לפוליטיקאים בישראל יש בעיה מערכתית ידועה: להספיק להשתחל לסדר היום הציבורי עמוס ההתרחשויות ולזרוק איזו פצצה תורנית, בטרם יבוא גל חדש ויבלע את פרי עמלם. האסים המובחרים שבהם, המשחקים בליגת־העל - בנימין נתניהו הוא דוגמה מושלמת למי שיודע למרר את חייהם של עורכי מהדורות הערב - מצליחים אף לקבוע את סדר היום בלי להתנחם במה שנשאר בליין־אפ בין האייטמים על השפעת, דברי דונלד טראמפ ותחזית מזג האוויר. 

בינתיים נותרו חודשיים פחות שבוע עד הבחירות, ושום דבר לא הולך להם. תחילה חוסל קאסם סולימאני. כמה אירועים פוליטיים נעצרו, נדחו ואף התבטלו לחלוטין בעקבות האירוע הביטחוני הגדול הזה, פשוט כי אין טעם: אף אייטם פוליטי לא יתפוס מקום בתחילת המהדורה.

לאחר שספגה המערכת את המכה והתחילה להתאושש ולהתארגן לקראת פתיחת הקמפיינים, הגיעה הסופה. "למי אכפת מאיתנו כשנהריה נראית כמו ונציה?", נאנח באוזניי אחד מבכירי הזירה הפוליטית. ככה זה: חיסולו של מגה–טרוריסט דוחה את שיח הימין־שמאל, המבול אינו משאיר זכר לוויכוח על כתבי האישום - ואפילו נושא החסינות נראה קצת רדום וחיוור בצל התפרצותם של איתני הטבע.

אך מי שתמיד יקבל זכות קדימה ויפתח את המהדורות, ויהי מה, יהיה השד העדתי. זה הפתרון האולטימטיבי לכל בעיה בקמפיין. זה הרייטינג. זה הנושא הכי פוליטי.

בכל הטקסט שהשמיע הראשון לציון, הרב הספרדי הראשי לישראל יצחק יוסף, בכינוס הרבנים שנערך בשבוע שעבר בירושלים, משפט אחד היה המפתח לכל השאר: "עשרות או מאות אלפים מהעולים מברית המועצות לשעבר אינם יהודים, והם מצביעים למפלגות שמסיתות נגד הציבור החרדי והדת היהודית".

"המפלגות המסיתות" זה לא יותר ממס שפתיים. לו אמר הרב יוסף "ישראל ביתנו" במקום לנקוט את הניסוח המעורפל הזה, הוא היה חוסך זמן לפרשנים. זאת לא הייתה אמירה הלכתית המנותקת מהמציאות הפוליטית. הרב הראשי דיבר כמו פוליטיקאי, ודבריו השתלבו היטב בשיח השנאה, החוגג כאן בזמן האחרון.

האמירה על "המוני גויים רוסים" שוכנת בדיוק באותו תחום אפל שבו שוכן "סרטון הנידה" שפרסם ח"כ אלכס קושניר בשבוע שעבר. ביניהם יש רק הבדל אחד חשוב: אי אפשר להשוות בין משקל אמירתו של הרב הראשי לישראל, דמות שהיא גם תורנית וגם ממלכתית, לזה של גימיק לא חכם ולא מוצלח בעליל של חבר כנסת אלמוני הצמא לחמש דקות של חשיפה ולכותרת וחצי בעיתונים.

שניהם הרימו את תרומתם לשיח האלימות, ההסתה וההכללות בגרוש, כל אחד ממקומו וממעמדו. הם זורקים פצצות סירחון - ואנחנו קונים אותן פעם אחר פעם. המערכת - הפוליטיקאים, העיתונאים והציבור כולו - כבר אינה רגישה לשנאה; היא אפילו התמכרה אליה. רף הרגישות עלה פלאים, כמעט הכל מותר. מקסימום אפשר לצייץ בטוויטר משהו על כך שהדברים הוצאו מהקשרם.

# # # 

בעקבות דבריו של הרב הראשי פרצה - איך לא - סערה ציבורית. באגף ה"רוסי" של הרשת נחלקו הקולות. רבים העלו פוסטים נזעמים ונסערים, ובהם פורטו תולדות משפחותיהם, בדגש על היותם יהודים עם קבלות. חלקם אף מנהלים אורח חיים מסורתי או אפילו דתי לכל דבר. קבוצה אחרת אימצה דווקא את הכותרת "I'm not your goy!", הברקה של אחד המגיבים. אלה דרשו "לא להצטדק בשום פנים ואופן". "כן, איני יהודי על פי ההלכה ואיני מאמין בשום כוח עליון - ואני גם לא חייב שום דיווח והסברים לאף אחד", כתב אחד הגולשים. "לא הרב הזה יחליט אם יש לי זכות לחיות בישראל או שאין לי; יש כאן חוק, והחוק קובע".

ומה באמת קובע החוק? כל בעל גישה לאינטרנט אינו זקוק להסברים מלומדים. מספיק להיכנס לגוגל ולעיין בערך "חוק השבות" בוויקיפדיה. החוק אושר בכנסת כבר ב־5 ביולי 1950, בעקבות יוזמה של חבר הכנסת זרח ורהפטיג ממפלגת הפועל המזרחי, והיה במשך שנים רבות הביטוי החוקי המרכזי להיותה של ישראל מדינת הלאום של העם היהודי.

הוויכוח באשר לשאלת השאלות, "מיהו יהודי", בהקשרו של חוק השבות, ניטש שני עשורים והגיע לשולחנם של שופטי בג"ץ. אחרי שהוכנסו בו תיקונים ושינויים, התקבל חוק השבות סופית בשנת 1970 והעניק זכות עלייה "ליהודי, לבן של יהודי ולנכד של יהודי". מהחוק הוחרג מי שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון.

המפלגה שנתנה יד להענקת זכות עלייה לדור השלישי לא הייתה אלא המפד"ל, המפלגה הדתית־לאומית. וכן, בשנות ה־70 אביגדור ליברמן עדיין גר במולדובה הסובייטית, ומי שהניח את הפצצה המתקתקת הזאת היו פוליטיקאים חובשי כיפות. הנימוק של אנשי המפד"ל נשמע היום תמים, שלא לומר מטופש: באותן השנים הם סברו כי "מעטים יבקשו לעלות על סמך היותם נכד של יהודי".

לו סיפר מישהו בשנות ה־70 למיכאיל גורבצ'וב, אז בכיר במפלגה הקומוניסטית, שבתוך 15 שנים הוא יהפוך למנהיגה של ברית המועצות ויביא להחרבתה, ושבעקבות נפילתה יעזבו מיליון מאזרחיה היהודים (מצד האב והאם, או רק האב, או רק האם, או רק הסבא או הסבתא או בן הזוג) לישראל, סביר להניח שהאחרון היה מקבל התקף לב במקום. וכמוהו גם חברי סיעת המפד"ל של שנות ה־70, מן הסתם.

עולים שאינם יהודים על פי ההלכה או אינם יהודים כלל וכלל היו כאן תמיד. אומנם בממדים שונים, אך התופעה עתיקת ימים. בתקופת המנדט זה היה פשוט: הצלחת להשיג אישורים ועלית? ברוך הבא. ההשתייכות ההלכתית של העולים לא העסיקה את הבריטים. רעייתו של שאול טשרניחובסקי, מלניה פון גוזיאס־גורבצביץ, הייתה נוצרייה אדוקה ממוצא פולני־גרמני־אוקראיני, שלא ידעה עברית עד סוף חייה (אף שחייתה בארץ 40 שנה). היא לא יכלה לקרוא את יצירותיו של בעלה. 

אלישבע המשוררת (יליזבטה ז'ירקובה), שעלתה ארצה בשנת 1925 עם בעלה היהודי, הסופר והמו"ל שמעון ביחובסקי, לא התגיירה. היא נותרה נוצרייה, ועובדה היא שאז זה לא הפריע לאיש. היא פרסמה שירה בעברית ותרגמה לרוסית יצירות של סופרים עבריים.

גם עלייתם של יהודי גרמניה בשנות ה־30 התרחשה תחת הפיקוח הבריטי וללא חוק השבות. עובדה ידועה: בין העולים בעלי ההשכלה ושוחרי התרבות האירופים היו גם זוגות מעורבים.

אלכס קושניר, צילום: הדס פרוש, פלאש 90אלכס קושניר, צילום: הדס פרוש, פלאש 90

במה שונה מהותית מצבה של העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר מזה של כל קודמותיה? התשובה היא בשדה הפוליטי. השד העדתי התחיל לחגוג עוד בטרם עלו ארצה המוני העולים מברית המועצות. הפנתרים השחורים השתמשו בביטויים לא בדיוק פוליטיקלי־קורקטיים כלפי ה"רוסים" הרבה לפני ש"רבבות של ספק־יהודים הציפו את מדינת היהודים".

גם הרב יצחק פרץ, שבעבר הנהיג את מפלגת ש"ס וכיהן מטעמה כשר הקליטה בממשלת יצחק שמיר, ידע לעורר סערות פוליטיות. בבמות שונות הוא התבטא על ה"עולים מרוסיה, שהם גויים". בעקבות אמירותיו פנה שמיר אל שר הקליטה שלו וביקש שיתנצל, אך פרץ סירב.

כעבור כמעט שני עשורים, ב־2009, התבטא אותו פרץ - הפעם בשבתו כרב העיר רעננה - בעקבות חשיפת החשוד (דובר רוסית) ברצח משפחת אושרנקו: "גויים מרוסיה אשמים בגל הפשיעה בישראל".

הרבה מים זרמו מאז בנהר הפוליטי. הרבה שנים שש"ס היא חלק מממשלות ישראל ומחזיקה בתיק הפנים. פעם אחר פעם, בחירות אחר בחירות, היא מקבלת לידיה את כל הכלים הפרלמנטריים והממשלתיים המאפשרים לה לבצע שינויים לפי השקפת עולמה.

היו תקופות שבהן הורכבו קואליציות פחות נוחות לש"ס וקואליציות יותר נוחות לה. בממשלת רבין הייתה ש"ס חזקה וחופשייה מאי־פעם, ולו רק הייתה מתעקשת לשנות את הקריטריונים של חוק השבות - קרוב לוודאי שראש הממשלה היה הולך לקראתה. אבל היא לא עשתה זאת. החל מתחילתו של גל העלייה הגדול ועד היום, אותם פוליטיקאים - שמדי בחירות מדברים בגנותם של העולים מברית המועצות לשעבר - לא העזו לנקוט יוזמה, לא הוכיחו את רצינותם בדבר דאגתם לצביונה היהודי של מדינת ישראל, ולא קידמו חקיקה שתשנה את חוק השבות ותעצור את התופעה שכל כך מחרידה אותם. מדוע בעצם? למה להסתפק בסרטונים ובמתקפות על "גויים גמורים"?

התשובה היא שקל ומשתלם יותר לנהל מלחמות אתניות מלקדם חקיקה מאוד לא פופולרית. הבחירות הולכות והבחירות באות, והשד העדתי לעולם יעמוד.

# # #

וכעת לנתונים הסטטיסטיים היבשים: כ־900 אלף אזרחי ישראל שעלו מברית המועצות משנת 1989, וכ־65% מהם - יהודים על פי ההלכה. כ־25% מהם מוגדרים "זרע ישראל" והיתר (כ־10%) הם לא יהודים, בני (או בנות) זוג שעלו ארצה מתוקף חוק השבות. לתשומת לבם של כל הדואגים לעתידה ולצביונה היהודי של המדינה: הנתונים אינם סטטיים; אנשים עולים ואנשים יורדים, ובעיקר - אנשים מביאים ילדים לעולם. גם אותם לא יהודים.

המשימה העומדת בפני המפלגות החפצות בשמירת המסורת והצביון היהודי פשוטה בהרבה מזאת שניצבת לפתחה של ישראל ביתנו. הובלת שינוי חקיקה היא מהלך קשה אבל אפשרי, בעוד שהעברת חוק האוסר על הציבור לשנוא את השונה ממנו הוא דבר בלתי אפשרי, כידוע.

כאשר פוליטיקאים או אנשי ציבור בולטים מתבטאים בגנות העולים שאינם יהודים - מדובר בהסתה גרידא. רוב רובם של העולים הלא יהודים הגיעו ארצה בזכות ולא בחסד. הם לא זייפו מסמכים ולא עברו על שום חוק. לא הם אשמים, אלא מי שמסית נגדם בלי לנקוט שום פעולה פוליטית שתביא לשינוי חוק השבות או לקידום כל פתרון פוליטי אחר. ואז באים קושנירים למיניהם עם "סרטוני הנידה" למיניהם וחוגגים מנגד. בינגו.

נ"ב, נכון לשנת 2014 היו בעולם כ־23 מיליון זכאי חוק השבות. כ־9 מיליון מהם אינם יהודים על פי ההלכה. מוגש כחומר למחשבה.

[email protected]