אומת הסטארט־אפ שלנו מתפרקת, כי ירדו כאן כמה טיפות גשם. בגלל שהעייסק כאן לא מנוהל - ואף פעם לא ינוהל - שוב בזבזו את הקיץ הארוך ולא ניקו את תעלות הניקוז. קורה. כבר יותר מ־70 שנה קורה, אז 70 מ"מ של גשם מצריכים גונדולות כי הטמטום שולט.
 
ואמא שלי בהיסטריה, כי עוד לא עשיתי חיסון נגד שפעת. האמת, חשבתי על זה, באמא. אבל הקפה ממוקם מתחת למרפאה של מכבי, ובכל פעם שחשבתי לעלות בחודש האחרון, דחיתי בגלל האמהות שגררו ילדים מנוזלים לקבל את הזריקה, והם בכו נורא. אני לא מגיב טוב לסצינות כאלה. אבל אמא לוחצת, אז אתמול שלחתי את שימון הגמד לראות אם יש תור ונגמור את הסאגה הזו. הוא חזר עם עלה של זית ואמר שהאח בחופשה עד 2 בינואר. נרגעתי. יש זמן, וזו כנראה הסיבה שהשטח דליל, בלי אמהות וילדים צורחים. נמשוך עד שהאח ישוב מחופשתו. אבל אמא שלי לא בדיוק מוותרת, היא מתקשרת אחת לשעה. 


"נו רוני, התחסנת?".
"רציתי, אמא, אבל האח שהוא מפקד החיסונים בחופשה. אז נחכה קצת". 
"רוני, כל החיים שלך אתה דוחה דברים. אתה כבר זקן, אני דורשת שתתחסן. אני פשוט דורשת, תראה מה קורה כאן, ילדים ומבוגרים מתים בגלל שלא התחסנו". 
"אמא, רדי ממני, מה את מזכירה לי טרגדיות כל הזמן. אני בעבודה ואת מציקה לי. כשיהיה מי שיחסן אותי אני אלך. מה את רוצה ממני?". 
אבל זו אישה שלא עוצרת באדום, ולא עוצרת בכלל. "תלך למרפאה אחרת. אני שומעת שאתה מצונן, אולי בכלל אסור לחסן אותך עכשיו. צריך רופא שיבדוק אותך עכשיו, אבל עכשיו". 
 
איך אני מוריד אותה ממני? אני מתקרב ל־61 והיא מדברת אליי כאילו אני ילד בן 6. "אמא, את יודעת למה אני מצונן? הלכתי ליוסי לטיפול בבריכה, אבל המים היו קרים. צריך 34.5 מעלות, אבל הוא שכח לכסות את הבריכה. הוא הפעיל את חימום המים, אבל הם לא התחממו. הבנת? בקיצור, אני לא אשם". 
"רוני, נו באמת. בגלל שאתה דביל, כל החברים שלך דבילים. תמיד התחברת לחריגים, מהילדות שלך אני זוכרת את זה. מי הולך לבריכה בחורף? אף פעם לא היית נורמלי. זה המזל שלי, שהילד שלי דביל. כשגרת אצלי עוד הצלחתי לשמור עליך. טוב, אני אדבר עם שרית, שהיא תיקח אותך לחיסון". 
הנה, קצת ריכוז, והיא עלתה בחכה. "כן, אמא. דברי איתה, היא מחכה לטלפון ממך. אני מאוד עסוק". 
 
"במה אתה עסוק? שרית אומרת שכל העבודה שלך זה לשבת בבית קפה. זו משפחת קופמן. סבא שלך מיהר תמיד לסיים את העבודה כדי לשחק רמי, אבא שלך שיחק שש־בש בעבודה עם השותפים שלו. אבא שלי פעם בא לבקר אותו במפעל, ראה אותם משחקים שש־בש - וכמעט התעלף. ואתה כל היום בבתי קפה. זו גנטיקה, רוני. הבנת?".
"בטח שהבנתי אמא. אני נכנס לאולפן, אדבר איתך יותר מאוחר. ביי, אין לי זמן, ביי".
 
# # #

צרחתי על חיים שיביא לי אספרסו כפול. וואו, איזו אישה אמא שלי, כבר לא מייצרים כאלה. כשהיא רוצה משהו היא כמו D9: פול־סטיק קדימה ויאללה, נוע־נוע סוף.
 
בסדר, ירד הלחץ, אפשר לגלוש קצת בנחת. הנה המלך שלנו ביבי שוב ירד לממ"ד באשקלון בגלל ירי רקטות מעזה, שחזור של הפעם הקודמת מעצרת בחירות באשדוד. אבל הפעם ביבי עבדאי גדול, כי יש לו צבא חכם משלו, אז הוא צייץ: "ההוא שירה בפעם הקודמת לא איתנו. מי שירה עכשיו - שיארוז את החפצים".
 
יוהרה היא אחד משבעת החטאים, אבל למלך לא אכפת. יישובי עוטף עזה חיים במלחמה יומיומית כבר כמעט שני עשורים. אבל לשלוח את המלך לממ"ד? זה לא. אז עכשיו צה"ל מרוכז באיתור האחראי כדי להוריד אותו. אם סתם יורים קסאמים על העוטף זה בסדר, זה במסגרת ההסדרה. אבל אסור לירות על המלך. הימים האלה, שבהם הוא מחקה את החבר שלו דונלד הגרמני בכל התבטאות ומעשה, באמת פתטיים ובעיקר לא משנים את התוצאה לתושבים. אבל נראה שהציבור מאוהב בפתט, עובדה.
 
עוד ציוץ יפה ונאה לעין של הגברת מירי רגב צורחת על הציבור שלה שלא תיתן לבוכרים להשתלט על המפלגה. אני באמת לא מבין את המוטציה הזו שנקראת "הנהגת הליכוד": רגב, זוהר ואמסלם. הם מעליבים את הציבור, לא בוחלים בהתבטאויות גזעניות - גם כלפי חבר המפלגה שלהם - וכל הג'מאעה שם מוחאת כפיים. אולי זה מגיע לנו בהיעדר אלטרנטיבה.
 
אוי, הנה סתיו שפיר נעלמת מהפוליטיקה. נו, הגיע הזמן. אומנם המפלגה הירוקה שלה תעלה לנו כמה מיליונים, אבל לפחות יש תאריך יעד להתפיידות: מרץ קרוב. אפשר לחכות, היו ויהיו אסונות גדולים יותר.
 
טוף, אני מתחיל להשתעמם. אבל רגע, אורלי לוי־אבקסיס מצהירה שבכנסת הבאה שתרכיב ממשלה - אולי ה־30, אולי יותר - מפא"י תדרוש את תיק האוצר. גם כשהייתי נתון להשפעה של חומרים משפרי תחושה, עם ריכוז גבוה של חומר, לא פלטתי שטויות ברמה הזו. הלו, גברת, איזה תיק אוצר? עוד לא עברת את אחוז החסימה בחיבור עם מפא"י. אם תקבלו ארבעה מנדטים זה נס, תהיה פרנסה לכמה חודשים עד פיזור הכנסת. 
 
# # #

הצדיק הלך עם אמא שלו לפסטיגל. אני לא הייתי עומד בזה, אבל כיפוש גיבורה. אסור לצאת מהבית, כי כל העיר פקוקה. יורד גשם והעצים מתנדנדים, מלא סחלה על הכבישים כי לא ניקו אותם לפני כן - אבל היא יצאה לגני התערוכה, ומגיע לה צל"ש. 
 
היא דיווחה לי בוואטסאפ שהם יושבים בשורה 5 וגיאצ'ו מאוד נהנה, והיא קנתה לו פוסטר של מרגי. מאוד נהניתי שהם נהנים, בעיקר נהניתי שאני לא שם, וגם אני לא יודע מה זה או מי זה מרגי. אבל למה לשאול, אני עלול להסתבך עם פקודה לקחת את הילד להופעה של הדבר הזה. 
 
"מאמי, אתה יודע שנועה קירל קצת שמנמנה? היא ממש גוצה".
"כיפוש, אני מבין שאת ביום קרב, שכתוצאה ממנו נפגע לך הורמון טוב הלב. אבל בילדה הזו מאוהב רבע מהעם המפגר שלך".
"מה זה קשור? אני רק אומרת".
"בסדר, אמרת. איך המופע?". 
"נחמד. הכול פלייבק, האומנים שרים בכאילו, אבל נחמד". 
"כיפוש, הם לא באומנות עכשיו, הם בקטיף. יש להם חנוכה, ימי זיכרון ויום העצמאות. אלה הימים שהם מחזירים קצת גוזלים הביתה. רבותה. העיקר שהילד נהנה". 
 
רציתי לסיים את השיחה הדיגיטלית, כי היה לי חשש עמום שהלך והתגבר שאני בדרך לאכול כאן תיק שלא אצא ממנו. ולא טעיתי.
"מאמי, אני יכולה לבקש ממך משהו?". 
"כיפוש, רק אם זה קשור בהצלת חיי אדם".
"ולהציל אותי זה לא חשוב?", היא שאלה ומיד המשיכה. "יש הצגה ביום ראשון, אני רוצה שתלך עם גיא, כי אני עמוסה בעבודה". 
אבל כבר הייתי דרוך, אז הייתי מוכן. "לא יכול בראשון. יש לי צילומים לפיילוט. חבל, הייתי הולך איתו". 
התברר שגם היא לא פראיירית בכלל. "אין לך כלום. בדקתי ביומן שלך, לפני שכתבתי. יש לך רדיו ופוטבול בלילה. ההצגה בבוקר. אני מבקשת, בשבילי". 
"כיפוש, יש לי עבודה. למה את מתווכחת? כתוב לי בוואטסאפ. אני לא יכול". 
אבל היא כבר עברה להילוך כוח. "יופי, חיים שלי. אני אספר לגיא שאתה הולך איתו, הוא יהיה מאושר". 
"תגידי, מה נסגר איתך? את לא נהנית במופע? אני אומר לך שאני לא יכול". 
"תודה, חיים שלי. ידעתי שאני יכולה לסמוך עליך. אין עליך בעולם. לאב־יו". 
בשלב זה עדיף היה לבצע נסיגה לצורך שיפור עמדות, כי אני מכיר את האויב. כרגע היא נעולה, אבל אמצא פתרון הולם. 
 
# # #

אחרי המופע היא עמדה שעה ורבע בפקקים, מהחניון של גני התערוכה עד לבית בשיכון ל'. המרחק הוא בערך שני קילומטר. היא לא יודעת לאלתר. לפני היציאה ניסיתי לשכנע אותה לחנות מחוץ לגני התערוכה, להצמיד את הרכב לקיר של פארק השעשועים, לשים משולש אדום בחלון האחורי, כי הרכב תקול. אבל היא לא טובה בניהול סיכונים. אצלי זה טבוע בדם. 
הטלפון צלצל. 
 
"מר קופמן, שלום לך. מדבר אריק, יש לי חומר שעשוי לעניין אותך ואני רוצה להיפגש איתך". 
"איזה חומר, אריק? אני כבר לא בגיל של לילה באבו כביר והארכת מעצר. על מה אנחנו מדברים?". 
"אתה תאהב את זה. אני בטוח", אמר אריק. 
"אני ממש לא. תודה יקירי". 
 
"רגע, רגע", הוא התעקש. "זה חומרים שמסתובבים כבר חודשיים באוויר. זה מהטלפון של אפי נוה. בוא ניפגש, תראה. אם לא מתאים לך להתעסק בזה, לא קרה כלום. אתה רוצה שאשלח בוואטסאפ כמה דגימות, שתבין על מה אני מדבר?". 
וואו, הבנאדם דלוק על להפיל אותי. 
 
"שמע, אריק, לא מתאים לי, אבל תודה שטלפנת". ניתקתי וחשבתי על הסחורה שמסתובבת בחוץ. יש בה הכל מהכל, אבל המשטרה שלנו, שמגיעה תמיד אחרי האירוע, לא עושה כלום. אפילו לא חוקרת את פרודתו של נוה, את החוקר הפרטי ואת הדס שטייף, כדי להבין מי מפיץ את הסחורה. ומסביב אני שומע שמדובר בתיקיות סדורות, כך שלכל הפחות הייתה כאן כוונה להפיץ את המידע, אבל כלום לא קורה. 
 
אין לי ספק שמדובר בחומר טוב, שמטנף את הצמרת במערכת המשפט, אולי גם במערכת העסקית. אבל מי בדיוק יחקור את הפרשה הזו? המשטרה והפרקליטות, שנתנו חסינות מהעמדה לדין לכל המעורבים בפריצת המכשיר הסלולרי, לא יכולות להיות מעורבות בחקירה, כי הן שותפות במתן הכשר לעבירות שבוצעו. 
 
אבל איפה בדיוק הרמטכ"ל, ראש אכ"א, הקח"ר והפצ"ר? העבירות בוצעו בידי אזרחים עובדי צה"ל, מה המסקנות של הצמרת הצבאית על ביצוע עבירות חמורות ביחידה צבאית? כולם בהדממה. 
 
נדירים עובדי הטיפשורת שלא נחשפו לחלקים מהמידע שהיה אצור בטלפון הזה. הפרשה הזו חמורה הרבה יותר מפרשת האזנות הסתר בעיתונות בשנות ה־90. אז נעצרו העורכים הראשיים של "ידיעות אחרונות" ו"מעריב". עופר נמרודי, המו"ל של "מעריב", גם הורשע וריצה עונש מאסר. אבל עכשיו - דממה. 
כי עכשיו זה לא רק ריגול עסקי. אם נוה יפתח את הפה - כל מערכת המשפט תקרוס, מבית המשפט העליון דרומה. כאן יהיו עסקאות של השתקה, בדיוק כמו עם רות דוד שהייתה פרקליטת מחוז תל אביב. עד כמה שידוע לי, שום גוף חוקר רציני לא חקר את העסקאות שביצעה עם עו"ד רונאל פישר. אז בכירי מערכת המשפט עסוקים כעת במציאת דרכים לקבור את הפרשה. 
 
ברור לכל דביל שבסחורה שרצה ברשתות ובפורומים יהיו שימושים פליליים, של מי שיכול לשלם עבור מידע מתאים. אף אחד לא זוכר מי דיבר עם מי ועל מה, והאם השיחה הוקלטה. מקורות טיפשורתיים ייחשפו, דיירי אגם הדרעק והמאכערים שמקיפים אותם ושפועלים בשמם ברשתות החברתיות יעשו מזה הון פוליטי, והציבור טרם נחשף לקמצוץ מהחומר. אבל הוא ייחשף, זה רק עניין של עיתוי. 
 
המאכערים של המלך ביבי כבר התחילו להפיץ מסרים שבריקבון כזה במערכת המשפט, חייבים לבטל את כתבי האישום נגד הבוס הנערץ עליהם.
אז יהיה פה נחמד לאללה. לא יקום מזה בית חולים, לא תהיה לירה סורית דפוקה לנכים, אבל צפויה עריפת ראשים. יהיה מעניין לצפות ביועמ"ש אביחי מנדלבליט ובפרקליט המדינה לשעבר שי ניצן מתמודדים תקשורתית עם נוה. 
 
# # #

טוף, הגיע הזמן לאכול משהו. האופציות הן לסמוך על יוסי שלא יפיל אותי - שזו אפשרות שחובה לפסול מיד - או לנסוע לאיתן לאכול מרק שעועית עם גרונות של הודו. הגרונות יזכירו לי את התרנגול הלוחמני שהוכרע בקרב והגיע לסיר של הרומני. יש לי בעיה עם זה, כי זה לא היה קרב הוגן.
 
"איתן, הכנת גם סלט ירקות, כך ראיתי בתמונה ששלחת. אז אפשר חביתה ליד? אני חלבי היום".
"חחחחחח", הוא הגיב. "מה יש לך נגד המרק שלי? אתה יודע שאני אלוף".
 
"ברור שאתה אלוף, אבל היום זה לא יום לחיות בשבילי. אתמול יוסי לקח אותי לאיזו חתולייה שמתחזה למסעדה, ואני עדיין בטראומה. אטלפן לך מהדרך כדי שיהיה לך זמן להכין לי את החביתה".
 
"תבוא, נדבר כשתבוא", הוא אמר. 
יצאתי לדרך. הכל אפור ומגעיל, חורף ישראלי. אני, טוב לי רק בסתיו ובאביב.
tguvot@maariv.co.il