אין כמו צפייה בסרט של רומן פולנסקי על פרשת דרייפוס, כדי להבין מה קרה לשמאל הסוציאליסטי המערבי מאז תחילת המאה ה־20 ועד היום. כיצד מי שסימנו פעם את המצפן והמצפון של החברה הפכו להיות משרתי השטן הגדול, ושטנים לא קטנים בפני עצמם. בייחוד מעניין להיווכח בכך על רקע תגובות הגורמים ה"פרוגרסיביים" בעולם ובישראל אל מול סיום חייו של רב המרצחים קאסם סולימאני.

שוב הוכח כיצד הכוחות המתקדמים, מברני סנדרס וג'ו ביידן ועד פדריקה מוגריני ועופר כסיף, הם מגיני הרשעים ומחוללי הטרור העולמי. הם השכפ"ץ המדיני של העוול הגלובלי. איפה הם ואיפה המנהיגים הסוציאליסטים של תחילת המאה כמו אמיל זולא וז'ורז' קלמנסו, מי שהובילו את חשיפת האמת סביב פרשת דרייפוס. איפה הם ומי שהובילו את המאבק באנטישמיות, באפליה וברדיפת חפים מפשע. 

למי שלא צפה עדיין בסרט המצוין של פולנסקי וגם למי שצפה, צריך להזכיר עד כמה זולא, קלמנסו ואישי ציבור מהשמאל הצרפתי, יחד עם חושף הפרשה עצמו - קולונל ז'ורז' פיקאר, נשאו את נס המצפון והאמת. כיצד סירבו לקבל את תכתיב כוחות השחור שביקשו לשמר את האפליה, הדעות הקדומות וכמובן עיוות הצדק. 

"קצין ומרגל". באדיבות סרטי יונייטד קינג"קצין ומרגל". באדיבות סרטי יונייטד קינג

גם עשרות שנים לאחר מכן, אפילו בארצות הברית של שנות ה־60, השמאל הדמוקרטי עמד באופן מסורתי בצד הנכון של הערכים. נאבק בממסדים שמרניים ובדעות קדומות ומפלות. פעמים רבות, אם כי לא תמיד, החוגים שמכנים את עצמם פרוגרסיביים באמת היו מתקדמים. הם קידמו את כולנו בתחומים רבים וחשובים, מזכויות עובדים ועד שוויון לבני אדם באשר הם; מזכות בחירה לנשים ועד תמיכה בעם הרדוף ביותר בהיסטוריה - היהודים. 

לא עוד. זה כשני דורות לפחות השמאל האירופי הוא המגן הגדול של מסלפי ההיסטוריה והמציאות. במישור המדיני־פוליטי הוא הפך לרודף הרשמי של מדינת ישראל ולמוביל האנטישמיות החדשה. בדור האחרון, ובמיוחד בשנים האחרונות, גם השמאל האמריקאי, כולל חלקים מרכזיים במפלגה הדמוקרטית, הצטרפו לציר הרשע הזה. מפעילים רפלקס אינסטינקטיבי של הגנה על איראן ודומותיה, משחירים שיטתית את פניו של מי שנאבק באופל - במיוחד את מדינת ישראל והציונות.

הדוגמה הכי טרייה ניכרת בתגובות לחיסול סולימאני לפני שבוע. ניקי היילי, השגרירה האמריקאית לשעבר באו"ם, אמרה השבוע בצדק, שהמנהיגים והמועמדים הדמוקרטים הם היחידים שמתאבלים על סולימאני, חוץ מהאייתוללות כמובן. ואכן, למשמע תגובותיהם אפשר לחשוב שסולימאני, נסראללה והאיראנים הם הטובים בסיפור, בעוד דונלד טראמפ ותומכיו הם תמצית האפלה.

סנדרס עצמו השווה את חיסול סולימאני לרצח מתנגדי משטר רוסים על ידי ולדימיר פוטין, בעודו כופר בעצם השימוש בביטוי טרור כדי להגדיר את פעולות טהרן ושותפיהם. 

ג'ו ביידן, ברני סנדרס. צילום: רויטרסג'ו ביידן, ברני סנדרס. צילום: רויטרס

בזה אחר זה התייצבו מנהיגי ומועמדי הדמוקרטים, מאילהן עומאר ורשידה טליב ועד אליזבת וורן ואפילו ג'ו ביידן, והאשימו את טראמפ וממשלו ב"הגברת המתיחות" וב"החמרת היחסים" עם איראן. גם אצל מנהיגים מהשמאל האירופי נשמעו זמירות דומות, וכמובן אצלנו, למשל עופר כסיף שכינה את הפסקת מסע הרצח של סולימאני - "בריונות אמריקאית".

ההתייצבות האינסטינקטיבית של השמאל העולמי, הדמוקרטי לכאורה, לצד הטרוריסטים, המדכאים, רודפי הנשים, רוצחי המפגינים והמיעוטים - היא כבר תופעה גורפת. היא הפכה את המוסדות הבינלאומיים, אלו שהיו אמורים לקדם צדק והגינות בעולם, למשרתי הדיקטטורות האפלים ביותר ולרודפי הדמוקרטיות הצודקות שמגינות על עצמן. 

הגופים המכונים מועצת זכויות האדם של האו"ם ובית הדין הבינלאומי בהאג מחרישים מול טבח שיטתי, יומיומי באיראן, בסוריה, בתימן ובאפגניסטן. כאשר את מרבית תשומת הלב הם מפנים כלפי ישראל, הדמוקרטיה היחידה בשכונה וכמובן כלפי נשיא ארצות הברית.  

אבל מילא פוליטיקה, פיצול האישיות המוסרי של השמאל העולמי ניתן להסבר רק במונחים של טיפול פסיכולוגי, אולי פסיכיאטרי. כך למשל דווקא אלו שמובילים את פרויקט ה־#MeToo וההעצמה הנשית בניו יורק ובפריז, מגלים סובלנות והבנה למדכאי הנשים בטהרן. 

התהליך שעבר על השמאל העולמי מרתק ודורש חשבון נפש מרחיק לכת מצד מי שמתיימרים להיות מתקדמים ונאורים. כדאי להם לעיין שוב בפועלם של מובילי פרשת דרייפוס כדי לחזור לבהירות מוסרית וללמוד מה צריך לעשות אל מול הרשע. 

פרדוקס הרבנות 

ההתגייסות של הרב הראשי הספרדי למסע הבחירות של ש"ס והחרדים ממחישה עד כמה הכרחי לבצע את מה שהיה צריך לעשות מזמן - לבטל את הרבנות הראשית. הרב יצחק יוסף, הבן של מקים ש"ס, בסך הכל פעל בשירות אריה דרעי והמפלגה של אביו, וניסה להתמודד עם הטענות נגד החרדים. 

הכוונה: לחמוק מההאשמות המוצדקות בנוגע להשתמטות משירות, מחיים על חשבוננו, מעידוד הבערות ומיתר חוליי הפוליטיקה החרדית. כדי להדוף את אלו, ניסו בש"ס לערער את הבסיס המוסרי של מי שמטיח בהם את האמת בפנים. לכן נדרש להשחיר את פניהם של 400 אלף ישראלים, בשר מבשרנו, מי שמשרתים בצבא, עובדים והם חלק מובהק מהפרויקט הציוני, אבל אינם יהודים על פי ההלכה. 

הפרדוקס הוא שהרבנות הראשית והממסד החרדי הם אלו שאשמים בכך שעדיין לא נמצאה הנוסחה שתהפוך את רובם המכריע של אלו ליהודים רשמיים. אבל הבעיה של הרבנות הראשית רחבה בהרבה: מדובר במוסד שלא שייך לנו יותר. לא לעם ולא למדינה.

ישיבת הרבנות הראשית. צילום: דוברות הרבנות הראשיתישיבת הרבנות הראשית. צילום: דוברות הרבנות הראשית

הרבנות הראשית הוקמה בימי הבריטים, ואז הרב קוק, הרב הראשי הראשון, עמד על כך שהרבנות תהיה גוף א־פוליטי, שמאחד ומחבר את כל חלקי העם. בתחילה הוצבו במועצת הרבנות שלושה חברים חילונים, שנועדו לקדם את הפתיחות, הסובלנות והעדכניות של המוסד הלאומי. שנים רבות הובלה הרבנות בידי הציונות הדתית, אלא שבדור האחרון היא הידרדרה והוסגרה סופית לידי החרדים. 

שיא השפל הגיע בימי ממשלת רבין ופרס, כתמורה על בגידת ש"ס בבוחריה ותמיכה בהסכמי אוסלו. עם הזמן הפך הרב הראשי הספרדי לקניינה של המפלגה ושל משפחת יוסף, כשהרב הראשי האשכנזי מתפקד כחניך תורן של הפוליטיקאים והרבנים החרדים האשכנזים.

הציבור הרחב מכיר את עוולות הרבנות הראשית מעולם הנישואים והגירושים, ומסיוט הגיורים. אבל שערורייה לא פחותה בחומרתה נוגעת להסגרת מונופולים כלכליים בעלי ערך אדיר לידי העסקנים החרדיים: מונופול ההשגחה על כשרות בתי עסק ומסעדות בארץ והמונופול על יבוא הבשר לישראל. אלו נקבעו בחוק. כתוצאה מכך השתלטו גופים כלכליים חרדיים שמחוברים לאנשי עסקים מרכזיים על שוק המזון הישראלי. הם הנחילו כאוס ושחיתות, כפי שקבע גם עמיחי פילבר, בכיר לשעבר ברבנות שחיבר דוח מטלטל אחרי התפטרותו. ניגודי האינטרסים  נאסרו על ידי בג"ץ, למשל בכל הנוגע ליחס משגיח ומושגח, אבל נמשכים במלוא המרץ.

לכן דברי הבלע של הרב יוסף, שבמקום לקרב זורעים שנאה ופירוד, הם רק דובדבן מורעל על קצפת מקולקלת מימים ימימה. את הרבנות הראשית צריך לבטל, ולמצוא דרך אחרת לקרב את הציבור ליהדות ואת האתוס היהודי לעם היושב בציון.