מעולם לא הייתי אדם תחרותי במיוחד. כילד הצלחתי לישון היטב גם אחרי שהובסתי קשות בריצה או בקפיצה לרוחק בשיעורי התעמלות. כנער צעיר ואחר כך כאדם בוגר, להגיע למקום השני, שלישי או החמישי היה תמיד אפשרות סבירה ולא מטלטלת עבורי בספורט, בלימודים או בצבא. יש בחיים דברים חשובים בהרבה מניצחון, כך הרגשתי. 

תחרותיות וקנאה מובילות בסופו של דבר רק לאובדן זמן יקר ומניעות את המוח למחוזות שמתדרדרים בהמשך לשנאה. למה לעזאזל צריך את כל זה? חוץ מזה, למדתי שהווינרים הגדולים הופכים בסוף להיות אנשים אומללים שמתמכרים לתחושה שבהשפלת האחר. בווייב ניו אייג׳י קבעתי שאושרי לא תלוי בדבר. הוא נובע אך ורק מבפנים. אבל אז הילדה שלי הלכה לפעוטון והכל השתנה. 

בכל יום נחשפתי לתינוקות אחרים בני גילה שעוקפים אותה בהתפתחות. כשהיא שכבה על הגב בחוסר אונים, זאטוטים מבני שכבתה כבר זחלו על הגחון. כשהגיע המועד שלה לזחול, היו שפיזזו על שש במהירות הקול, ואפילו נעמדו קלות על הרגליים. ועכשיו המכה התורנית הקטלנית ביותר נחתה עלינו: אחד מילדי הגן מסוגל כבר להגיד ״את זה!״.

למי שאין לו צאצאים עדיין אספר שהתקדמות של ילדים אחרים מטריפה את המערכת וגורמת להורה תחושת כישלון עמוקה במקרה הטוב וחשש שמשהו דפוק במקרה הרע. זה לא שמיכאלה אינה מתפקדת. היא מדהימה, ויש הרבה דברים שהיא מבצעת מצוין. היא ממלמלת ״דה, דה, דה״, מצביעה עליי כששואלים איפה אבא, עושה שלום, בונה מגדל משתי קוביות, מזמרת קלות, אוכלת לבד ויודעת לרקוד לפי הקצב (בעיקר לשיר של יהורם גאון על השר מונטיפיורי). אבל עם כל הכבוד, כל אלה מתגמדים לעומת הווירטואוזיות של הילד שהוגה את המילים: ״את זה״. 

לו רק הייתם יודעים אילו ייסורים וצער עוברים עליי בלילות. בגן אומרים שמצבה מופלא ואל לנו להתרגש, היות שלכל ילד קצב צמיחה משלו. המעצבנים במיוחד מחייכים ואומרים: ״עדיין לא פגשנו ילד שלא דיבר עד שהגיע לבית הספר״. אלו לא השקיטו את הרחשים הפנימיים שלי, רק הרגיזו. 

אכולים חששות נפגשנו עם מומחית להתפתחות. היא הביטה בילדה, עשתה לה תרגילים, הקפיצה לימין ולשמאל וקבעה חד־משמעית שהכל בסדר עד מעולה ושצריך לגייס אורך רוח, הדבר היחיד שממש אין לי בשלב הזה. בפעם האחרונה שנרדמתי, ביעותים תקפוני. ראיתי את כל ילדי הגן מסיימים קולג׳ ורק הקטנה שלי אומרת ״דה, דה, דה״. כדי להחיש את הגאולה הכנסנו אותה לרצף אימונים, זחילות ושיחות. אין יותר השתטות בפנאן על משטח המשחקים - מעכשיו משטר סובייטי בבית! 

אחרי שעות וימים של דקלום ותנועה, שבסופם היא הביטה בי תשושה בפנים שכמו אומרות: ״אבא, באמא שלך, עזוב אותי", רחמיי נכמרו. נעניתי לבקשתה והשלמתי מעט עם המצב: הילדה שלי הכי מקסימה בעולם ותעשה הכל בזמן שלה. ובאשר לילד שיודע לדבר? גם זה יגיע. 

עם הרוח הפוזיטיבית הזו צעדתי איתה לגן, פתחתי את השער, חייכתי בלבביות לגננות והנחתי את הקטנה על השטיח. ואז, אוי א־ברוך, הופיע התינוק המוכשר, הצביע עליי ואמר: ״את זה״. וכאילו להכעיס הוסיף "בבקשה".

הטרגדיה הגדולה בהתבטאויות ובסוג השיח של השרים בצלאל סמוטריץ׳ ורפי פרץ היא כפולה: ראשית, הם מזכירים לנו שעדיין יש המחזיקים בתפיסות חשוכות בישראל, ומדובר בלא מעט אנשים. אבל גרוע מזה, הם מכתימים את כלל הציונות הדתית, מתוך תפיסה שגויה של רבים בציבור, שהם מייצגים את התנועה על שלל זרמיה. 

ההתנהלות הזו גורמת לרבים לסלוד מהתנועה ולהתעלם מהתרומה האדירה של חבריה למדינה ולחוסנה. במאמר מוסגר אומר שלטעמי השליחות של המתיישבים ביהודה ושומרון היא אולי אחד הדברים המשמעותיים ביותר שמתרחשים בגלגול הזה של הציונות. אבל כל זה, לרבות ההקרבה האישית והערכים המופלאים שהם מביאים לחברה שלנו, מתפוגג ונשכח וכרגע יש המביטים על החרד"לים כעל גוש אחד הומופובי, שוביניסטי ולא נאור, שצריך להרחיקו ממוקדי הכוח.