1. בורחים מבשורה

לרשימת האויבים ההולכת ומתארכת של ראש הממשלה נוספו השבוע גם חברי הנהלת משרד האוצר. לאחר שהשמיץ את חוקרי המשטרה, את הפרקליטות ואת היועץ המשפטי לממשלה, הגיע תורם של היועץ המשפטי של הכנסת וכמובן כחול לבן (שחטפו לדבריו את הכנסת), ובקרוב יגיע גם זה של יו"ר הכנסת. לקינוח, אי אפשר לקפח את אנשי הנהלת האוצר, שהמתינו בסבלנות.

נתניהו אינו הראשון לחבוט בהם. זכות הראשונים שמורה ליצחק רבין המנוח, שלא היסס לכנות את נערי האוצר "הפוגלים", לאחר שחלק על עמדותיהם הכלכליות. אלא שמבחינת הנורמות, ובעצם מכל בחינה אחרת, נתניהו רחוק מלהיות רבין. ראש הממשלה נלחם בכל רגע נתון על עתידו הפוליטי ועל גורלו המשפטי, והוא יגייס את מיטב הרטוריקה כדי לתקוף כל גורם שייתפס בעיניו כמכשול המונע ממנו להתחמק מאימת הדין.

השבוע ביקרה הנהלת האוצר בישיבת הממשלה. מטרת הביקור הייתה הצגת "הנומרטור" - הוצאות הממשלה העתידיות ביחס למסגרת התקציב, כמחייב בחוק. מה שאמור היה להיות מצגת כלכלית משעממת עם גרפים הפך במהירות לאירוע פח"ע. עוד לפני הישיבה ניסו אנשי נתניהו למנוע "בטוב" את הדיון, כשפנו להנהלת האוצר והבהירו שאין טעם בקיומו בעיתוי הנוכחי.

אחד השרים הביע את החשש שהדיון נועד "לעשות סיבוב" על הממשלה ולהפחיד את הציבור. העובדה שפרופ' אמיר ירון, נגיד בנק ישראל שמונה על ידי נתניהו עצמו, הזהיר רק לאחרונה מגירעונות גדולים מתחזית האוצר, שיגיעו ל־4.6% מהתוצר, לא הרגיעה את אנשי נתניהו. 

במשרד ראש הממשלה היו נחושים למנוע מהשליח הטורדני להעביר את המסר בחיסול ממוקד. אבל למרות הלחצים התעקש שר האוצר שהדיון יתקיים כמתחייב בחוק, שקובע כי בינואר וביוני בכל שנה חובה להזהיר מחריגות ממסגרת התקציב שלוש שנים קדימה.

חזרה לשולחן הישיבות. בצד האחד התמקמה הנהלת האוצר בראשות המנכ"ל שי באב"ד, ומולם שרי הממשלה בראשות נתניהו. אף על פי שהדיון היה כלכלי, דוברת האוצר לילך ויסמן משום מה לא הורשתה להיכנס לחדר.

במוקד עמדה הפרשנות לנתוני הכלכלה היבשים: האם הגירעון הצפוי ב־2021 יגיע ל־30 מיליארד שקל או ל־4% מהתוצר, איזה בסיס הנחות הוביל למספר, האם המסים יעלו, ומדוע בממשלת מעבר הדיון על אחוזי גירעון אינו רלוונטי.

שרי הממשלה חששו מאמבוש של האוצר. כבר בבוקר הדיון פורסמו בעיתונות הכלכלית הנתונים על ממדי הגירעון והצונמי התקציבי שעומד לפקוד את ישראל. השרים הגיעו לישיבה על סטרואידים. שרת התרבות מירי רגב עלתה להתקפה וטענה שבאוצר מצוידים בראייה שלילית מתמדת על מצב המשק, ושהם כל הזמן מגיעים עם נתונים שליליים. כחלון, שישב באותו חדר ישיבות, לא הגיב, ובמקום להעניק גיבוי לפקידיו הנהן מדי פעם בהסכמה.

דווקא שר הכלכלה והתעשייה, עד לאחרונה חבר מפלגת כולנו של כחלון, הגיב בתקיפות. אלי כהן, שהגיע מהסקטור הפרטי, הוא איש של מספרים, והוא ידע לנצל היטב את נקודות החולשה בתחזיות האוצר. הוא הוכיח במספרים ובעובדות את טעויות הפקידים.

אסי מסינג, היועץ המשפטי של האוצר, ביקש שהממשלה תאשר את תחזית הגירעון ל־2023 שהוכנה באוצר, וזכה בתגובה לקיתונות של בוז. "אני אמור לאשר תחזית גירעון של 4% כשיעד הגירעון הוא 2.5%־2.9%? אף ממשלה לא תאשר גירעון כזה כשברור שבדרך יהיו התאמות ותיקונים והגירעון בפועל יהיה נמוך יותר", קבע שר הכלכלה. בהמשך קבל על התדריכים שיוצאים מהאוצר בדבר הצורך בהעלאת מסים, בניגוד לעמדת הממשלה. "במקום להעלות מסים ניתן להתייעל ולקצץ בתקציבים", המליץ כהן.

כשהיועץ המשפטי מסינג הבהיר שאישור הממשלה לגירעון נדרש בהתאם לחוק, אתגר אותו ראש הממשלה: "תראה לי את לשון החוק שבה כתוב שאנחנו צריכים לאשר תחזית גירעון ל־2023. אנחנו לא נאשר תחזית עם גירעון של 4% ל־2023". מסינג לא התבלבל וטען שמדובר בחוות דעת שלו בלבד. הממונה על התקציבים שאול מרידור התעקש: "זאת תחזית הגירעון שלנו בהנחה שכל 'הטייסים האוטומטיים' יפעלו והממשלה לא תעשה צעדים לשינוי המצב".

לאחר כחצי שעה של התגוששות נמאס לנתניהו, שהחליט לחתוך ממה שנתפס בעיניו כ"הצגה לתקשורת", והודיע שימשיך את הישיבה במועד אחר (ייתכן שבראשון הקרוב). הוא מיהר לטוס לנהריה כדי לכבות שריפה נוספת - נזקי השיטפונות בעיר.

את מה שהתרחש בישיבת הממשלה ניתן לתאר כמיקרו־קוסמוס של מערכת היחסים בצמרת האוצר. המנכ"ל באב"ד, הממונה על האופטימיות, שיחק בישיבה את תפקיד החוקר הטוב הרואה דרך משקפיים ורודים את מצב המשק (האבטלה, הצמיחה) ומנטרל כל ביקורת. מרידור הפסימיסט רואה בעיקר פקקים, גירעונות, העלאות מסים וירידה בצמיחה. את דעותיו השחורות הוא לא שומר לעצמו ומעת לעת חולק אותן עם ראשי כחול לבן. בתווך יושב כחלון המתפקד כמזכ"ל האו"ם ומנסה במיטב כוחו להחליק את המחלוקות.

על רקע כל זה אין להתפלא מכך שנתניהו, שנקודת הפתיחה שלו בכל סיטואציה היא חשדנות, הגיע לישיבה עם מטען חורג הגובל בדעות קדומות נגד הנהלת האוצר. במהלך הישיבה פרקו השרים רק חלק קטן מהתסכולים. המשך יבוא.

2. כחלון ושִברו

פרידתו - הלא סופית ניתן להניח - של משה כחלון מהפוליטיקה נעשתה השבוע במהלך המזכיר התגנבות יחידים. לא נערכה מסיבת עיתונאים, לא פורסמה הודעה לתקשורת, ולא היו מסיבות פרידה. פרידות עצובות אינן מלוות במחיאות כפיים. 

פרידת השו־שו נועדה למזער עד כמה שניתן את עוצמת החבטה ולהפוך אותה לנון־אישיו. למען האמת, התהליך נמתח כבר מספר חודשים, מאז נודעו תוצאות הבחירות מועד ב' שבהן התרסקה כולנו ל־4 מנדטים. ייתכן שמנדט חמישי שהיה בהישג יד היה עושה את כל ההבדל ומשאיר את שר האוצר בפוליטיקה. אבל כל זה היסטוריה. כחלון הודיע לנתניהו על אי־רצונו להיכלל ברשימת הליכוד לכנסת הבאה, אבל ימשיך בתפקידו עד הבחירות.

אי־הצבתו של כחלון ברשימת הליכוד מסירה ממנו מעשית את האחריות להתנהלות המפלגה, על כל המשתמע מכך. הוא ימשיך ללמד סנגוריה על הכלכלה, אבל מרגע שעזב את הליכוד, תומכיו השרופים שהלכו אחריו באש ובמים, שמספרם נאמד ב־40 אלף, יחפשו בית חדש למורת רוחו של נתניהו.

מה שמדהים לגבי כחלון הוא היחס הקוטבי אליו למרות היותו שר פופולרי: או שאוהבים אותו ונאמנים לו לחלוטין, או שאוהבים לשנוא אותו. יש מקום לבקר אותו על טעויות שביצע בחמש שנות כהונתו. את חוסר נחרצותו בטיפול בתחומי האנרגיה ומתווה הגז, את הצעדים הפופוליסטיים נגד המגזר העסקי ובראשם הגבלת שכר הבכירים, ואת התנהלותו בשוק הנדל"ן, כולל התוכנית להטיל מס על דירה שלישית.

אבל כף הזכות בעלת משקל גבוה יותר. כחלון הוא היחיד מבין שרי הממשלה ששמר על אינטגריטי ציבורי בהגנה על בית המשפט העליון, נלחם ביוזמות חקיקה עוקפות בג"ץ ולא היסס להבטיח שלא לכהן עם ראש ממשלה תחת כתב אישום (וזה יקרה רק בממשלה הבאה). 

כחלון הוא שר האוצר הראשון שניסה לשנות את האג'נדה הכלכלית־חברתית. הוא לא הסתפק בססמאות על מצב המשק החזק ודאג שהצמיחה תחלחל גם לשכבות המוחלשות. זה נעשה בהרבה צעדים, החל מהעלאת שכר המינימום, הענקת תוספת השכר לחיילים ולשוטרים, התוספות לקצבאות לקשישים ולנכים, תוכנית מחיר למשתכן על כל הביקורת שבה, קליטת עובדי קבלן, תוספות למשפחות חד־הוריות ועוד. כל אלה צמצמו את פערי העוני. אולי לא מספיק, אבל צמצמו. הוא יכול להיות שבע רצון מהעובדה שייזכר כשר אוצר שונה, עם האג'נדה החברתית המשמעותית ביותר שהייתה אי־פעם בישראל. 

אלא שהציבור קיבל את כל הפינוקים כדבר מובן מאליו. לא כל אלה שמחאו לו כפיים על ההישג המדהים שלו של חיסכון במאות שקלים לחודש בחשבון הסלולר, היו מוכנים לפרגן לו על כך שהנהיג למשל את תוכנית חיסכון לכל ילד. חלק קטן, אם בכלל, מהזוגות הצעירים שזכו בדירת מחיר למשתכן שמו כולנו בקלפי. התוספות של מיליארדי שקלים לתקציבים החברתיים כמו חינוך, בריאות וביטחון לא הורגשו בכיס האזרחים, שהמשיכו להתלונן על רמת חינוך ורמת בריאות ירודות. אלה הטוענים לשיטתם שכחלון נכשל בתפקידו, שוכחים שנתניהו הוא שמינה אותו והזניח את הכלכלה לטובת צרכיו הפוליטיים.

בהתנהלות של כחלון לא היו חסרות טעויות כלכליות, אבל דווקא בתחום הפוליטי, שבו שחה כדג במים, הוא עשה את הטעות הגדולה ביותר: הוא לא פרש מיד לאחר קבלת בשורת איוב עם היוודע תוצאות הבחירות מועד ב'. מישהו, אולי אחיו קובי, לחש באוזנו את מה שאריאל שרון נהג לומר - שהדבר החשוב באמת הוא להישאר על הגלגל, שפעם עולה ופעם יורד. אלא שהגלגל של כחלון היה מפונצ'ר, והיה עליו לרדת ממנו מיד.

האם נראה את כחלון חוזר לפוליטיקה בשלב מסוים? בנובמבר הקרוב ימלאו לשר האוצר 60. אם יפרוש ויחליט לחזור בעוד חמש שנים לאחר ש"עשה לביתו", הוא יהיה בן 65. בפוליטיקה הישראלית, כשראש הממשלה (נתניהו) בן 70 וראש הממשלה לשעבר (ברק) יחגוג בחודש הבא 78, כחלון נחשב עדיין ילד.

משה כחלון, צילום: ניר קידר, פלאש 90משה כחלון, צילום: ניר קידר, פלאש 90

3. תסמכו על הסוכנים

הממונה על התחרות מיכל הלפרין הביעה השבוע את תמיכתה בכניסת חברות כרטיסי האשראי למכירת מוצרי ביטוח. בעולם מקביל מדובר היה בחדשה מרעישה, שכן הלפרין אמונה על התחרות ודבריה הם תעודת הכשר לכניסת חברות האשראי לענף.
היא נדרשה לסוגיה בעקבות פנייה של ד"ר משה ברקת, המפקח על הביטוח באוצר, שהתבקש לאשר את בקשת חברות כרטיסי האשראי למכור ביטוח. אלא שד"ר ברקת ניסה לברוח וגלגל את האחריות אל ד"ר הלפרין, בתקווה שהיא תהיה הילדה הרעה. סוכני הביטוח התמקדו בהלפרין ושיגרו מכתב שבו הביעו את התנגדותם הנחרצת למהלך, מחשש לניצול לרעה של מאגרי המידע ומעמדן המונופוליסטי של חברות כרטיסי האשראי. 

עכשיו, כשהממונה אמרה את שלה, הכדור חוזר למגרשו של ברקת, שעל שולחנו נחתה השבוע בשורה נוספת: באגף התקציבים באוצר יוזמים מהלך שיאפשר לבנקים לחזור לייעוץ פנסיוני לעובדים. המהלך, שנתמך בעבר על ידי בנק ישראל, הומלץ עוד לפני 15 שנים אבל הוקפא בלחץ אפקטיבי של סוכני הביטוח משיקולים פוליטיים.

לכן, על אף המלצת אגף התקציבים, לא ניפול מהכיסא אם יתברר שהמפקח יגרור רגליים גם הפעם וימנע מהבנקים את כניסתם לענף הפנסיה. אגב, הבנקאים כבר נפגשו עם ד"ר ברקת, אבל ניסיונות השכנוע לא הועילו והוא התבצר בהתנגדותו.

המפקח על הביטוח שבוי בידי סוכני הביטוח. אומנם הוא לא יכול להיענות לסוכנים ולמנוע מחברות הביטוח הישיר למכור ביטוח או מחברות הביטוח המסורתיות להקים מוקדי מכירה ישירים. אבל הסיוע שלו לסוכנים במניעת כניסת מתחרים חדשים לענף בהחלט אפקטיבי. סוכני הביטוח מצוידים בשלל תירוצים לעמדתם: הגדלת הריכוזיות במשק על ידי הבנקים, ניצול מאגרי המידע בידי חברות כרטיסי האשראי, תחרות לא הוגנת ושלל הסברים לא ענייניים.

בעניין זה ברקת מתיישר גם לפי רוח הפוליטיקאים. עד כה נכנעו הפוליטיקאים, ובראשם שר האוצר, לסוכני הביטוח. לעשרות אלפי הסוכנים ובני משפחותיהם כוח פוליטי אפקטיבי במיוחד לפני הבחירות. נתניהו לא יעז לגעת בהם, כפי שלא העז לגעת בנהגי המוניות או בוועד עובדי התעשייה האווירית, המתנגד להפרטה. אחרי הבחירות, אלוהים גדול.

כך יוצא שהפוליטיקאים מפקירים את כיסם של אזרחי המדינה לתועלתן של קבוצות לחץ מאורגנות היטב. לכן עם כל הכבוד לרצונה הטוב של עו"ד הלפרין מרשות התחרות או של אנשי אגף התקציבים, הרפורמות יחכו עד לאחר הבחירות, בתקווה שמועד ג' יהיה המועד האחרון בהחלט.

ד"ר משה ברקת, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90ד"ר משה ברקת, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

4. ד"ר קוסמטיקה

תשמעו סיפור. מגיפת השפעת המתגברת עודדה את חברת ד"ר פישר להגביר את קווי הייצור של סדרת אלכו־ג'ל עקב עלייה דרמטית בביקוש למוצר, שיעיל במיוחד בקטילת החיידקים. המוצר, שהשפעת הפכה אותו לפופולרי, הוא כמובן רק אחד מעשרות המוצרים של ד"ר פישר.

שוחחתי עם ד"ר נורית הראל, יו"ר משותפת בקבוצה (במשותף עם אחותה סיגל בראון) על מצב התעשייה, על הפרסומים מהשבוע בנוגע לירידה בייצוא, וכמובן על הבחירות בעוד שבועיים על נשיאות התאחדות התעשיינים.

הראל חריגה בנוף העסקי הישראלי. חוץ מעסקי חברת הפרמצבטיקה המשפחתית המגלגלת כ־100 מיליון דולר לשנה, היא מהנשים הבודדות שהגיעו להנהגת התאחדות התעשיינים, שם היא משמשת כיו"ר "מטה כחול־לבן", שמטרתו לעודד קנייה מתוצרת הארץ. לאחרונה חברה לשמואל דונרשטיין, מבעלי רב־בריח, בהתמודדות על נשיאות התאחדות התעשיינים. הקרב על הנשיאות יוכרע ב־30 בינואר, בהצבעה שתיערך בכפר המכביה. מולו יתייצב ד"ר רון תומר, מבעלי אוניפארם, הנתמך על ידי הח"כית לשעבר איילת נחמיאס ורבין.

"בשנים האחרונות אני עובדת בהתאחדות בצורה אינטנסיבית ומופיעה בוועדות הכנסת. אני מקדישה לכך הרבה זמן, ויש לי עוד מה לתרום. עבדתי מול הרגולטורים ואני יודעת לפתח דו־שיח מפרה. דונרשטיין הוא בולדוזר ועשה הרבה עבודת רגליים. הוא יצירתי עם רעיונות חדשניים ואנחנו משלימים האחד את השני. זאת הסיבה שהחלטתי לתמוך בו בהתמודדות", אומרת לי הראל.
עוד לפני שניגע בהתמודדות, ספרי לי על מפעלי ד"ר פישר, שהיא חברה פרטית.

"מדובר בחברה המעסיקה יותר מ־600 עובדים, חלקם בצפון הארץ וחלקם בבני ברק. החברה עוסקת בתחום הפרמצבטיקה ובפיתוח מוצרים לטיפול בעור. המוצרים מיועדים לבריאות לקוחותינו מינקות ועד זקנה. 30% מהמכירות מיועדים לייצוא לאירופה, לארה"ב ולאוסטרליה. השנה נחגוג 55 שנה להקמת החברה, שנוסדה על ידי הוריי. החברה משקיעה בחברות הזנק כמו רדהיל. בשלב מסוים החלטתי להשתתף בפעילות ציבורית בהתאחדות התעשיינים כיו"ר מטה כחול־לבן. אני יורדת לפרטים ומשתעממת לעסוק רק בדבר אחד".

מה תמונת המצב של התעשייה הישראלית בעינייך?

"קשה מאוד להיות תעשיין בישראל בהשוואה למקומות אחרים בעולם מסיבות שכולם כבר מכירים, כמו עודף רגולציה, מסים ועלויות שאין במקומות אחרים בעולם, תשתיות רדודות ועלויות נוספות, שבישראל נופלות על התעשיין. הדולר הוא בעיה גדולה נוספת ששוחקת את הרווחיות. נכון שחומרי הגלם שקונים בחו"ל זולים יותר, אבל לרוב המחירים לא בדולרים והרווחיות נשחקת. מדברים על המחירים הגבוהים של התרופות בישראל, אבל שוכחים ש־30% מהעלויות הם מסים באחריות המדינה. אנחנו לא מקבלים סבסוד. אז נכון שיש את חוק עידוד השקעות הון, אבל הוא נוגע רק למפעלים ש־25% ומעלה מתוצרתם מיועד ליצוא". 

אז מה הפתרונות שגיבש דונרשטיין למצב, בשיתופך? 

"מדובר בפתרונות יצירתיים שהוכנו במסגרת תוכנית מפורטת שצריך לבצע בתוך ההתאחדות ומחוצה לה. יש לגוון את סוגי השירותים המקצועיים שהתעשיינים יקבלו ולשנות את דרך ההתנהלות הפנימית. במהלכים שיבוצעו מחוץ להתאחדות עצמה מדובר בשינויים כדוגמת צורת פיצוי התעשיינים הנפגעים מהדולר, או רפורמות כמו דירוג אזורי תעשייה לפי טיב השירותים שהם נותנים, קידום החינוך והבאת עובדים זרים לארץ כדי לסייע בהטמעת השינויים הטכנולוגיים".

וכל זה לא נעשה עד היום?

"זה נעשה בצורה שונה. לזכותו של שרגא ברוש הנשיא הנוכחי אני יכולה לומר שלמדתי ממנו הרבה מאוד דברים. הוא הוביל את ההתאחדות בדרך טובה וסביבה לא קלה, בלשון המעטה. אנחנו חיים בעולם של פופוליזם, וברוש נלחם מתוך השוחות 24/7. הוא עשה את זה טוב, אבל דונרשטיין מגיע עם רוח של שינויים ורעיונות חדשים. אנחנו באים מתחומי תעשייה, אבל יש שילוב בין־דורי ואנחנו מביאים את הניסיון הקודם בתוך ההתאחדות ומחוצה לה, הכל לקידום המטרה המשותפת של טובת התעשייה הישראלית".

ומה דעתך על ד"ר רון תומר, המתמודד הנוסף לתפקיד?

"לא תשמע ממני עליו השמצות. בכל מקרה לדעתי זה לא נכון להשמיץ את היריבים ולא משנה מאיזה צד. תומר ואני מאוד דומים מבחינת הקריירה. הוא בחור מוכשר, שהקים יחד עם אחיו את מפעל הפארמה אוניפארם. הוא היה לפני במטה כחול־לבן, שנינו מעולם הרוקחות ושנינו דוקטורים. ועדיין לדעתי דונרשטיין מתאים הרבה יותר להובלת השינויים הרצויים בהתאחדות על אתגריה השונים. לזכותו עומד ניסיונו הרב ויכולתו להתניע תהליכים.

"הוא כבר הוכיח את זה יפה בעסקיו הפרטיים. החלטתי להיענות בחיוב להצעה של שמוליק, שבאה לי בהפתעה, לשמש כסגן הנשיא, אם וכאשר ייבחר, כי ראיתי בכך הזדמנות להעמיק את תרומתי לתעשייה. לא שקלתי לרוץ לתפקיד הנשיא, כי עם כל הצניעות יש לי עוד הרבה מה ללמוד. העסק הפרטי שלי נמצא בצמיחה, ואני חייבת להקדיש לו הרבה זמן".

בעוד פחות משבועיים יתקיימו הבחירות. מה דעתך על הקמפיין שנוהל עד היום?

"כמו שאתה כבר מבין, אני נגד קמפיין שלילי נגד המתמודדים ולא משנה מאיזה צד. חייבים לנהל את הקמפיין בצורה הוגנת ומכובדת. מי שיורד מתחת לחגורה נוקט בצעד לא ראוי, שמעיד יותר מכל עליו עצמו. אנחנו בתעשייה חייבים להתנהג כקולגות, כי יום אחרי הבחירות אנחנו צריכים לשבת יחד. עובדה שעד היום שיתפתי פעולה עם תומר בקמפיין כחול־לבן. אנחנו צריכים להתמקד בחזון התעשייה, וזה מספיק חשוב כדי לעודד את התעשיינים להגיע ולהצביע בבחירות ב־30 בינואר".

ד"ר נורית הראל, צילום: יח"צד"ר נורית הראל, צילום: יח"צ

 yehudasharoni10@gmail.com