הרב רפי פרץ הוא אדם ערכי וטוב לב, אבל בעל הבנה קטנה מאוד בהתנהלות כדמות ציבורית. בנושאים שמעניינים את המדיה הוא מתהלך בשדה מוקשים: הראיון שלו בסופ"ש שעבר גרר שלל גינויים והפגנות בשל יחסו ללהט"ב. הוא לא באמת התכוון, הוא פשוט עוד לא הפנים שעיתונאים אוהבים למשוך פוליטיקאים שמרנים לנושאים שטמון בהם פוטנציאל לכותרת שיכולה לעוף ברשתות. כך שבין הזעם על אמונתו ב"משפחות נורמטיביות" לבין הכותרות התזזיתיות על חיבורו ברגע האחרון לימינה ו"תקיעת הסכין בגב" לאיתמר בן גביר, אמירותיו החשובות ביותר שנוגעות לכולנו - נדחקו לשוליים. איך אמר פרץ עצמו בראיון? "יש דברים מורכבים שצריך עבורם הרבה זמן והרבה הסברה. אי אפשר לדבר עליהם בחצי משפט בטלוויזיה". בכך הוא ללא ספק צדק. 

אנחנו חיים בעידן שבו לשטחיות יש יתרון על העומק, המחנאות חשובה מהמהות. 61 יותר חשוב מדיונים על הפרדת הדת מהמדינה, גוש חוסם מעניין יותר מתוכנית הבראה למערכת הבריאות. אבל ממתי סוגיות ביטחוניות נדחקו אצלנו הצדה? אמירותיו של פרץ על חלומו לספח את יהודה ושומרון נוגעות לביטחון היומיומי של כולנו ולעתידנו כמדינה - אבל הן לא יצרו גלים בשלולית הרדודה. אולי כי המילה עצמה פשוט לא מספיק סקסית - "סיפוח" היא מילה מגעילה שמזכירה "ספחת", ואכן משקפת את מחלת הרדידות המגרדת שלנו.

"אחת מישיבות הממשלה המרגשות הייתה כשהכרזנו על הנכונות לספח את בקעת הירדן כחלק ממדינת ישראל", אמר פרץ, "בעזרת השם, נחיל ריבונות על כל היישובים ביהודה, שומרון ושטחי C". ומה עם מיליוני הפלסטינים שגרים שם? שאלה העיתונאית. "צריך לחשוב על זה", הוא ענה. אחר כך הוסיף כי "במובן האזרחי צריך לאפשר להם חיים נורמליים, ובמובן הצבאי יהיה רק הצבא שלנו. הם יוכלו להצביע רק בבחירות המוניציפליות. אנחנו צריכים לעבור תהליך רציני עד שנסדיר את תוכניות הלימודים שלהם, את השנאה שלהם כלפינו ואת העברת הכספים למחבלים. יש כל כך הרבה דברים שצריך לפתור לפני שנדבר על סוגיות דמיוניות, שכשיגיעו, נתמודד איתן".

העמדות של פרץ לגיטימיות, אבל ההתייחסות שלנו לדיבורים על סיפוח הם לא לגיטימיים. למהלך כל כך רציני ומורכב אי אפשר להתייחס בביטול רק כי אין לו לובי מספיק רועש כמו שיש לקהילת הלהט"ב. גם אי אפשר להתייחס אליו בשטחיות. הכרזת נתניהו על כוונות לסיפוח הייתה גימיק בחירות לפני הסיבוב השני. גם בכחול לבן היה מי שהתייחס לכך ומיד קיבל איום מאחמד טיבי. הפרובוקציות של טיבי עשו כותרות, ובמחנה הימין המיינסטרימי יש מי שמתבונן במילה הזו ואומר לעצמו - טוב, נו, אם טיבי כל כך נגד, כנראה שאני בעד.

כך שהסיפור האמיתי שצריך להטריד את המיינסטרים הישראלי לגבי פרץ הוא דיבורי הסיפוח, ולא בהקשר התגובות האמוציונליות של טיבי או של איזה עיתונאי מזועזע מ"הארץ". בדומה לעמדותיו של פרץ, גם אלה עמדות לגיטימיות, אך שוליות. אנחנו לא יכולים לאפשר לסוגיה כל כך רגישה ליפול קורבן לשיח המקוטב האידיוטי, שגורם לאנשים מהמיינסטרים להגיד "סיפוח" בלי להבין מה זה. 

על "סיפוח" צריך להביט באופן לא מחנאי, אלא נטו ביטחוני. לא כל דבר הוא חומר לדעה פוליטית שאפשר לצייץ ותו לא. איך אמר פרץ - זה מורכב וצריך לחשוב על זה. ובכן, יש ביטחוניסטים בכירים שאשכרה חשבו על זה, רק קשה להכניס את מסקנותיהם ל־280 תווים. 

"נתמודד"

הרמטכ"ל לשעבר גדי איזנקוט אומר שהמערכות הביטחוניות פועלות כבר שנים ללא תפיסת ביטחון בזירה הפלסטינית. מרוב התנצחויות מחנאיות, אף אחד אינו יודע אם אנחנו רוצים למוטט את חמאס, אם רוצים מדינה פלסטינית, אם רוצים להדביק את עזה למצרים, או אם רוצים קשרים ביטחוניים עם הרשות. עניינים שוליים לכאורה, שלכשנגיע אליהם, נתמודד. בינתיים חמאס מתבסס, ואבו מאזן מזדקן. יש תחושת סטטוס קוו, שמערכות ביטחון משומנות עובדות קשה כדי לשמר אותה ביומיום. נדמה ש"נתמודד" עם סיפוח, אבל ביטחוניסטים יודעים להסביר את המשמעויות בצורה די ברורה: נניח שמישהו עוד יהיה רציני בעניין, גם אם רק על חלק מהשטח. מה יקרה אז? הסטטוס קוו כבר לא יהיה קיים.

המסר לציבור הפלסטיני יהיה - זהו, נשבר לנו מכם, אנחנו נחליט על גבולותינו ואתם תצטרכו להסתדר. ההנחה הרווחת של אנשי ביטחון היא שבאותו הרגע הפסאדה של שיתוף הפעולה הביטחוני תקרוס. לא בגלל אבו מאזן אלא בגלל השטח שיתמרד, וייווצר כאוס. או אז ישראל תעמוד בפני שאלה אחת: מי ימלא את החלל שיישאר - חמאס או צה"ל? התשובה תהיה ברורה. השאלה היא רק אם חמאס יעשה צעד ראשון וניאלץ להוציא אותו מהשטח בכוח, או שצה"ל ישתלט על שטחי A ו־B כפעולה מונעת.

מאותו רגע נמצא את עצמנו מנהלים ומממנים 2.5 מיליון פלסטינים באיו"ש (ועוד 300 אלף במזרח ירושלים). זה, כמובן, מתוך ההנחה המקילה שעזה לא תכפה עלינו מלחמה, שנצטרך לכבוש אותה שוב, ולהתמודד עם עוד שני מיליון אזרחים. כשפרץ אומר "יש כל כך הרבה לפתור לפני שנדבר על סוגיות דמיוניות, שכשיגיעו, נתמודד איתן", לסוגיות האלה הוא מתכוון.

לאנשים שמאמינים שאלוהים יעזור להם בכל מצב קל יותר להתמודד עם שאלות קשות, כי מאותו רגע לא תהיה רשות פלסטינית, המדינות התורמות ייעלמו, וכל המשמעויות הצבאיות והכספיות יחולו עלינו. מהו היקף הכוחות שיידרש כדי להשתלט ואז לנהל את שטחי הרשות? ההערכה המקצועית היא שכל הצבא הסדיר בנוסף לחיילי מילואים. כלומר - מה יישאר להתמודדות עם איראן, לבנון, סוריה, והצרה הקרויה עזה, היורה עלינו להנאתה מדי פעם?

זה רק פן אחד. אם המלך עבדאללה החזיר את השגריר בגלל עניין המאבטח, מהלך עצום כמו סיפוח עלול לגרום לקריסת היחסים השבירים ממילא עם ירדן. עבדאללה אומנם צריך אותנו, אבל יותר יפחד ממהפכה שתתרחש אם הוא לא יקפיא את הסכם השלום. השת"פ הצבאי וההתרעה המוקדמת של כל מי שחוצה את השטח הירדני בדרכו אלינו, ייעלם.

איך מצרים תגיב? איך נתמודד עם העובדה שנהפוך למדינה עם שני סוגי אזרחים, כשבעלי הזכות להצבעה מוניציפלית ידרשו בעתיד להצביע לכנסת? איך זה משתלב עם "עסקת המאה" המסתורית של טראמפ? וכל זה לפני שדיברנו על הכסף - פרץ רוצה אחריות על מערך החינוך ברשות ולאפשר חיים נורמליים, קרי עשרות רבות של מיליארדים בשנה. מאיפה בדיוק נביא את זה? ואיך זה ישפיע על רמת החיים של הישראלים?

כל סיפוחון למעשה מוביל בהכרח לשליטה בכל השטח, על כל המשמעויות שלה. פרץ וחבריו, שהביאו קומץ מנדטים בשני סיבובי הבחירות, מחזיקים בתפיסת עולם שאין מאחוריה שום עבודת מטה. כדי לשמור על בלוק הימין־חרדים - בליכוד לא סותרים אותם, כי אסור להרגיז קולות ימין, גם את הכי קיצוניים. וכל זה עבור מה? עבור אחידות הגוש והתעמולה הלכאורה מנצחת. רק שהגושים כבר אינם באמת רלוונטיים, כי שום גוש לא יכול להקים ממשלה. אבל על הביטחון צריך לשמור גם כשהפוליטיקאים עסוקים רק בעצמם. האם לא הגיע הזמן לדבר על נושאים כבדים שכאלה בצורה א־פוליטית וקצת יותר רצינית? כי אם לא נעשה את זה, אנחנו עלולים להתעורר בוקר אחד עם ספחת.

tguvot@maariv.co.il