מי? אני?! הבן אדם קם בבוקר, מרגיש שהוא עם ומתחיל ללכת לכיוון השירותים. מצחצח, מצטחצח, ופתאום, עוד לפני הקפה, מפילים עליו תיק. אחת, גברת פאטו בנסודה, התובעת הראשית של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, טוענת שהוא פושע מלחמה. הוא וכל מדינת ישראל וכל תנועת חמאס.

האסמכתה של בנסודה היא כמה סעיפים באמנת רומא שמדינת ישראל חשודה בהפרתם. בנסודה הייתה שרת המשפטים של יחיא ג'אמה, דיקטטור רצחני מגמביה, אך מי שמחליט אם יהיה משפט אם לאו הוא בית הדין עצמו. ישראל אמורה להיחקר על הפצצות צוק איתן, על ירי לעבר מפגיני הגדר ועל "פעולה של העברת אוכלוסייה לשטח כבוש", המוגדרת באמנת רומא כפשע מלחמה.

בנימין נתניהו היה מאושר: סוף־סוף יש (עוד) אויב להתלכד סביבו לקראת הבחירות. תחילה הוא הגיב פבלובית: "הם רוצים להפוך את העובדה שיהודים חיים בארץ ישראל, במולדתם, לפשע מלחמה". אחר כך, בגיבושון טרום־בחירות עם חב"דניקים, הוא נזכר שאלו הם ימי חנוכה, ודיבר על "גזרות השמד של אנטיוכוס".

בני גנץ, לפי מיטב המסורת של קמפיין ההרדמה של כחול לבן, הלך על הסלוגן שהפך ממקומם למשעמם: "צה"ל הוא מהצבאות המוסריים ביותר בעולם". לידיעת גנץ, בית המשפט לא עוסק במוסר, אלא בראיות.

המעשי, כרגיל, היה בצלאל סמוטריץ', שכתב לנתניהו: "עזוב אותך מהתובעת. את זה שבית הדין הוא גוף פוליטי ואנטישמי כולם יודעים. תציב לרשות הפלסטינית אולטימטום של 48 שעות למשוך את התביעה, ולא - מוטט אותה מיידית". זהו אותו סמוטריץ' שהביע צער עמוק על כך שעהד תמימי, הנערה שהתנפלה על קצין צה"ל, לא נורתה. תרגיעו, סמוטריץ' התכוון בברך. הומניסט.

היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט הלך על פרוצדורה וגרס משפטית, בטח משפטית, כי "אין לבית הדין סמכות לבחון את הנעשה בשטחים שבהם מחזיקה ישראל, משום שרק מדינות ריבוניות יכולות להקנות לבית הדין סמכות שיפוט פלילית, והרשות אינה עומדת בתנאים לקיומה של מדינה בהתאם למשפט הבינלאומי ולאמנת רומא". זאת אותה אמנה שישראל לא חתמה עליה ולא אשררה אותה (מנדלבליט "שכח", משפטית, שלרשות יש מעמד של מדינה משקיפה).

כל הפנקסנות המשפטית הזאת ממש לא חשובה. התוצאה של החלטת בית הדין היא הקובעת, והיא אכן עשויה להוביל מעורבים לכלא. אלוף (במיל') דורון אלמוג יכול לספר לנכדיו כיצד נמלט פעם מאימת המעצר בשדה התעופה בלונדון.

בינתיים, הסיפור האמיתי הוא ההצגה המתוקשרת שבה תודגם גרפית, בצבעים טבעיים ועל גבי מסך גלובלי, ההתנהלות של מדינת ישראל: גזל אדמות, הפצצות אוכלוסייה אזרחית, דיכוי זכויות בסיסיות בשטח כבוש, ירי פרוע באזרחים מפגינים, והכל ברצף של סצינות זוועה, או כמו שהזהיר אהוד ברק לפני שנים בהקשר של אפשרות שבית הדין יטפל בבעייתיות של הכיבוש: "יהיה כאן צונאמי מדיני ודיפלומטי".

ההנחה היא שממשלת ישראל תתעלם מהדרישה לעמוד למשפט העמים ותאסור על נציגי התביעה לחקור עדים בישראל. אני מניח שבשביל לא להשאיר את הזירה לפלסטינים, יצוץ איזה ארגון ימין לוחמני. במקביל להכפשת התובעת, המועמד ה"טבעי" לטיעוני הנגד הוא עו"ד אלן דרשוביץ, האיש ועננת החשדות האופפת אותו בגין יחסיו עם חבורתו של הפדופיל שהתאבד ג'פרי אפשטיין. וכמובן - ארה"ב של דונלד טראמפ תשגר עוד פעם משפטי עידוד לישראל וגינוי לבית הדין.

פאטו בנסודה. צילום: רויטרספאטו בנסודה. צילום: רויטרס

צבא במלכוד

מסתובבת במקומותינו אגדה על ההערכה העצומה שרוחשים בעולם למערכת המשפט הישראלית, כחומת מגן בפני האשמות מעין אלו. האגדה מספרת שאם מערכת המשפט שלנו חקרה ופסקה, אזי אפשר לסמוך עליה שהחוק מוצה. הבעיה: אם בנסוטה תפתח תיקי חקירות בענייני הרג "בלתי מעורבים", "נזק סביבתי משני", "מכה קלה בכנף" ושאר אמרות כנף שקברו תיקים בסרט נע, האגדה הזאת לא תחזיק מים, בטח לא דם.

למשל תיק ג'רושי, שבג"ץ כביכול "סגר" רק בימים האחרונים. עבדאללה ג'רושי נורה בידי צלף לפני כ־20 שנה. הצלף קיבל פקודה מהמ"פ, שקיבל אישור מהמג"ד, שהיה רוני נומה - כיום אלוף במיל'. נומה מסר בחקירותיו שלוש גרסאות שונות. גם עדות המ"פ אופיר סופר, כיום ח"כ בבית היהודי, הייתה בעייתית, והצלף, שהעיד על חשש לסכנה מצד ג'רושי (שהיה במרחק של יותר מחצי ק"מ), היה הילד של כולנו. חוקרי מצ"ח העבירו את ממצאיהם לפרקליטות הצבאית, שקבעה כי הירי היה לא חוקי, כמו גם הפקודה להרוג את ג'רושי. המערערים הלכו לבג"ץ, שכאמור מחק את העתירה בעניין הריגתו של ג'רושי (התיישנות). כמו בתיקים רבים אחרים, תיק פתוח הוא פצע פתוח, ולדם יש זכות צעקה משלו. הפעם זה עומד לקרות, אולי, בבית הדין הפלילי והבינלאומי לפשעי מלחמה.

מכאן לבעיה האמיתית של כל אזרחי המדינה: מעורבותם, ולכאורה אשמתם, של חיילי צה"ל וקציניו. הנסיבות הן שצה"ל הוא קורבן של פוליטיקאים קיצוניים וחסרי אחריות. כאשר הפקודה של הדרג הפוליטי היא לתחזק את הכיבוש בכל מחיר, אזי הטרור הוא תוצאה של הכיבוש, כמו גם תגובת צה"ל לטרור.

נכון שחיילי צה"ל לא אמורים להתווכח עם הפוליטיקאים שתקעו אותם בסיטואציות המתועבות הללו, ונכון ש"אני רק מילאתי פקודות" נשמע ממש לא טוב בסיפור הזה, ועכשיו לך תסביר לבית הדין הבינלאומי שאותו חוסר אחריות פוליטי ואידיאולוגיית ימין מטורללת עשויים לגלגל אותנו למלחמה על קיום המדינה ולהבעיר את האזור כולו. כשהרמטכ"ל אביב כוכבי מאיים במלחמה עם איראן הוא מאיים גם על הממשלה ועל הציבור, ועכשיו לך תסביר שתפקידו הבלתי אפשרי של צה"ל הוא גם למנוע פיגועים מקומיים וגם למנוע מלחמה אזורית. ולפעמים, המציאות המורכבת הזאת מחייבת להרוג פלסטיני אחד ולסלוח לחייל אחר כדי להציל לא רק יהודים, אלא גם פלסטינים רבים מאוד. את השיקול הזה אמורים לשקול הדרגים האחראים בצה"ל, במנותק מחיילים הלומי דמגוגיה פוליטית וגנרלים חובבי אקשן.

אני מודע לסתירה הלוגית כאשר הצבא עצמו משחרר אצבעות קלות על ההדק ומקל בעונשם של פזיזי ההדק. זו לא רק סתירה לוגית, אלא גם סתירה טרגית שאנחנו נאנסים לחיות עמה כל זמן שאנחנו לפותים בתלתלי החנק של הגורגונה הימנית. מי שרוצה להיפטר מהסטירה הנוספת שמזומנת לנו בהמשך הדרך בהאג, אמור להבין שהפתרון הוא פשוט: כניסה למו"מ אמיתי על שתי מדינות תרגיע את האזור ותייתר את המשפט בהאג. הפלסטינים הם אלו שתבעו, נדנדו ויצרו את הסיטואציה הזאת, והם יהיו הראשונים להסיר את תביעתם אם יאמינו שמדינת ישראל מסוגלת לנהל שיחות אמיתיות, להבדיל מתעתועי נתניהו. לאזרחי ישראל יש הזדמנות ליצור את הסיטואציה הזאת בבחירות מרץ 2020.