני היציאה ניסיתי לשכנע אותה לחנות מחוץ לגני התערוכה, להצמיד את הרכב לקיר של פארק השעשועים, לשים משולש אדום בחלון האחורי, כי הרכב תקול. אבל היא לא טובה בניהול סיכונים. אצלי זה טבוע בדם.
"מר קופמן, שלום לך. מדבר אריק, יש לי חומר שעשוי לעניין אותך ואני רוצה להיפגש איתך".
"איזה חומר, אריק? אני כבר לא בגיל של לילה באבו כביר והארכת מעצר. על מה אנחנו מדברים?".
"אתה תאהב את זה. אני בטוח", אמר אריק.
"רגע, רגע", הוא התעקש. "זה חומרים שמסתובבים כבר חודשיים באוויר. זה מהטלפון של אפי נוה. בוא ניפגש, תראה. אם לא מתאים לך להתעסק בזה, לא קרה כלום. אתה רוצה שאשלח בוואטסאפ כמה דגימות, שתבין על מה אני מדבר?".
נדירים עובדי הטיפשורת שלא נחשפו לחלקים מהמידע שהיה אצור בטלפון הזה. הפרשה הזו חמורה הרבה יותר מפרשת האזנות הסתר בעיתונות בשנות ה־90. אז נעצרו העורכים הראשיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עופר נמרודי, המו"ל של "מעריב", גם הורשע וריצה עונש מאסר. אבל עכשיו - דממה.
המאכערים של המלך ביבי כבר התחילו להפיץ מסרים שבריקבון כזה במערכת המשפט, חייבים לבטל את כתבי האישום נגד הבוס הנערץ עליהם.
"איתן, הכנת גם סלט ירקות, כך ראיתי בתמונה ששלחת. אז אפשר חביתה ליד? אני חלבי היום".
"תבוא, נדבר כשתבוא", הוא אמר.
יצאתי לדרך. הכל אפור ומגעיל, חורף ישראלי. אני, טוב לי רק בסתיו ובאביב.
התרעות פיקוד העורף