עדיין טוב, יחסית: רבות כבר נכתב, ורבים ניסו להשוות את מצבם הפוליטי והציבורי של הנשיא טראמפ ושל ראש הממשלה נתניהו. שניהם שנואים מאוד בקרב חלק גדול מאזרחיהם, ולשניהם גם ציבור מעריצים גדול. הקיטוב דומה, גם עוצמות השנאה והאהבה. שניהם נתונים בהליכים משפטיים. טראמפ בעיצומו של הליך הדחה שעבר את הקונגרס וייכשל בסנאט. מעל נתניהו תלויים שלושה תיקים פליליים. 

בתוקף תפקידיהם - שניהם חייבים לאשר פעולות צבאיות חשובות. לפני שבועות אחדים היה זה נתניהו שאישר את ההחלטה לחסל את בכיר הג'יהאד האסלאמי, בהא אבו אל־עטא. ישראל ידעה כי החיסול יגרור סבב של חילופי מהלומות. רקטות מעזה למרכזי אוכלוסייה בישראל. ותגובה שלנו. הערכת המצב של גורמי הביטחון הייתה כי הסבב יהיה קצר. והם צדקו. באירוע קודם, ב־2012, היה חיסולו של אחמד ג'עברי, המפקד הצבאי של חמאס, מהלך הפתיחה של עמוד ענן, שנמשך שבוע ימים וגבה גם אצלנו שישה קורבנות, חיילים ואזרחים ישראלים. לא תמיד ניתן להעריך בדיוק איך יתגלגל חיסול של ארכי־מחבל. 

לפני שבוע אישר טראמפ להרוג את קאסם סולימאני. מפקד גיס אל־קודס של משמרות המהפכה האיראניים. תודה מקרב לב לטראמפ ולמבצעים. 

אבל אם בהשוואות עסקינן - צריך גם להשוות את התגובות על החיסולים הללו מצד האופוזיציה בשתי המדינות. בארה"ב תקפה המפלגה הדמוקרטית בחריפות את טראמפ על חיסולו של סולימאני. הן בגלל מה שהם הגדירו "סכנת הסלמה עד למלחמה כתוצאה מנקמה איראנית נרחבת", והן כיוון שטראמפ לא נועץ, ואפילו לא עדכן מראש כמקובל בארה"ב, קבוצה של שמונה נבחרי ציבור בכירים בקונגרס: מנהיגי הרוב והמיעוט וראשי ועדות המודיעין. 

אצלנו, לעומת זאת, בירכו בכחול לבן על חיסולו של מפקד הג'יהאד. גנץ עודכן לפני הפעולה. הוא, כמו גם לפיד, אשכנזי ויעלון, שיבחו את הפעולה. גם עמיר פרץ. רק מירכתי השמאל של מרצ נשמעה ביקורת. גם אם לא על עצם החיסול, אלא על עיתויו, שנועד לשיטתם לשרת את האינטרסים הפוליטיים של נתניהו. ורק המשת"פים של המשותפת, איימן עודה, עאידה תומא סלימאן ועופר כסיף, גינו בחריפות את המעשה עצמו, ואמרו כי נועד להרחיק את השלום, להביא מלחמה ולהעמיק את הכיבוש. כסיף כתב כי מדובר במעשה "הרג, הרס וחרחור מלחמה. שפיכות הדמים - בראשו של נתניהו".

השבעת דונלד טראמפ. צילום: רויטרסהשבעת דונלד טראמפ. צילום: רויטרס


אבל אם נרחיק לארה"ב - שם הביקורת החריפה על טראמפ לא התרכזה בשוליים הקיצוניים מאוד של המפלגות. גם חברי קונגרס דמוקרטיים נכבדים תקפו בחריפות את טראמפ. ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים, וצ'אק שומר, יו"ר המיעוט בסנאט, גינו את ההתקפה כמעשה בלתי שקול, העלול לגרור למלחמה, ומחו על שטראמפ נמנע מעדכון "חבורת השמונה". אפילו רפובליקני אחד, רנד פול, כינה את החיסול "רצח" העלול לסכן חיי כל אמריקאי במזרח התיכון. כלומר - מצבנו בישראל עדיין טוב, יחסית.

האופוזיציה אצלנו מביעה בכל יום ויום חוסר אמון מוחלט בנתניהו. מדברים על קרע שאינו ניתן לגישור. אבל כשעולה הצורך להכות באויבים הערבים, מחיזבאללה, מחמאס או מהג'יהאד, או במטרות איראניות בסוריה ובעיראק - רוב עם ישראל, גם שונאי נתניהו, תומכים במהלך. האופוזיציה הראשית בכחול לבן ניצבת כתף אל כתף עם ראש הממשלה. מברכים אותו על הפעולות המוצדקות. רק ירכתי השמאל או אויבי ישראל מ"המשותפת" מגנים את הממשלה, או ממש מזדהים עם אויבינו. 

ישראל אחר כך

בעקבות חיסול סולימאני והביקורת של הדמוקרטים בארה"ב, ראיינתי השבוע את הת'ר סטון, יו"ר המפלגה הדמוקרטית בישראל. הייתי בטוח כי כיהודייה וכישראלית היא תיקרע בין שמחתה על נפול אויב גדול של ישראל, ונאמנותה לקו המפלגתי הדמוקרטי. טעיתי. לא התלבטות ולא קרע. היא גינתה את טראמפ בכל פה על החיסול המבורך הזה.

וכל כך הופתעתי עד שחרגתי ממנהגי ולא הסתפקתי בראיון שערכנו, עמיתי בן כספית ואני ברדיו 103, עם הגב' סטון, והתקשרתי אליה כדי להבהיר ספקות. 

אני יכול להבין את מי שחושש שמא חיסול של רב מחבלים יגרום הסלמה ויביא שפיכות דמים, אולי אפילו מלחמה. זה שיקול הכרחי בכל פעם שיוצאים למבצע כזה. אני בטוח שגורמי ההערכה בכל זרועות הביטחון שלנו תורמים לשיקול הדעת הזה. אני בטוח כי בארה"ב מתנהלים הדברים באורח דומה. חייבים לשקלל את התגובה האפשרית.

אבל הנימוק העיקרי ששמעתי מסטון היה הטיעון הפרוצדורלי. טראמפ לא נועץ ב"חבורת השמונה" שבה נציגים משתי המפלגות. בעיניה מעשה כזה מהווה פגיעה חמורה מאוד בדמוקרטיה, והדמוקרטיה היא מעל הכל, גם בארה"ב, וגם בישראל. "ארה"ב היא מדינת חוק", אמרה לי, "ואנו דורשים לעמוד על כך. כשעושים סיכול ממוקד ולא נותנים דיווח לקונגרס, אז צריך לחשוב שזו הכרזת מלחמה או פשע מלחמה". 

והאם התועלת מעצם חיסולו של אויב מובהק, שגרם למותם של רבבות, ובהם מאות אמריקאים וישראלים, לא גוברת על הנזק מפגיעה בנוהל? לא בעיני הגברת סטון, יהודייה, ישראלית ונציגת הדמוקרטים הנלחמים מלחמת חורמה בטראמפ. השיקול הפטריוטי־ישראלי לא גבר אצלה על השיקול הפוליטי־אמריקאי. מי שהאשים את יהודי ארה"ב ב"נאמנות כפולה" אולי טפל על מקצתם אשמת שווא. בקרב השמאל היהודי האמריקאי - "ארה"ב תחילה". כך אפשר להבין יהודי שונא ישראל כמו ברני סנדרס. 

אולי כך, לאסוננו, אפשר להבין את חיבוק הידיים וההשתקה של השמדת יהודי אירופה בימי השואה, כאשר רוב הממסד היהודי באמריקה נמנע מהפעלת לחץ מסיבי על הנשיא רוזוולט, עוד לפני שארה"ב נכנסה למלחמה. היהודים לא יצאו לרחובות, וידיעות על ההשמדה הוצנעו בשולי העמודים האחוריים של ה"ניו יורק טיימס", שהיה בבעלות ובעריכת יהודים, רק כדי שיהודי ארה"ב לא יואשמו חלילה בכך שהציבו את טובת בני עמם לפני מה שנתפס בעיני הבדלנים האמריקאים כטובת אמריקה. שלא יגידו שהיהודים גררו את אמריקה למלחמה. ואם אז זה היה לכאורה כדי למנוע מלחמה - היום זה רק כדי לנצח את טראמפ.

ומה עם האינטרסים של ישראל? האינטרסים של המפלגה הדמוקרטית ושנאת טראמפ כנראה חשובים יותר. מי שמאשים את נתניהו, ואת ההתנחלויות ו"הכיבוש" בנתק שנוצר בינינו לבין השמאל היהודי בארה"ב, צריך היום להבין כי אין להתרחקות הזו שום קשר לישראל. זה לא אנחנו. זה הם. ואצלנו?

האופוזיציה אצלנו הייתה "ממלכתית" מאוד לא רק בתגובותיה הראויות על חיסולו של אבו אל־עטא. גם כשהגיבו על חיסולו של סולימאני הם היו פטריוטים ישראלים מובהקים, ולא עשו את החשבון הפוליטי הקטנוני "טראמפ תומך בנתניהו ולכן אנחנו נגד כל דבר שטראמפ עושה". גנץ, לפיד, פרץ וליברמן בירכו את טראמפ. ורק עופר כסיף צייץ: "אם הבריונות האמריקאית תעלה בחיי ישראלים, הדבר יהיה על ידיו של טראמפ ושל חברו העבריין הנמלט נתניהו". וח"כ אוסאמה סעדי אמר "ארה"ב היא ראש הנחש. ישראל וארה"ב גוררות את האזור לאסון. אמריקה מבצעת טרור". אך אין תופסים אדם בצערו. מותו של אויב גדול של ישראל הסב להם בוודאי צער רב.

ואם לשוב לכותרת המאמר - בהשוואה לקיטוב ולפילוג בארה"ב - מצבנו עדיין טוב יותר. האופוזיציה שלנו עדיין פטריוטית.

tguvot@maariv.co.il