1. ככלל, יש בי כבוד מובנה לרבנים, אבל בעקבות ההתבטאות הנוראית של הראשון לציון הרב יצחק יוסף לגבי חלק מהעולים מחבר המדינות, יש לי בקשה אליו: קח לך כמה ימים וסע ליחידות צה״ל הקרביות, בקר בחלקות הצבאיות בבתי העלמין (ותציץ גם על קברי הלוחמים שמחוץ לגדר), לך אל המהנדסים בתעשיות הביטחוניות המפוארות שלנו, לך אל בתי החולים ומעבדות הרפואה, אל ענפי הספורט האולימפיים, אל מוסדות המוזיקה, אל מוקדי האומנות והתרבות. בקר שם ובכל מקום שתבחר, ולמד עד כמה חשובה, חיונית ומבורכת הייתה העלייה ממדינות חבר העמים.

הרב יצחק יוסף. צילום: שלומי כהןהרב יצחק יוסף. צילום: שלומי כהן

נכון שחלקם עשו מעשה עלייה ציונית וחלקם היגרו, חלקם יהודים וחלקם אינם על פי ההלכה היהודית, אף על פי שגדלו בבית עם זהות יהודית וקראו להם באוקראינה ״גייד״. כשתשוב ללשכתך, תחשוב על פתרון שבנוי על הוקרה וחיבוק, על דרכי נועם ונתיבות שלום כמו זה שיזם ומפעיל צה״ל. ואז, כבוד הרב, במקום להיות מכשיר בארגז הכלים הפוליטי בין ש"ס לישראל ביתנו - אולי תמצא דרך נאותה להתנצל על הדברים, למען שלמות העם והמדינה. 

2. כאיש מקצוע ותיק בענייני אסטרטגיה ותקשורת, אני מסיר את הכובע בפני ראש הממשלה בנימין נתניהו ובפני יועציו. הנה, זה מספר ימים כולנו עוסקים בעו"ד איל ינון, היועץ המשפטי של הכנסת וברעייתו, משל נגדו הוגשו שלושה כתבי אישום חמורים. לפני כן עסקנו במשך ימים ארוכים בשי ניצן, בפנסיה שלו, עד כדי כך שעוד רגע היה מסגיר עצמו למשטרה. וזהו, תודו, מעשה קוסמות תקשורתי: כולם אשמים חוץ מנתניהו.

לפני כן עסקנו ב"פושעת התורנית" ליאת בן ארי, באישיותה, בחופשה המשפחתית שלה, משל היא העבריינית הראשית בסיפור המונח לפנינו. ואחר כך עסקנו באביחי מנדלבליט וב"קשריו האפלים" עם גבי אשכנזי, ואני בטוח שבקרוב נעסוק ב"גילוי הבלעדי" שיביא אחד מכתבי החצר, על כך שבנה של השופט או השופטת שנקבעו לתיק נתניהו היה מנוי בילדותו ל"דבר לילדים", שנתמך על ידי הקרן החדשה. כן, כן, אני יודע שזה נשמע כמו פיליטון, אבל זוהי המציאות.

בנימין נתניהו, אייל ינון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90בנימין נתניהו, אייל ינון. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בכל שבוע מספק מפעל ההכחשה בבלפור פושע תורן שמונח לכמה ימים על המנגל, כשכל פשעו הוא בכך שהיה שותף לגיבוש כתבי האישום. מבחינה תקשורתית זוהי אומנות. מבחינה לאומית, ממלכתית וציבורית - זוהי בושה גדולה.

3. "הבנתי מנתניהו שהוא לא עומד לבקש חסינות", אמר השבוע נשיא המדינה רובי ריבלין. אבל נתניהו ביקש גם ביקש. גם בתחום הזה נתניהו הוא אקרובט, מלהטט ובמאי גדול: הוא לא ידרוש לתקוף את הכור באיראן לפני שיהיה בטוח שהרמטכ"ל וראש המוסד מתנגדים לכך, כך שהוא ייצא תותח והם חדלי אישים. הוא לא יציע יום אחד לפני הבחירות לספח את בקעת הירדן, לפני שיהיה בטוח שהיועץ המשפטי לממשלה יאסור את קיום ההליך בעיתוי הזה (ככה ביבי נתפס כאיש ימין, והיועץ כ"שמאלן"), והוא לא יבקש חנינה לפני שיוודא שיו"ר הכנסת לא יאפשר הקמת ועדה שתדון בבקשה ותפסול אותה.

נתניהו משכלל את השיטה משנה לשנה. כעת מינה את דוד ביטן (איש נחמד מאוד, שיש נגדו חשדות פחות נחמדים) לתפקיד שר, רק כדי להוכיח שהימין והליכוד הם "מיעוט נרדף", כפי שהתבטא השבוע ח"כ מיקי זוהר. כן, "מיעוט נרדף". כך אמר.

4. הדילמה של יולי אדלשטיין לא פשוטה. מצד אחד הוא יו"ר הכנסת וממלא מקום נשיא המדינה, תפקיד ממלכתי ומחייב, ומצד שני נתניהו הוא שהציע את מועמדותו ותמך בה בכנסת. מצד אחד הוא מחויב לבית המחוקקים ולכל הסיעות, ומצד שני הוא נתון ללחצי נתניהו לא למנות ועדה שתדון בחסינות. מצד אחד הוא רוצה להיבחר למקום גבוה בליכוד ואולי גם להתמודד על ירושת נתניהו, ומצד שני הוא רוצה לשמור על "מודל ריבלין" בדרך לנשיאות, ולשם כך זקוק לקולות של כחול לבן, העבודה ועוד.

מצד אחד רוצה אדלשטיין להיות שליח נאמן של תנועתו, ומצד שני הוא רוצה להישאר יו"ר הכנסת. עד עתה הוא הפגין ממלכתיות סבירה, שמר על כבודה של הכנסת ומעמדה ולא היסס להתעמת עם נתניהו. מה יקרה הפעם?

5. האיראנים, נאמנים לאמינותם, הזדכו השבוע על המדרגה הנמוכה, הבסיסית והזמינה של התגובה על חיסול סולימאני, וליוו אותה בהודעה רשמית שאיראן לא חפצה במלחמה, ואם טראמפ יכיל את התגובה הרפה - זהו סוף סיפור הנקמה. 

האיראנים עשו כנראה מאמץ גדול שלא לגרום לריבוי נפגעים אמריקאים, ביודעם כיצד יתקבלו בדעת הקהל האמריקאית ארונות של חיילי מרינס המורדים מכבש מטוס התובלה הצבאי. זו כנראה הסיבה לכך שהתקיפה כוונה יותר למסלולים ולשטחי בור ופחות למבני מגורים (ואם זה מזכיר לכם משהו מתקיפות צה״ל בעזה כשפנינו לא לסבב - אז אתם מזהים נכון).

הלוויית קאסם סולימאני. צילום: רויטרסהלוויית קאסם סולימאני. צילום: רויטרס

אך האיראנים, סביר להניח, יתקשו להסתפק בתגובה המינורית. הם מודעים לאי־רצונו של טראמפ, המצוי בשנת בחירות, לטבוע בבוץ המזרח־תיכוני. יש יסוד סביר להעריך שלצד ״התגובה המדינתית״ יבואו גם תגובות עלומות, בדמות פיגועים שיבוצעו על ידי המיליציות השיעיות הפזורות במזרח התיכון וברחבי העולם נגד יעדים אמריקאיים, בהכוונה שקטה של המודיעין האיראני. 

ובינתיים, למרות האיום האיראני לפגוע בחיפה (אגב, צריך לעדכן את נסראללה ואיראן שמכל האמוניה לא פעיל יותר), ישראל נוהגת באחריות. הדרג המדיני והדרג הצבאי מנהלים הערכת מצב, פועלים על פי ההערכה הנכונה והמתבקשת ושותקים, למעט אמירה אחת מדודה של נתניהו. וכך בדיוק צריך לנהוג.
 
6. תמונותיהם של דין שושני וסתיו הררי ז"ל עומדות מול העיניים הדומעות, מסרבות להתפנות לסדר היום החדש והמתדפק, כי זה היה מוות נוראי של זוג נאהבים ונעימים שבחייהם ובמותם לא נפרדו.

העירייה עוד תבדוק את מתן טופס 4 ואת מערכת הניקוז; נציבות הכבאות תבדוק את מתן האישורים, את הקריאות ואת לוחות הזמנים; וכך בוודאי תעשה גם המשטרה. אבל למשפחותיהם של סתיו ודין זה יהיה מאוחר מדי.

עם כל הכאב - הקריאות ששמעתי השבוע להתפטרותו של רון חולדאי היו מוגזמות ומיותרות, ולצערי חלקן נובעות מחשבון פוליטי עם ראש העיר, שיש לו פה גדול ורקורד עשייה גדול עוד יותר. האשימו את חולדאי בכך שהוא מטפל בניקוז רק בצפון העיר ולא בדרומה, כאילו שרחוב בן יהודה לא נראה באותו יום כמו מרכז ונציה. זה הבל ורעות רוח.

חולדאי ומטהו טיפלו במשך שנים ביסודיות בהצפות שפקדו כמעט מדי שנה את שכונת הארגזים בדרום. חולדאי הפך את פלורנטין, הוא הופך כעת את יד אליהו, ומשקיע גם בשכונת התקווה ובשכונות הדרום. חולדאי הוא אדם לא נחמד שמושך הרבה אש, אבל הוא איש חזון ועשייה, ותושבי תל אביב חבים לו תודה גדולה.

דין שושני וסתיו הררי ז"ל. צילום: פייסבוקדין שושני וסתיו הררי ז"ל. צילום: פייסבוק

7. מוטי בן שבת ז״ל מנהריה הציל משפחה בשיטפון וקיפח את חייו. אדם צעיר, אלמוני וירא שמיים, שהפך גיבור בעל כורחו. כך חונך, כך נהג, כך נספה. נתן ולא ביקש דבר - וכמוהו רבבות שבקרבנו, שקופים, אנשי עמל ודורשי טוב. מוטי שלא הכרתי - עולם ומלואו הצלת. אני בוכה עליך, אחי. יהא זכרך ברוך ואצילותך ומעשיך מופת. שבת שלום.