במשך עשרות שנים עומדים מבוגרים וילדים בתורים מסודרים וממתינים בסבלנות להזדמנות להיות חלק מג'ונגל דמיוני, מעיירת פיראטים, ממלחמת הכוכבים; להטיס חללית אל הירח. בראש כל תור כזה ניצבות דמויות מצוירות מגחכות, אורות לוהטים וכל מה שניתן ללכוד במצלמה ולשווק כחוויה לימודית. שום דבר לא פסול בממלכת הקסם, ואין בה אשפה ופסולת.

בין המבקרים הרבים מסתובבים עובדי האתר נושאי מטאטאים ועוזרים לפיה הטובה לשמור על הניקיון. במעמקים האפלים של ממלכת הקסם אין סודות ולא מאבקים. אין דם על הידיים. אין סכנות אורבות לנפש. הטבע מדבר לכולם אבל לאף אחד מיציריו אין מה לומר. את אתרי האסקפיזם בנה וולט דיסני, ועד שלא ראיתי אותם קשה היה לי להבין. 

מהיום שסיימנו להגר היה ברור שמתישהו יהיה עלינו לקחת את הילדים לאתר שרוח העוועים של וולט דיסני נחה עליו. זה היה ברור, משום שבקודקס ההורות, עמוד 2 למעלה, תחת האות ד' מופיע דיסניוורלד. עבור ישראלים מסוימים, שאינני נמנה עמם, לקחת את ילדיהם לדיסניוורלד הוא כמו טיול חובה למוחרקה.

הייתי שם, אבל אינני זוכר דבר וגם מבלבל דרך קבע עם הר תבור או כרמיזן. ככל שניסיתי לעשות לעצמי נוח בביתי החדש ולהתמסר לצליל האש מפצחת בולי עץ באח, נשב דיסניוורלד בחדר כמו רוח מחלון שבור. את חודשי החורף העברתי מבועת, אבל עם הפשרת השלגים באביב נפל הפור: הזמנתי חבילת תיור משפחתית לאורלנדו, פלורידה. 

בפסח פגשנו חבר של בני הקטן שהגיע עם משפחתו לטיול מזורז ושאפתני באמריקה. מוטל על ספת עור רכה ומפנקת של מלון בטיימס סקוור, הבטתי באורחים בעיניים כלות. ההורים היו בכושר נפלא. גרומים, רזים ושריריים. שלושת ילדיהם היו במצב רוח מרומם. הם נהנו מכל רגע. קרעו את העיר. חצו אותה ברגל כשהם דוחפים עגלת תינוק. שכרו מכונית ודהרו מחוף לחוף. אם היינו עולים מולם למשחק כדורסל, הם היו אוכלים אותנו בלי מלח.

עד כדי כך הותירו אותנו חיינו באמריקה חיוורים, תשושים ונפולים. אפילו ילדינו, לא החבורה האקטיבית ביותר בניו אינגלנד, נדבקו בקדחת הנדודים והתחילו לצעוק: דיסני! דיסני! לא רציתי לספר לכם, אמרתי בקול קודר וחמור, אבל בחודש האחרון נרצחו ארבעה תיירים באורלנדו ברציחה פולחנית. עד היום לא מצאו את כל החלקים שלהם, אבל הצליחו להרכיב את ההורים. זה היה משהו מטומטם למדי לומר לילדיי. יושבי המושב האחורי דחו את אזהרתי בבוז. בני הצעיר ליטף את כתפי באצבעות עדינות. 

לא היו לי טענות מנומקות על הסוויטה הקטנה במלון "אמבסי". כפי שיאה לאתר עם השקפת עולמו נטולת אברי הרבייה של דיסני, היו בחדר השינה שתי מיטות נפרדות. בדיעבד הסתבר שוולט צדק. בסופו של יום עינויים מפרך בממלכתו אין לך כוח לכלום וגם לא ליבידו. גם בנושאים קולינריים לא היה לי מה לכתוב הביתה.

אין ספק - כך למדתי בדיעבד - שבעיר התיירות הגדולה מתחבאות מסעדות טובות ששמען יצא למרחקים, אבל לא סעדנו בהן. היינו כבולים ללו"ז נוקשה, ולא היה זמן להשקיע במימוש שיגיונותיו של אבא. אכלנו בטרופיק גריל במלון ובקנטינות של אתרי דיסני שאיכות וטיב האוכל בהן מסבירים מדוע נושאים אמריקאים רבים 30 קילו מיותרים על גופם. 

מהרגע שנכלאתי במציאות החלופית שהמיט דיסני על פלורידה והתחלתי להתברבר בסדרי ההסעה והשינוע המופתיים שחוצים את אורלנדו שתי וערב, ו־40 אלף העובדים החלו לצבוט את לחיי ולצעוק לעברי "לחייך! לחייך!" ו"מוכרחים להיות שמח!", התפשטה על פניי הבעה חמוצה של שאט נפש ודחייה ולצדה בוז תהומי עמוק לארבעת האינפנטילים שאיתי, שנושאים את שם משפחתי מבלי שיחלקו איתי ולו גן אחד מהוויית עולמי הקודרת. 

מהרגע שעליתי לאוטובוס שלקח אותנו לאפקוט דרך המישורים המוריקים, האוטוסטרדות הנפלאות והשלטים מעוטרי האוזניים העכבריות של מיקי מאוס המאוס, הרהרתי בכותרות עיתון אפשריות: "תייר מדוכדך פתח באש על עוברים ושבים, לקח בני ערובה והתבצר באוטובוס לאפקוט". וצילום שלי בשיער פרוע ובעיניים נוצצות מצמיד אקדח מ"מלחמת הכוכבים" לרקתו של הנהג. 

החוויה התיירותית המעצבת באורלנדו תוכננה כך שמרגע ההגעה ועד העזיבה אין עולם אחר אלא עולמו של וולט דיסני. אין לאן לברוח. אין עם מי לדבר. אין כתף שפויה לבכות עליה, כולל של בן משפחה מדרגה ראשונה. נחילים סמיכים של תיירים קרועי עיניים במכנסיים קצרים החושפים את ירכיהם המשופשפות בוורוד מזעזע, שמהסניקרס שלהם עולים צלילי דשדוש רטובים, נעים בדבוקות גדולות כשהם מכלים כארבה את כל הניצב בדרכם, בעיקר הררים פורנוגרפיים של ג'אנק פוד שמנוני נטול ערך תזונתי. 

שם המשחק אצל דיסני הוא פרפטום מובילֶה: תנועה מתמדת. אם אתה עוצר, אתה מת. אם נקלעתם לעולם הסחטני השפל הזה, שמבקש לשכנע אתכם שהתרופה לרעות החולות בעולמנו היא היצורים המצוירים המחייכים אליכם ומצטלמים עם ילדיכם ומובילים במבוך רעשני של ריגושים זולים ורכבות שדים קולניות שנוסעיהן צורחים באימה ומרימים ידיים שעה שקרוניתם צונחת אל קרקעית אגם מלאכותי, עליכם להיכנע ולהתמכר לחוויה. זה פתטי וחסר תכלית להיצמד בעקשנות אנינה וגבוהת מצח למה שבאמת מרגש אתכם בחיים. 

לא תמצאו כאן אלבום חדש של בוב דילן או ספר ישן של וויליאם פוקנר. לכאן באים כדי להשתתף בניסיונן של החברות הכלכליות הגדולות בעולם למרק את מצפונן. לכאן באים כדי להימלט ממציאות אפורה, מדכדכת ומאיימת ולהמיר אותה לימים ספורים באשליה אודיו־ויזואלית שקרית, דמגוגית ומסוכנת באדיבותו של נביא הסרטים המצוירים. 

דיסניוורלד, צילום: Gustavo Caballero.GettyImagesדיסניוורלד, צילום: Gustavo Caballero.GettyImages

לא הממון הרב שזה עלה הוא הבעיה. גם לא הלחץ הלא מתון כלל שסימן אותי כמשבית שמחות וכפה עליי לעלות לקרוניות המפלצתיות שבהן נגררנו לפסגות תלולות ואחר הטילו אותנו, צורחים בשיא ריאותינו, אל מסע מטלטל שממנו יצאנו נקועי גב ודפוקי ברכיים. אינך יכול להגיע לדיסניוורלד ודווקא שם לגלות שאתה סובל מפחד גבהים וכי תחושת הקבס והבחילה שלופתות אותך בהר המוות, הר החלל או הר השפריץ הרטוב, אינן נעימות לך.

מי התנדב לעלות עם בנו בכורו למעלית הטרור אם לא אב המשפחה, טר"ש ורובאי 04? במהלך הנפילה החופשית גיליתי שמאחורי חזותי הרכרוכית מסתתר מאגר של תעוזה ישראלית קוראת תיגר והתרסה. עובדה שעליתי עם הבנים לכל המפלצות המכניות שנקרו בדרכנו. כולל לקרוניות שבכניסה אליהן התנוסס שלט גדול: אסור לחולי לב, לנוטלי תרופות ולנשים בהריון. 

מתישהו במהלך הביקור קרה לי משהו נורא. נורא משום שמעולם לא זיהיתי רגישות יתרה של דור שני או שלישי לניצולי שואה. בדרך כלל אני משאיר את הכתיבה הפולמוסית ואת השימוש הנפוץ בסממנים המאפיינים לאחרים. לא משום שלבי גס באלה, אלא משום שאחרים עושים את זה טוב ממני.

דימויי שואה אינם חלק מיידי מעולמי הרוחני, אבל ביום הראשון בדיסניוורלד, אחרי שהשגחתי בסדר המופתי באוטובוסים שהזיזו עשרות אלפי מבקרים ביום ממקום למקום, מהלא נודע אל המבהיל, מאימה לרעותה, מאתר דמוי אסון אחד למשנהו, הכה בי רעם. 

פתאום גיליתי לאן הועתקה היכולת הארגונית השטנית של הגרמנים. הבנתי על בסיס איזה מודל נבנתה באורלנדו מכונת הבידור המפלצתית הזאת. הבנתי מדוע בחר צייר הקומיקס ארט ספיגלמן לצייר בספרו "מאוס" את היהודים כעכברים, כמובן לא רק. ברגע שהבנתי מדוע אני מתקומם נגד מה שנתפס בעיני רבים כחוויה בידורית לא מזיקה, רציתי את נפשי למות. מהרגע שבו ניחתה עליי ההכרה הזאת בכל עוצמתה, רציתי לחלוק בה עם מישהו. ניסיתי את אשתי, אבל אחרי ההלצה השלישית היא הבהירה לי שלא תרשה לי להתפלסף כאיש רוח בגרוש על חשבון ילדיי הנהנים. 

צריך להיזהר בעניין הזה. אסור להוציא את דיבתם של 40 אלף עובדי דיסני, אף שיש דבר מה דוחה ותמוה בניסיונם לפקוד עליי ועל שכמותי לחייך וליהנות כל הזמן. אני שונא שאומרים לי כיצד להרגיש. אבל כשם שעליי להיזהר בכבודם, היו צריכים מקימי פארק היורה־יודן הגדול הזה להיזהר במשא זיכרונותיו של העם היהודי או כל מיעוט נרדף אחר בשואה. 

היה עליהם להיזהר כאשר באו לסמן את הקווים והעמדות הממוספרות בכניסה לכל אתר. היה עליהם להיזהר כאשר העמידו את התורים הארוכים והצפופים הללו של אלפי אנשים הנדחקים אל הלא נודע, ניצבים שעה ארוכה מול דלתות סגורות כשים אדם צובא עליהם מאחור. מישהו רגיש ובעל הכרה היסטורית היה אמור להבין שהסלקציה, התהליך שבו מנפים מהתור את הקטנים והחלשים, את אלה שאסור להם לעלות לקרוניות המבהילות והמסוכנות באמת, כמו הבן הצעיר מדי שלי, עלולה לעורר נשכחות אצל מי שבאחריותם לזכור. 

אתם תוהים כיצד מנפים מהתור את בני הגיל הרך? מציבים אותם ליד עמוד שעליו מסומן הגובה המינימלי של המורשה בכניסה. רק אני ראיתי את זה? חלשים ימינה וחזקים שמאלה? גם חיבתו של דיסני למפלצות משפריצות ומרססות המתנפלות מהחשיכה על המבקרים תרמה לתחושת הדז'ה וו של אלה שלעולם לא ישכחו. 

בחלק גדול מהאטרקציות לוכדת אתכם רתמת ברזל בטיחותית ומצמידה אתכם למושב כך שאינכם יכולים להימלט. אחד מאמצעי ההפחדה המקובלים הוא ריסוס מים מהתקרה המסמלים את הרוק של המפלצת מ"הנוסע השמיני", שנמלטה בחלל הסגור והיא מסתובבת באולם ומאיימת לכלותכם. הטיפות הדוחות הללו מהשמיים הקודרים של דיסני היו בעיניי שיא של טעם רע.

אני יכול להתלונן על הטלטול הפיזי הלא מתון בסיבובים החדים ועל החבטות והמכות היבשות בגוף, אבל אלו יהיו קובלנותיו של עם אחר בסיטואציה מאוחרת ובית המשפט העליון כבר התייחס אליהן. אבל אף כאב גב אינו מצדיק את האות S באחד האתרים העתידניים שהייתה דומה באופן מדהים לאות S של האס־אס. אף אחד מהגרפיקאים ואנשי התדמית המוכשרים שבנו את דיסניוורלד לא ידע מה הוא עושה ולא אמר: אני לא אוהב את ה־S הזאת? 

תור ארוך וצפוף השתרך מול המרתף החשוך והקודר של "מלון הטרור". פקידי המלון במדים מיוחדים ניסו להפחיד וסיפרו לקהל בדיחות אימה תפלות. פתאום ראינו שאנחנו ניצבים מול מה שנראו לי כמו כבשנים סגורים, שנהמה רועשת ועמומה עלתה מהם. כבשנים? דיסניוורלד? צופפו אותנו במעלית קטנה. רתמת ברזל ירדה מהתקרה. המעלית טיפסה לקומה העשירית ואחר צנחה למרתף ללא בלמים. 

ביום השלישי הידרדרתי לפרנויה מוחלטת. שמו של נהג האוטובוס, על פי התגית הנעוצה על חזהו, היה היינץ מולר. כל הדרך ל־MGM חישבתי כיצד אמלט מהאוטובוס. המקום שבו הראו לנו כיצד צילמו את סרטי אינדיאנה ג'ונס, הזכיר לי את קלוד לנצמן, ששם לב שאפילו "רשימת שינדלר" הרציני נראה כמו סרט דינוזאורים של ספילברג. ביציאה מאחת מהופעות התלת־ממד, שכדי ליהנות ממנה מחלקים בכניסה משקפיים מיוחדים, התנשאה ערימה גדולה של משקפיים שהתבקשנו להשאיר בדרכנו החוצה. ערימה גבוהה עם עדשות שעליהן נשברו קרני שמש. זה היה כה נואל, חסר רגישות וברוטלי עד שנגמרו לי המילים. 

כשחזרנו הביתה נועצתי בחבר אנתרופולוג. אינני יודע מדוע לא הופתעתי כאשר נתן לי לקרוא ספרים עבי כרס שניתחו באזמל חד את הצוואה הרוחנית של דיסני ולא עשו עמו חסד. לא הופתעתי מכך שלא הייתי לבד בתחושת הדחייה שלי מהבידור ההמוני, הגס והתוקפני של עולמו. אף אחד מהחוקרים לא הגיע למסקנות קיצוניות כמו שלי, אבל כולם, ללא יוצא מן הכלל, מתחו ביקורת קשה על היומרה לשלול מאיתנו את זהותנו בניסיון להעביר אותנו לעולם אחר, לכאורה בנאלי, נטול רשע ודמיוני - אבל בעצם מסע לא קסום ולא מסתורי לצדה האפל והמרושע של הנשמה.

אתם יכולים לקחת את הילדים לדיסני זה או אחר, אבל אל תבואו אליי בטענות: לא כל מה שמענג ילדים בימינו הוא בהכרח בילוי נאיבי שאינו משאיר צלקות. העדות הטובה ביותר עבורי היא שילדיי זוכרים דברים אחרים, שאפתניים ויקרים פחות שעשינו כמשפחה, אבל 20 שנה מאז אותו ביקור אף אחד לא הזכיר אותו אפילו במילה.