אחרי ויכוחים ועיכובים שנמשכו שמונה חודשים, הצליח בתחילת החודש הרוב הדמוקרטי בבית הנבחרים האמריקאי להעביר סוף סוף את החלטה 326, שקוראת להמשך "בלתי מותנה" לסיוע הביטחוני לישראל בסך 38 מיליארד דולר לעשר שנים. זאת, על פי הסכם שתחילתו עוד ב־1998 ושאושר מחדש בשינויים אחדים בתקופת ממשלו של הנשיא אובמה. 
התוספת "בלתי מותנה" (Unconditional) הוכנסה להחלטה כדי לחסום את מאמצי הקבוצה האנטי־ישראלית בבית הנבחרים, תומכת ה־BDS (שהתקשורת האמריקאית מכנה משום מה "הקבוצה הפרוגרסיבית"), להתנות את הסיוע הביטחוני בוויתורים ישראליים כלפי הפלסטינים.

אך אליה וקוץ בה: כדי בכל זאת להשיג הסכמה מרבית להחלטה, המנהיגות הדמוקרטית בקונגרס הסכימה להכתירה בכותרת "תמיכת בית הנבחרים במאמצי ארצות הברית לפתור את הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות משא ומתן לפתרון שתי המדינות", ואף הוסיפה לנוסח ההחלטה את ה"הבהרה" הבאה: "מאחר שארצות הברית תמיד חתרה להבטחת עתיד צודק ויציב לפלסטינים, לסיום הכיבוש, לרבות התנגדות לפעולות ההתנחלות ולצעדים לסיפוח חד־צדדי בשטחים פלסטיניים" (לסרבנות הפלסטינית הקבועה לכל פשרה מדינית או לטרור הפלסטיני אין כל אזכור), מה שלא מנע אומנם מחברות בית הנבחרים האנטי־ישראליות והאנטישמיות, אילהן עומאר, רשידה טליב, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז ואייאנה פרסלי להצביע בכל זאת נגד ההחלטה. ומדוע? כי הקבוצה הזאת מתנגדת לא רק לסיוע ביטחוני לישראל, אלא גם לעצם קיומה של ישראל (דהיינו גם לנוסח שתי המדינות). 
ברם, ההתקפלות של הרוב בסיעה הדמוקרטית לא רק שמסמסה את המטרה העיקרית של יוזמי ההחלטה, כלומר תמיכה בסיוע הביטחוני לישראל – וזאת, חשוב להדגיש, בניגוד לעמדתם של כמה מהמועמדים הדמוקרטים לנשיאות, כמו הסנאטורים וורן וסנדרס שהודיעו שאם ינצחו בבחירות יַתנו את המשך הסיוע בהפסקת ההתנחלויות ובהסכמה ישראלית מראש להקמת מדינה פלסטינית – אלא גם הפכה את ההחלטה במידה רבה לבלתי רלוונטית מבחינת המציאות במזרח התיכון, שהרמטכ"ל כוכבי תיאר בשבוע שעבר ללא כחל ושרק את מורכבותה המסוכנת, ושבהתחשב בכך רק מטורף או אדם מנותק לחלוטין מהמציאות, גם אם הוא תומך עקרונית בהפרדה מדינית מהפלסטינים, יכול לצדד בהקמת מדינה פלסטינית עכשיו.
רוב חברי בית הנבחרים הרפובליקנים הצביעו נגד ההחלטה כי הבינו שלמרות שבמקורה היו בה יתרונות, הרי שבשילובה בפסיקה מדינית בלתי רלוונטית ומתעתעת, נזקה רב מתועלתה. ההחלטה אומנם איננה מחייבת, לא את הממשל ולא את הקונגרס עצמו, אלא רק מביעה את "רוח הבית". ואולם גם כך יש בה משום קביעת עובדה פוליטית מסוימת, אך כתוצאה מהשעטנז בניסוחה, כלל לא ברור מהי העובדה הזאת.
ההחלטה, כצפוי, גם עוררה ויכוח בציבור היהודי כשארגון ג'יי סטריט השמאלני תמך בה, ואייפק, שמייצג את כל מגוון הדעות בקרב תומכי ישראל, העדיף להימנע מהבעת דעה רשמית. רק המועצה היהודית הדמוקרטית של אמריקה, ארגון המאגד בתוכו בעיקר את האגף השמאלי של היהודים תומכי המפלגה הדמוקרטית, הודיעה על תמיכתה הבלתי מסויגת ואף הדגישה את הצורך למנוע את "האפשרות של סיפוח חד־צדדי של הגדה המערבית בידי ישראל". 
קולות אחרים, ולא רק בימין, העירו שנוסח ההחלטה מגביל את יכולתה של ישראל לנהל משא ומתן לשלום ללא תנאים מוקדמים ומנסה להתערב בחופש פעולתה המדיני, אך המחלוקות הפנימיות האלה בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית, המושפעות כמובן גם מהיחס השלילי של חלק גדול ממנה כלפי הנשיא טראמפ, מדגישות עוד יותר את הסכנה האורבת הן לישראל והן ליהדות אמריקה, מפיצול האחדות היהודית ובמיוחד לאור התגברות האנטישמיות שם, הן מימין אלים והן משמאל דורסני, והאירוע האחרון במאנסי, ניו יורק, והפצת הכרוזים האנטישמיים במדינת ורמונט, מדינתו של הסנאטור היהודי ברני סנדרס, מהווים לה תזכורת.