גוש הימין, הכולל היום את ש"ס ויהדות התורה, עם תנועת ההתנחלות והאגף המשיחי והליכוד של נתניהו וכנופיית התומכים הקנאיים שלו - הוא יצור מלאכותי, שדינו להתפרק מוקדם יותר ממה שנראה לציבור עתה.

יהדות התורה היא ברית של שתי מפלגות חרדיות: אגודת ישראל ודגל התורה. אגודת ישראל היא מפלגה היסטורית, המבוססת בעיקר על חצרות האדמו"רים החרדיים, ובמיוחד האדמו"רויות של גור, בעלז וחב"ד לדורותיהם. בעבר שילבה גם את היהדות הליטאית הלא־חסידית. המתיחות בין מרכיבי אגודת ישראל, החסידיים והליטאיים, הביאה לפיצול לשתי רשימות נפרדות, אחר כך הן חוברו, ומשנת 1992 הן משתתפות בבחירות ברשימה משותפת.

יהדות התורה. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90יהדות התורה. צילום: אהרון קרוהן, פלאש 90

לפני עשרות שנים, הרב אלעזר שך גדול הדור - האישיות הדומיננטית במחנה החרדי - נתן השראה להקמת תנועת ש"ס, שהתבססה על יהודים יוצאי עדות המזרח. התחזקות ש"ס הביאה לגיבוש יהדות התורה - שילוב של דגל התורה הליטאית ואגודת ישראל החסידית.

שתי המפלגות, ש"ס ויהדות התורה, הצטיינו תמיד במשמעת פרלמנטרית קפדנית, ובדאגה כמעט אקסקלוסיבית לאינטרסים שלהן: אורח חייו של הציבור החרדי, טיפוח עולם הישיבות, גיבוי וחיזוק מערכות החינוך הנפרדות של הציבורים הללו. מערכת החינוך החרדית האשכנזית ומעיין החינוך התורני היו תמיד במוקד תשומת לבן. כמובן, הסדרי הפטור משירות צבאי וסבסוד עולם הישיבות, ההקצבות למשפחות מרובות ילדים - כל אלה היו המרכז לפעילותן של ש"ס ושל יהדות התורה.

גבולות ארץ ישראל, התנחלויות וסיפוח שטחים היו שוליים זניחים בפעולות הפוליטיות והפרלמנטריות של שתי המפלגות. במונחים המקובלים היום בשיח הפוליטי, המפלגות החרדיות לא היו אף פעם ימין. אגודת ישראל הייתה שותפה נאמנה לקואליציות של המערך ומפלגת העבודה בגלגולים שונים. ש"ס, בהובלת אריה דרעי ובהשראת הרב הגאון עובדיה יוסף ז"ל, שיתפה פעולה ב־1990 עם יצחק רבין ושמעון פרס עליהם השלום, בתרגיל המסריח - שכל כולו היה ניסיון לאלץ את ראש הממשלה יצחק שמיר להיכנע לתוכנית חמש הנקודות של שר החוץ האמריקאי ג'יימס בייקר, ולהסכים לנהל מו"מ בין ישראל לפלסטינים על בסיס מתון, יוני ומפויס בהרבה בהשוואה לעמדותיו הנוקשות של שמיר.

במילים אחרות, לא רק שש"ס לא הייתה מפלגת ימין בהקשר של תמיכה בהתנחלויות ובעולם המושגים של היהדות המשיחית המתנחלת - אלא שהיא העדיפה במובהק את פסיקתו של הרב עובדיה, שלפיה פיקוח נפש עדיף על שטחים והתנחלויות. אגודת ישראל, בהרכביה השונים, הייתה גם היא מפלגת מרכז מתון בכל הקשור לנושאים מדיניים וביטחוניים.

שלט בחירות של ש"ס. צילום: דוד כהן, פלאש 90שלט בחירות של ש"ס. צילום: דוד כהן, פלאש 90

הדרישה לפסול באופן אוטומטי כל שיתוף פעולה בין מפלגה חילונית כמו כחול לבן בהנהגת בני גנץ ויאיר לפיד ובין החרדים, מבוססת על הנחה מוטעית, שלפיה אין סיכוי להגיע להסדר סביר ומאוזן בין העקרונות שנראים לחרדים כחיוניים לבין הציפיות הלגיטימיות של הציבור החילוני. הנחה זו אינה מוצדקת, ואחרי הבחירות, כשהלהט המתלהם של הדיון הציבורי הנוכחי יפוג, נחזור לדבר כפי שנהגנו בעבר - בסבלנות ובפתיחות.

בשנת 1993 נבחרתי לראשות עיריית ירושלים בתמיכה של הציבור החרדי. המנהיגות של הציבור הזה, בראשות כמה מגדולי הרבנים מכל החוגים החרדיים - זנחה את השותפות ההיסטורית עם טדי קולק. לא בגלל עמדותיו המדיניות אלא בגלל הפתיחות והסובלנות שקולק גילה כלפי הקהילה המורמונית בעיר, והחלטתו להקצות לה שטח בולט הצופה על הר הבית במדרונות הר הזיתים. הקהילה המורמונית עסקה בפעילות מיסיונרית, ונוכחותה הדומיננטית בסמוך לאתרים המקודשים ביותר ליהדות הכעיסה את הציבור החרדי, ובמיוחד את האדמו"ר מגור, אשר גמר אומר להעניש את קולק והורה לקהל נאמניו, יחד עם יתר רבני הקהילה החרדית ומנהיגיה, לתמוך בי.

גם אז המשיכה ש"ס לשתף פעולה במערכת הבחירות עם מפלגת העבודה ועם קולק. אחרי ניצחוני הצטרפה לקואליציה העירונית שהקמתי. החרדים לא דרשו לבנות שכונות יהודיות במזרח ירושלים ולא היו שותפים אז לרטוריקה הלאומנית, שגם אני חטאתי בה בראשית הדרך. הם היו תקיפים בהגנה על אורח חייהם, על שכונות המגורים שלהם, על אינטרסים שנצברו במשך שנים והיו חלק מהסטטוס קוו. ימניים הם לא היו. בגוש הימין המשיחי הם לא תמכו. שום נושא מדיני לא היה עניין מרכזי בתודעה של המנהיגות החרדית אז, והרטוריקה המתלהמת על ירושלים הנצחית והבלתי מחולקת לא העסיקה אף אחד מגדולי רבני הדור.

יתרה מכך, מהיום הראשון לכהונתי כראש העירייה התחייבתי שבתי קולנוע, חנויות, בתי קפה ומסעדות ימשיכו לפעול בשבת. בתקופת כהונתי נפתח רחוב בר אילן - החוצה שכונות חרדיות - לתנועה בימי שבת. נכון, בית המשפט העליון בראשות הנשיא אהרן ברק הכריע, אך הרוחות שקטו זמן קצר לאחר מכן, ומכוניות חוצות את בר אילן בשבת גם היום. אין יותר הפגנות, מהומות, קטטות וזריקת אבנים.

כראש עיריית ירושלים כיבדתי את העניינים שהיו חשובים לשמירה על מאזן אינטרסים הוגן ונכון בין האוכלוסייה החילונית לבין החרדית, אך קיימתי אורח חיים חילוני מופגן. נסעתי למשחקי כדורגל בשבת, אצטדיון טדי פעל בשבת, הופעות אומנותיות התקיימו בשבתות, והופעות מעורבות של גברים ונשים, זמרים וזמרות, היו חלק מההווי העירוני היומיומי. אף אחד לא ביטל את השותפות בין החרדים לבין החילונים בניהול ענייני ירושלים.

המפלגות החרדיות אינן פסולות. ניתן בסבלנות ובתבונה ליצור איתן מצע משותף שמבוסס על פשרה. יהיה שירות לאומי חובה, לצעירות וצעירים, בקהילות שלהם, תהיה תחבורה ציבורית בשבתות באזורים שאינם מתחככים עם מגורי הציבור החרדי, תהיה חלוקה חדשה של סמכויות הרבנות הראשית, והשליטה המוחלטת של החרדים בה תבוטל. חנויות יהיו פתוחות לא רק בפרברי הערים או במרכזי קניות. תהיה תמיכה בישיבות לפי מספר הלומדים בהן, ובבתי המדרש והסמינרים החרדיים ילמדו לא רק תורה וגמרא אלא גם מחשבים, חשבון, שפות וספרות.

ייתכן שדברים אלה נשמעים כהזיה המנותקת מהמציאות. אני סבור אחרת. לא יהיה סיבוב בחירות רביעי. הפעם תהיה הכרעה. הכרעה שלא תאפשר לנתניהו להמשיך לכהן בהנהגת המדינה. ההכרעה תחזיר את החרדים לדרך המלך של שיתוף פעולה עם מפלגות ואישים שהם שותפים טבעיים שלהם, ומדינת ישראל תחזור לנהל שיח ציבורי מאופק, פחות מפלג, פחות לוחמני, ותתחיל לתת מענה: לבעיות הרווחה; למצוקות מערכת הבריאות; לבעיות מערכת החינוך; לצפיפות הבלתי נסבלת בכבישים; ולקשר חדש, שונה, עם הציבור החרדי ועם מגזרים נוספים בקהילות היהודיות, כולל רפורמיים וקונסרבטיביים, שהגיע הזמן להכיר בהם ולכבדם. היא תיתן מענה גם לצורך ביצירת דיאלוג של כבוד וסובלנות עם אזרחי ישראל הערבים, לשמירה על ביטחון אזרחי ישראל וגבולותיה, לא רק בססמאות אלא גם במעשים, אמיצים ונחושים, ובראש ובראשונה - לאתגר הגדול: להחזיר אותנו למסלול של הידברות עם שכנינו הפלסטינים.

זה אפשרי, זה חיוני, זה יקרה.