הבחירות בישראל הפכו אותנו לקראת 2020 לחדר הבריחה המסובך ביותר בעולם. איך יוצאים מזה היא השאלה שאיש מן החיים במדינה הזאת לא יודע לענות עליה.

יש נטייה לתאר את המצב בישראל כמחלוקת בין שני מחנות – שני מעמדות חברתיים ושני סוגי מוחות של בוחרים. כאילו מעמד הפועלים שמוחו לא מפותח מספיק מצביע עבור מפלגות הימין ואילו האנשים בעלי המשכורות הגבוהות והמקצועות המחייבים השכלה הם מצביעי שמאל.

מחנה הפועלים בכלל לא מבין מדוע הוא מצביע למפלגה שלו ולביבי שלו כי הוא פועל על פי רגשות שהוא אינו שולט בהם, ואם יש לו דעות, הרי מדובר בתפיסות עולם עקומות. לעומתו, כל החכמים, הישרים, ההגונים ובעלי ההכנסה ורמת החיים הנאות, שבבוקר הולכים למוזיאון ובשאר היום מגינים על הדמוקרטיה, ובעיקר נשענים על המשטרה ומערכת המשפט, שהם הצבא שלהם במלחמה מול אלה שמצביעים מוזר ומשבשים להם את העולם.

כל זאת לא מדויק. במחנה התומך בעמדות הליכוד והימין, אותו מחנה שאיבד אמון במערכת המשפט, יש משכילים רבים. חשוב מכך: יש בקרב תומכי נתניהו מול מערכת המשפט גם משפטנים רבים. משפטנים בכירים מתבטאים ברהיטות שוב ושוב נגד העיוות, החד־צדדיות והיומרה המסוכנת של מערכת המשפט להנהיג. אחד הבולטים והעקביים ביותר בכותבים אלה הוא ד”ר חיים משגב, שטורו מופיע פה מצד שמאל, ומתוך היכרות עמוקה את החוק ואחרי חיים ארוכים בתוך ועם המערכת המשפטית הוא מבקר את העמדה המנהיגותית הכפייתית שמערכת המשפט אימצה לעצמה.

כל שנות העשור הקודם שמעתם שהמערכת השלטונית והפוליטיקאים מערערים את המערכת המשפטית ומחלישים אותה, אבל נכון הרבה יותר הוא שבעשור הזה המערכת המשפטית מערערת ומבזה את המערכת השלטונית, ולמעשה מסיתה נגדה.
מקרה מבחן מעניין נחשף בימים אלה. שר המדע אופיר אקוניס לא הסכים לחתום על מינוי פרופ’ יעל אמיתי למועצת קרן גרמניה־ישראל לפיתוח ולמדע. זו ועדה שבה מחליטים על חלוקות של תקציבים. עמדת השר היא כי יש בפעילות של פרופ’ אמיתי משום קריאה ועידוד פעיל לחיילי צה”ל לסרב לשרת בשטחים, דבר שמהווה עבירה פלילית והפרה של שלטון החוק, לכן הוא לא חייב למנות אותה לייצג את ישראל. לדבריו, הוא סירב לחתום לא בגלל שהיא הביעה דעה, אלא כי היא עברה על החוק.

כדי לכפות עליו להסכים למנות אותה, הוגשה עתירה לבג”ץ. השר אקוניס הופתע לגלות שהיועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט ופרקליט המדינה שי ניצן, אלה שתפקידם להגן על זכותו לא לחתום על מינוי שבעיניו נראה פסול, לא מוכנים לייצג אותו. טוב, אמר אקוניס, שיהיה עורך דין אחר. עורך דין פרטי. לא, אמר משרד היועץ המשפטי לממשלה, אנחנו אוסרים על כל עורך דין להגן עליך, כבוד השר. 

ביום המשפט בא השר בעצמו לבית המשפט ואמר: אייצג את עצמי. החל דיון מגוחך בבית המשפט: האם מותר לאופיר אקוניס להגן על העמדות שלו? נציג משרד המשפטים עמד בבית המשפט והתנגד. זאת אומרת, אסר עליו לדבר בבית המשפט. השופטים תמהו על עמדה כזו והתירו לשר לומר את דברו בבית המשפט להגנתו. כאדם בודד הוא עמד והסביר את נימוקיו ואת ההיגיון והצדק שלו. אגב, השר אקוניס אמר לי בעבר, ופרסמתי, שהוא מוכן שפרופ’ אמיתי תמונה לוועדה אם היא תחזור מהקריאה להפרת החוק ולסירוב לשרת בצה”ל בשטחים. מכתב קטן כזה שבו פרופ’ אמיתי חוזרת בצורה כזו או אחרת מהקריאה להפרת החוק לא הגיע. 

המשפט נמשך כשנה וחצי. בשבוע שעבר, ביום האחרון של 2019, פסק בית המשפט על דחייה, וזו למעשה פסיקה לטובת אקוניס. ניצחון די דרמטי בתוך אירועי המערכה של מערכות החוק מול מערכות הממשלה. 

בערב אותו יום השקטתי את כולם, התיישבתי מול הטלוויזיה וציפיתי לראות את הדיווח על כך. כלום. זפזפתי בין כל הרשתות המרכזיות כדי לא להפסיד שנייה. אפס דיווח. כלום. אה, כן. היה בערוץ 20 משהו, אבל כאמור בשלושת הערוצים המרכזיים לא דיווח, לא דיון, לא פאנל, לא פיפס. החדשות המשפטיות הייחודיות והדרמטיות האלה לא מעניינות, כי הימין לא מפסיד ומתבזה בהן.

חושבים שנמלי האש הן בעיה? יש עוד דבר קטן שאם לא שמים לב אליו עלול להיות מסוכן. בעשור הקודם התפתחה שיטה שבה המערכת המשפטית בעידוד רוב התקשורת תוקפת, ומצד שני מתגוננים אלה אשר הישראלים בחרו בקלפי