מבחינת ישראל זהו מלכוד 2020, שמתנהל הן בזירה האזורית הרחבה והן בזירה הפלסטינית: ישראל מבקשת לרכוש זמן ושקט בעזה, שיאפשרו מיקוד בזירה הצפונית ובאיראן. אבו מאזן נדחף על ידי אירופה ומדינות המפרץ לקיים בחירות שהוא לא מעוניין בהן (מה רע בלהיות ראש מדינה בלי אחריות אבל עם כבוד מלכים, מטוס ומשמרי כבוד?). מנגד, חמאס מצוי במצוקה קשה. הוא זקוק למשאבים כספיים ולשקט תעשייתי, גם ברצועה וגם בגדה. חמאס, משיקולים שלו, רודף את הארגונים הסוררים, מפסיק את הפגנות השיבה לאורך הגדר ומקדם את ההסדרה. ואילו אבו מאזן מנסה לדחות את הבחירות מפחד השתלטות חמאס ונוכח גילו (לא כולם שמעון פרס), ובתוך כך להפיל את האשמה על ישראל.
מגובה הרחפן המתרומם מעל ישראל הקטנה והמאותגרת, המונחת וירטואלית לרגע על שולחן הניתוחים, ניתן להבחין בנקל כי באזור הבוהן, ברצועת עזה, ישנה מורסת מוגלה גדולה ומטרידה שעלולה לגרום לחום גבוה ולזיהום שידרוש בעתיד טיפול כירורגי או כריתה. בינתיים הוא יטופל באנטיביוטיקה, היות שבאזור הראש, בסוריה ובלבנון, ניתן להבחין בגידול ממאיר ומסוכן, שבו יש לטפל תחילה, לצד האתגרים הרחוקים יותר בעומק סוריה, בעיראק, באיראן ובעוד אתרים ויעדים ברחבי המזרח התיכון.
בתוך כך אזכיר כי אני נמנה עם אלה שעדיין זוכרים את הוויכוח בישראל בשנות ה־80 וה־90 בשאלה אם יש "לדבר עם אש"ף" או לא, את המשלחות שנסעו לפגוש פלסטינים באירופה בניגוד לחוק, את האוניות שניסו להפליג מקפריסין לעזה, את הביקורים בתוניס ואת ההבחנה הישראלית בין "אש"ף פנים" (פייסל חוסייני, זיאד אבו זיאד, חנאן עשראווי ונוספים) לבין "אש"ף חוץ" (ערפאת, אבו מאזן, אבו עלא ואחרים) שהיו בגלות. הסוף של כל אלה ידוע.
ואם תשאלו למה אין כעת ויכוח ציבורי בשאלה אם יש או אין "לדבר עם חמאס", הרי שהתשובה ברורה: ישראל מדברת עם חמאס מבלי שאף אחד הוציא על כך הודעה לתקשורת. ועם כל האי־נעימות שבעניין, אם הדבר משרת כעת את האינטרס הישראלי, זה בסדר וצריך לבלוע את זה. עם מי נדבר על הסדרים אם לא עם אויבינו?
ובינתיים, על כל ממשלה שתקום תוטל החובה לפעול להשבת הבנים מעזה, וחובת־העל שלא להסיט את המבט מהיעד האסטרטגי: לפרז את הרצועה, לשקם את תשתיותיה, לסייע בפיתוחה הכלכלי ולחיות בבוא היום ביחסים טובים עם שכנינו מדרום. הם לא עומדים ללכת לשום מקום וגם לא אנחנו.
2. בפתחו של העשור, מנהליו העיקריים של העולם הם דונלד טראמפ, ולדימיר פוטין, קים ג'ונג און, משטר האייתוללות באיראן, נשיא סין שי ג'ינפינג (ואם אתם מתעקשים - תוסיפו את נתניהו).
3. הקשבתי השבוע בגרון חנוק לאבישג פדידה בת ה־17 מקריית עקרון, שהתראיינה בתוכניתו של רינו צרור בגלי צה"ל בעקבות פרסום דוח העוני. היא מתגוררת בדירת עמיגור והסיטה בדבריה את הווילונות המכסים על הבושה הגדולה של החברה הישראלית.
וכה סיפרה אבישג: "החלום שלי זה להיות עורכת דין, אבל הוא נראה רחוק, אני עובדת מגיל 15, קורעת את עצמי כדי לשלב את זה עם הלימודים בתקווה שיובילו לפרנסה. אף פעם לא הייתי בתל אביב, אף פעם לא הלכתי להופעה, כשאני רוצה בגד, אני לעולם לא מבקשת מההורים שלי. יש לי זוג נעליים אחד בלבד, וחשוב לי שאנשים ישמעו את הסיפור הזה". נערה אמיצה שנולדה לתוך מציאות עגומה כשהיא שקופה, שקועה, אך חולמת ללמוד משפטים.
מיד לאחר מכן עברו ברשתות לעסוק בחסינות שמבקש ראש הממשלה ושר הרווחה בנימין נתניהו, שהשבוע "בירך על ההישגים" של ממשלתו בתחום הרווחה. אין חוסן, אין חיסונים נגד שפעת, אבל כנראה שתהיה חסינות.
4. יש דבר אחד שאהוד ברק צודק בו, וזו העובדה שנתניהו משלים כשנה בראשות ממשלת מעבר מבלי שנבחר ומבלי שקיבל מנדט. בקרוב זו תהיה קדנציה ארוכה יותר מזו של ברק בזמנו, שכן נבחר. המדינה משותקת, הכנסת פועלת ללא ועדות משמעותיות, אין תקציב, אין מינויים, הצבא ללא תוכנית עבודה מאושרת, אבל יש ראש ממשלה שלא נבחר לתפקיד כבר שתי מערכות בחירות ברציפות. אומנות ומיומנות פוליטית כשלעצמה.
5. אני מודה ומתוודה שאני אוהד גדול של הזמר העברי, של שירה בציבור, של מנגינות שיוצרות געגוע. מבחינתי התוכנית האלמותית "ארבע אחרי הצהריים" בגלי צה"ל היא תחליף לציפרלקס, והיא משולה בעיניי למטען מהיר של אנרגיות לגוף ולנשמה. כדובר צה"ל, כשהייתי כורע תחת עומס נפשי ולו"ז דחוס, הייתי מסמן לנהג שלי שיירד ויתניע את הרכב, מתחמק לי בחשאי לחניה מתחת לעצים ברחוב ליאונרדו דה וינצ'י, מפעיל את המזגן על 23 מעלות, מכוון את הרדיו לגלי צה"ל לתוכנית "ארבע אחר הצהריים", מפקיד את הטלפון אצל הנהג, משעין את גב הכיסא לאחור ו"מסניף" את השירים. כשחזרתי ללשכה וכולם שאלו "המפקד, להיכן נעלמת?", הייתי משיב "לטיפול רפואי לא משמעותי".
התרעות פיקוד העורף