"אז מי את חושבת שזה?”, שאל אותי בסבר פנים חמורות מכר סקרן. נדמה לי שזיהיתי שם חשיבות עצמית. “בואי ננסה לשחזר את מה שקרה”, הוא אמר ומולל זקנקן קטן, כאילו לא מספיק לי הרעיון שזה קרה. “אז ניפצו לכם ולעוד שכנים את השמשה הקדמית של האוטו. שוטרי סיור היו? מז”פ היו? היו גם נפגעים בנפש?”, שאל, וחזר לשאלה המקורית: “אז מי לדעתך זה היה?”.
 
“אולי זה ניסיון לגרום לכם למשוך התנגדויות לכל מיני יוזמות בנייה באזור?”, שאל מישהו בדף הפייסבוק שלי, ואחרת ענתה כשהיא מגובה בעובדות מוצקות: “אכן ניצחנו במאבקים מול יזמים שחדרו לשכונה במרמה. אנחנו יודעים במי מדובר”.
 

“אני דווקא הולך לכיוון של בני מיעוטים. זה בטוח בני מיעוטים”, אומר אחד שמבין בהכל (יש כאלה שמבינים בהכל). “אני מהמרת על בני נוער משועממים”, אומרת אשת חינוך מנוסה. “הרי ברור שיש תסיסה. החברה הישראלית מאוד אלימה. אני חושבת שזה בא מהכיוון של בית הספר המקצועי בשכונה. אלה ממש ברברים. שמעת פעם איזה פה ג’ורה יש להם?”.
 
“מילא הג’ורה!”, הגיבה אחרת. “את יודעת כמה מסוכנים החבר’ה מהישיבה ברחוב למעלה? הבטיחו לנו שיהיה פה בית דפוס של הרב המנוח והפכו את זה למגורים. הם מבינים שהם לא יכולים להמשיך בחגיגה. ככה זה כשאנשים מרגישים מאוימים. יוצאות מהם חיות. חיות”. עוד רגע ונדמה לי שהמוח שלי מצטרף אל השמשה הקדמית המנופצת של המכונית שלנו. 
 
לכל אחד יש סברה. לכל אחד יש הנחה. לכל אחד יש רשימת אשמים מאז הלילה הזה, שבו נופצו בשיטתיות השמשות של כמה עשרות כלי רכב אצלנו ברחוב. מישהו או מישהי או קבוצה כלשהי עברו בין המכוניות עם פטיש ופוצצו אותן בחמת זעם. זו לא הפעם הראשונה. זה קרה גם ברחוב הצמוד לפני שבועות ספורים, וגם אז היו כאלה שעמדו משתוממים מול האווילות הזאת, וכאלה שיודעים בדיוק מי הפושע שמאחורי הוונדליזם.
 
***
 
“אמא, מי לדעתך עשה את זה?”, שואלים אותי ילדיי. הם רגילים שהמבוגרים יודעים הכל, או לפחות מתייחסים אל עצמם כאל יודעי־כל. אבל אני לא יודעת הרבה ודעתי לא חשובה כאן. אני לא טוקבקיסטית משועממת שחייבת לפרוק את זעמה גם אם מדובר בשטויות. אני באמת לא יודעת. אני רק יודעת שיש פה מלאכת תיקון פרט לזגוגיות מנופצות, ויש פה בתי משפט שדה שקמים בזה אחר זה.
 
האירוע הזה משגר אותי לאיזה מחנה קיץ שהשתתפתי בו במסגרת הצופים, לפני שבית הדין הגבוה לצדק של התנועה העיף אותי על סעיף אי־התאמה. למישהי מהחניכות נעלם ווקמן. איזו חגיגה זו הייתה. בהתחלה כולם התקבצו סביבה וניחמו את פטרוניתו של הנעדר. מהר מאוד עדת המנחמים התחילה להתפזר, ואז התחילה השירה הצרופה. “ראיתי את הילית הדובה הזאת מסתובבת סביב האוהל שלך. אני לא רומזת כלום, אבל שתדעי”, אמרה חניכה אחת עם לב טוב. “אני ראיתי את האחים אלון וארז מסתכלים עלייך כשהחלפת קסטה בווקמן בנסיעה לכאן. אולי הם לוו ממך?”, כך עלו עוד ועוד אפשרויות בדבר האחראי להיעלמותו של המכשיר.

ובישראל כמו בישראל, אי אפשר בלי דו־קיום (או יותר נכון אי־קיום) אז כמובן שהופרחה לאוויר גם הסברה שמדובר בכלל בפועלי בניין מאתר בנייה שהיה ממוקם כמה קילומטרים טובים מהמחנה, שחמדו את הווקמן המלכותי. שלושה ימים חג המחנה סביב שאלת השאלות: מי גנב את הווקמן. בסוף, בעלת הווקמן האבוד נזכרה שהיא בכלל השאירה אותו באוטובוס. אף אחד לא פיצה את אלו שהואשמו על לא עוול בכפם. אף אחד לא הסתכל להם בעיניים ואמר: סליחה, טעינו. גרוע מזה – אף אחד לא עצר לרגע לפני שהטיח האשמות שווא.
 
“זה שגנב עושה פשע אחד. זה שגנבו לו עושה אינספור פשעים. את יודעת למה?”, נוהגת הסבתא החכמה שלי להזכיר, “כי הוא מאשים הרבה מאוד אנשים חפים מפשע”. אז אין לי מושג מי פוצץ לנו וליתר דיירי הרחוב את השמשות. אני לא המשטרה, ואני לא הפיקוח העירוני. אני רק אחת שמשלמת מסים, משתדלת לשתוק כשצריך וסומכת על זה שמי שצריך לעשות את עבודתו יעשה. ואולי בכל זאת, שבע מילים לוונדליסט/ית: איזו שטות עשית. מה יצא לך מזה? 

בדק בית / ביקורת צרכנות

איזו הפתעה נעימה זו להתוודע פעם אחר פעם למשחקי קופסה מוצלחים ולראות שיש להם מקום בעולם. ב"שוק הדרקונים הצף", סו, נסיכת מפרץ הדרקון, מתחתנת בסוף השבוע ועל כל בית אצולה לשלוח לשוק הדרקונים הצף שבמפרץ את יורש הבית כדי להשיג עבור הנסיכה אוצרות ומתנות. נדוניה, בקיצור. הדרך הטובה ביותר היא לרוץ או לקפץ בין הסירות וללקט מתנות ואוצרות מתחת לאף של יורשים אחרים. 
 
על לוח משחק האסטרטגיה על השחקנים להניח את הסירות שנושאות אוצרות במטרה לקרב את הסירות זו לזו ולאסוף את האוצרות שבקלפי המשימה שלהם. לכל שחקן ושחקן קלפי משימה, והראשון שמשלים שניים מהם וחוזר לרציף שלו זוכה במשחק.
 
"שוק הדרקונים הצף" של גאוני; מחיר: 120 שקלים;  להשיג בצומת ספרים, סטימצקי, ברשתות ובחנויות הצעצועים 

שוק הדרקונים הצף, צילום: אופיר וייסשוק הדרקונים הצף, צילום: אופיר וייס

קריאה ראשונה / ביקורת ספרים

 
אילו הספר המאויר “יום טוב, לילה טוב” היה אריג, הוא בוודאי היה צמרירי ורך הודות לאיורים העשירים, תשומת הלב לפרטים, ההפתעות הקטנות והתמליל הנקי שמגישים לפעוטות את העולם שמתעורר לאטו, ובמעגליות הנפלאה שלו חוזר אל תנומתו, יממה אחר יממה. זהו ספר שבקלות יכול למצוא מקום של כבוד בפנתאון הספרים שלפני השינה, ממש כמו שיר ערש ישן וטוב. 
 
ומה בספרה של מרגרט ויז בראון (“לילה טוב ירח”)? השמש זורחת, הבוקר עולה, וארנבון שולח ברכות יום טוב לכל הדברים הטובים בעולמו: אור השמש, העצים, הציפורים המזמרות, החתולים ועוד. לעת ערב, כשהשמש מתחילה לשקוע, מגיע הזמן לומר לילה טוב ולהיפרד מהם.
 
"יום טוב, לילה טוב", מאת מרגרט ויז בראון, איורים: לורן לונג, הוצאת מודן; מחיר: 72 שקלים 

עטיפת הספר, איור: לורן לונגעטיפת הספר, איור: לורן לונג