הראשונה: ההפתעה והבנת היריב. ביולי 1988 מסר ראש אמ”ן לוועדת חוץ וביטחון הערכה על מלחמת עיראק־איראן שהייתה בשנתה השמינית. הוא קבע ברורות שאין סיכוי שאיראן תסכים להפסקת אש. היה לו על מה לסמוך: חומייני, המנהיג העליון, חזר והכריז כי לא תהיה הפסקת אש עד שייפול משטרו של סדאם חוסיין, שליט עיראק. ססמת המלחמה האיראנית המשיחית הייתה “מלחמה מלחמה עד לניצחון”. כאשר ראש אמ”ן היה בדרכו חזרה מירושלים לתל אביב הוא שמע ברדיו כי חומייני הודיע שהוא מוכן להפסקת אש.

יום לפני חיסול סולימאני, בנייר הערכה של מומחים מקצועיים מהמעלה הראשונה מהמכון למחקרי ביטחון לאומי, נקבע שהמגמה של הימנעות אמריקאית מהפעלת לחצים צבאיים תימשך, ואף נמנו הסיבות לכך (כגון שנת בחירות, רצון להימנע מעימות ועוד). 

בשני המקרים, הטעות המודיעינית נובעת מאי־הבנה נכונה של לפחות אחד מהשחקנים המרכזיים “במשחק”. במקרה שלפנינו, מדובר באי־הבנת החשיבה של טראמפ ודרכו בגלל שלל סיבות שלא כאן המקום לדון בהם. ומכאן ההפתעה. דומני שרבים שכחו את העובדה הפשוטה שבסופו של דבר מדובר באריה, שלעומתו איראן היא כלב שיודע לנשוך וגם לנבוח.

קאסם סולימאני. צילום: AFPקאסם סולימאני. צילום: AFP


השנייה: משמעויות החיסול עצמו. בתוך כמה דקות הוכיח טראמפ לכל העולם שכשצריך הוא מתנהג בדיוק כמו אריה, ושכל אנשי הרוע בעולם יבינו זאת. החיסול היה בדיוק מה שאיראן המשיחית לא חלמה עליו ומה שלא הכירה די הצורך בטראמפ. החיסול היה בבחינת השפלה עצומה לאיראן, לשיעה שהיא מייצגת מול העולם הערבי הסוני ברובו ולמנהיג העליון של איראן, שהמצביא העליון הכי קרוב אליו חוסל כאחרון הטרוריסטים. הייתה זאת פגיעה (ולו זמנית) ביכולת האופרטיבית של איראן לקדם את רעיון ההגמוניה האזורית שלה ומסר לכל בעלי בריתה של ארצות הברית שאכן אפשר לסמוך עליה. ארצות הברית לא עוזבת את האזור ולא נוטשת את ידידיה. היא כאן.

השלישית: האסטרטגיה של טראמפ. אני חוזר ושומע טענה שלפיה לטראמפ אין אסטרטגיה לגבי האזור, והכל הוא עניין של אינסטינקטים והחלטות פזיזות. דעתי קצת שונה. לאובמה הייתה אסטרטגיה של פיוס איראן המשיחית, של איראן כמובילת הסדר במזרח התיכון ובעלת הבית שלו, ולכן השיעה כזרם המוביל באסלאם. האסטרטגיה של טראמפ באזורנו מיועדת למנוע דומיננטיות איראנית משיחית וטרוריסטית במזרח התיכון – דומיננטיות שעל פי החזון האיראני הייתה צריכה לקבל חסות של נשק גרעיני – ותכליתה להחליש את המשטר המשיחי בטהרן, להציבו בממדיו הטבעיים, בלי יכולות גרעיניות, בלי טילים ארוכי טווח, בלי יכולת לשבש את הסדר האזורי ודרכו את הסדר העולמי. הכלי העיקרי למימוש האסטרטגיה הוא הסנקציות, לחץ כלכלי כבד שבסופו של תהליך ייתן תוצאות ויחליש מאוד את המשטר.

הרביעית: להיכן הכיוון? ישנה גישה הגורסת שהולכים להסלמה. דעתי שונה: להערכתי, סיכויי ההסלמה (ובכלל זה בין ישראל לאיראן) דווקא פחתו לשנה הקרובה. לא רק בגלל שסולימאני איננו, אלא בעיקר משום שהמשטר האיראני יצטרך לשקול היטב אם הוא מוכן לקבל מהלומות של אריה זועם. האם המשטר המשיחי האיראני יסתפק בנקמות ברמה של “עניים”? הידד למנחשים.