לקחתי אבן
הורסים את בית מעריב. מיהרתי שמה וראיתי את כל הבניין בצורת ערימה. שני טרקטורי ענק עם כפות ברזל אימתניות שוטטו ברעבתנות. את הקיר של החזית הפינתית המפורסמת השאירו, הוא עומד שם עכשיו כמו תפאורה של תיאטרון.
האתר הוקף גדר גבוהה, אבל כשיצאה משאית, נפתח שער, והחלקתי פנימה. פניתי להגשים את התוכנית שלי: לקחת אבן למזכרת.
שני אנשים גדולים שנראים כאילו הטרקטור הוא אבא ואמא שלהם קפצו. הי, לאן אתה הולך? המשכתי, אומר בחביבות: "זה בסדר, עבדתי כאן, אני רק רוצה לקחת אבן".
אחד הפועלים נעמד מולי בידיים פרושות לצדדים, חוסם בגופו כל התקדמות נוספת, שצריך לומר את האמת, הייתה עלולה להיות מסוכנת ולהביא בסופו של דבר לכותרת: בעל טור נספה באתר הריסת בניין מעריב.
"אני רק לוקח אבן וזהו", אמרתי לו.
"לא". הוא אמר, ואז הוסיף: "אני אביא לך. חזור אחורה. אל תזוז".
חזרתי. לא זזתי.
הוא לקח אבן. ניער ממנה את האבק, ואז הוא עשה עוד דבר יפה. ניגש הצדה ולקח שקית נייר נאה עם ידיות, שהייתה שם, כנראה שארית מארוחת צהריים שהגיעה בשליחות. בתוכה הוא הניח את האבן, והגיש לי אותה כך. כאילו קניתי מתנה.
זהו שבר בטון בגודל של מלון בערך, הוא מונח עכשיו על מדף בחדר העבודה שלי. אולי ממש חלק מאחד החדרים שבהם ישבתי שנים ארוכות בבית מעריב שהיה ביתי השני.
מדוע לקחתי לי אבן משבריו למזכרת? אין היגיון, ולכן זו הסיבה הטובה ביותר לעשות זאת.
2020 והמצעד
אין עשור בלי מצעד העשור. האזנתי. חלק מן הזמרים לא הכרתי, אבל היו הרבה שכן. חלק מסגנונות השירה לא אהבתי, אבל היו רבים שכן.
הכרתי כמובן את דיוויד בואי, שהיה גם במצעדי עשור רבים קודמים. מי לא מכיר את סיה? לפעמים היה גם שיר מלודי ורומנטי חסר זמן, אפילו בלוויית עוגב, כגון "מצפה לך" ששר ניק קייב (מקום 48). גם אדל כמובן נמצאת במצעד הזה. איך לא.
עברתי כמה מצעדי עשור בחיי. במצעד העשור ששודר ערב 1960, שסיכם את שירי שנות ה־50 עוד הייתי קטן, ובעיקר הרדיו היה גדול ועם מנורות. לא שידרו אז הרבה פזמונים לועזיים ברדיו. נדמה לי שמצעד העשור כלל אז את אלביס פרסלי וקליף ריצ'ארד. עוד שנה ועוד מצעד, ועד גיל 17 כבר גיבשתי הבנה וניסחתי כלל: השיר הראשון במצעד הפזמונים הוא תמיד השיר הגרוע בכולם.
אז הבנתי שלא הייתי רוצה להיות זה שזוכה בשיר הראשון במצעד. לא הייתי מכבד את עצמי.
נחזור למצעד העשור בערוץ 88 עם 88 שירי העשור. המקום הראשון הפתיע אותי. שיר טוב, בניגוד גמור לכלל. זה השיר "האם אני רוצה לדעת" של ארקטיק מנקיז. קופי הקוטב. שיר יפה, מילים מצוינות, גם קליפ נהדר. אגב, גם במקום השני היה שיר שלהם.
היה שווה להאזין למצעד העשור, אבל היה שווה במיוחד כי למצעד העשור חדרו הפעם גם פרקי חזנות. במקום ה־37 במצעד הפזמונים העולמי היה השיר "הנני" של לאונרד כהן. שיר חזק. אפילו השדרנים הקשוחים והמעודכנים בחידושי הצלילים המודרניים ביותר הודו שצמרמורת חלפה בגופם. זהו שיר שממנו בוקעים קולות חזן ששר בזעקה כלפי שמיים את המילה העברית הנני. אין דבר שאני אוהב יותר מאשר בלבול סדרים ואופנות. פרקי חזנות בנוסח אשכנז במצעד הטרנדים העולמי מצא חן בעיניי. כלל חדש: השיר ה־37 הוא הטוב בכולם.
היום בקלפי
מדובר בבית שעד שנת הבחירות הזו שררה בו אחווה. או אז האח הגדול הצביע בפעם הראשונה. הטלת הפתק לוותה במבטה האוהב של האחות הצעירה. אומנם דבר מה קנאי קטנטן ניקר בה, כשהיא חשבה שהיא עצמה תזכה להיכנס לראשונה מאחורי הפרגוד רק בעוד ארבע שנים. את דעתה תוכל לבטא רק אז, כי היא נולדה שנה אחריו, אבל מה לעשות, אין טעם לבכות על מה שנקבע על פי חוקי המדינה.
חודשים ספורים אחרי כן היא ראתה עד כמה האפליה מטעמי גיל יכולה להיות פוגענית. אחיה בן ה־18 שכבר הצביע פעם אחת הולך להצביע בפעם השנייה. זה כבר קצת הרגיז אותה, את האחות הקטנה. גם לה יש דעה והיא רוצה להביע אותה בקלפי, להשפיע, אבל משום שהיא קטנה רק בשנה וקצת מאחיה, היא תישאר ללא קול, והוא, כבר פעמיים הטיל בקלפי. איפה הצדק?
עכשיו אחיה הגדול עומד להצביע בפעם השלישית, והיא שוב תישאר בבית כמו ילדה קטנה, בפעם השלישית בתוך שנה.
אחיה, שראה את פניה המכורכמות אמר: "לא נורא, יש דרך שגם את תצביעי בקרוב".
הוא אח אוהב בסך הכל, והוא הסביר: "אני יודע שלחבר שלך יש סבתא עולה שמדברת רוסית".
"נכון, אז מה? דווקא אישה לעניין. מגניבה, זורמת".
"ונכון שהיא הצביעה תמיד ליברמן?"
"נכון. ואני תמיד התווכחתי איתה".
"עשית טעות. תהיי נחמדה אליה. כל מה שאת צריכה זה לשכנע את הסבתא של החבר שלך ללכת בבחירות הקרובות לקלפי ולהצביע שוב ליברמן. ככה יהיו בחירות רביעיות. את בפנים הפעם. הרי בעוד כמה חודשים גם את תהיי בת 18, ותהיה לך זכות להצביע. את רואה? לא היה צריך להתייאש".
פינת השלולית
אֲנִי רוֹצֶה לִקְבֹּעַ אִתָּךְ בִּשְׁתַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם
שֶׁיִּהְיֶה זֶה בַּיּוֹם, אוֹ יִהְיֶה זֶה בַּלַּיִל,
בּוֹאִי לַשְּׁלוּלִית בִּשְׁתַּיִם עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם,
וְאִם לֹא, רַק תַּגִּידִי מָתַי, אִם.
בּוֹאִי נִקְבַּע לְשָׁעָה שָׁלוֹשׁ שְׁלוֹשִׁים וְשָׁלוֹשׁ.
נוּ, בּוֹאִי לַשְּׁלוּלִית, רַק תַּגִּידִי שָׁלוֹם.
בּוֹאִי בְּבַקָּשָׁה בְּ־3:33
נְסִיכָה, אַתְּ לֹא יוֹצֵאת לִי מֵהָרֹאשׁ.
אָז נִקְבַּע בְּשָׁעָה אַרְבַּע אַרְבָּעִים וְאַרְבַּע,
דַּי לִמְשֹׁךְ וּלְהִתְחַמֵּק, רַאבַּק.
לֹא טוֹב? נִקְבַּע בְּחָמֵשׁ חֲמִשִּׁים וְחָמֵשׁ.
לְקָפֶה וְעוּגָה, אוֹ בְּשֵׁשׁ עַל הָאֵשׁ.
יֹפִי, אַתְּ מַסְכִּימָה לְהִפָּגֵשׁ בְּשֵׁשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ?
מַתְאִים לִי מְאוֹד, אֲנִי כְּבָר מִתְרַגֵּשׁ.
אוֹי טִפֵּשׁ, אֵין שָׁעָה שֵׁשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ,
מָה לַעֲשׂוֹת, אֶשָּׁאֵר צְפַרְדֵּעַ. זֶה מָה שֶׁיֵּשׁ.