שלשום בלילה רציתי להניח את הכובע על הראש ולהסתיר את הכיפה, ממש כפי שאני נוהג לא פעם לעשות כשאני טס לחו"ל. שם אני עושה את זה מטעמי ביטחון. כאן - מהבושה. כמעט כל מי שמסתובב באזורי החיוג של הציונות הדתית חש ביום רביעי רצון עז לדחוף אצבע לגרון ולהוציא החוצה את מה שהצטבר בפנים. פוליטיקאים שדיברו במשך שנים גבוהה גבוהה על ערכים ועל שליחות, על עם ישראל ועל תורת ישראל, התגלו כחבורה צינית של בעלי אגו שמילתם אינה מילה, שחתימתם אינה חתימה, שזגזוגם אומנותם. 

בואו נתחיל מנפתלי בנט, שאת פניות הפרסה שלו רק בשנה האחרונה כבר קשה לספור. ארבעה חודשים לפני בחירות אפריל 2019 הוא קנה שלד של מפלגה, מאחורי הגב של חבריו, כדי להתחיל לגלגל את "הימין החדש". חמישה ימים לפני שהודיע על הפילוג הוא עוד שלח לחברי המפלגה שלו הודעה ובישר: "אני נחוש ללכת לאיחוד עם תקומה". פחות משבוע אחר כך, בעודו משאיר אותם עם המכנסיים למטה רגע לפני הבחירות, שיגר מכתב הפוך והסביר: "האמת היא שצריך שתי מפלגות שונות".

בנט הוא האחראי המרכזי לכך שלא מכהנת היום בישראל ממשלת ימין. הימין החדש - המיזם ההרפתקני שלו ושל איילת שקד - השליך לפח האשפה בסיבוב א' קרוב ל־4 מנדטים, ובנסיבות שבהן היו לגוש הימין (ללא ליברמן) 60 מנדטים, וחסר רק אחד כדי להקים ממשלה. ברור שאלמלא הפילוג שכפה על הציונות הדתית, היינו היום במקום אחר לגמרי.

נפתלי בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90נפתלי בנט. צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

אבל עזבו את העבר. עזבו גם את היוהרה ואת הזחיחות ואת העובדה שהאיש מעולם לא חשב שהוא צריך להשפיל מבט ולהתנצל לפני הציבור על הניסויים שהוא עורך על חשבון גורלה של הציונות הדתית - וחשוב מכך, על חשבון גורלה של המדינה. ביום שני בערב בישר בנט לאומה, בסרטון זוגי, על ריצה עצמאית של מפלגת ימין ליברלית, יחד עם שקד. כמה שעות אחר כך הוא כבר חתם על הסכם עם בצלאל סמוטריץ' וזרק לפח את הסרטון ואת הליברליות. בהמשך השבוע, כשמאמצי האיחוד במגזר הפכו לאינטנסיביים, התברר שבנט מוכן להתאחד, אבל לא עם כולם. 

את איתמר בן גביר, שבפעם הקודמת השיג למעלה מ־80 אלף מצביעים לבדו, הוא התעקש להשאיר בחוץ. ביום רביעי פרסם בנט פוסט ובו תלה את החלטתו באותה תמונה של ברוך גולדשטיין בסלונו של בן גביר. "כיו"ר מפלגת הימין החדש, שמתמודדת לכנסת, וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל - לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע", כתב. "זה כל כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל". 

ובכן, בנט ידע שהוא נדרש להסביר את הדברים, בעיקר משום שלא היה בהם קמצוץ של אמת. הרי כולנו זוכרים איך רק לפני ארבעה חודשים שקד נשאה ונתנה מטעמו עם בן גביר על כניסה למפלגת ימינה, איך הוצע לבן גביר המקום השמיני ברשימה, ואיך הכל התפוצץ רק בגלל הוויכוח על המקום ולא על שום דבר אחר. אז מה קרה מאז? בן גביר הקצין? התמונה שלא הפריעה בספטמבר מציקה דווקא בינואר? או שמא לנוכח הביקורת על החיבור עם סמוטריץ' בחר בנט לעשות שריר שיווקי של מי שלא מתכוון לוותר לקיצונים? 

ומה נגיד על סמוטריץ'? שלשום, ברשת ב', ניסיתי להבין ממנו מה יש בלבו על בן גביר, שאיתו רץ בחודש אפריל ושאיתו כמעט חתם על הסכם בשני בלילה, רגע לפני שחתך לכיוון בנט ושקד. "אני משתדל לקום בכל בוקר, שמח, בסביבה שכיף לי לעבוד בה...", הסביר ורמז לכך שעם בן גביר, ואולי גם עם הרב רפי פרץ, הוא לא מרגיש שמח.

"אז מה שהכריע ללכת בסופו של דבר עם הימין החדש ולא עם הבית היהודי הוא אווירה טובה ומצב רוח טוב?", שאל אותו אסף ליברמן, עמיתי. "תשמע", השיב סמוטריץ' בלי להתבלבל, "זה 90% מהיכולת להצליח". אם פעם מפלגות התפצלו והתחברו כאן על אידיאולוגיות, בבחירות האלה נשארנו, לפחות באגף של שר התחבורה, עם הרצון להרגיש סבבה.

בצלאל סמוטריץ'. צילום: אבשלום ששוניבצלאל סמוטריץ'. צילום: אבשלום ששוני

סמוטריץ' הזכיר לי השבוע את המערכון המיתולוגי של אורי זוהר ואריק איינשטיין על העולים החדשים, שרגע אחרי שעלו ארצה התחילו לקלל את אלה שעלו שנייה אחריהם - אלה שבזכות ההתייחסות אליהם כאל חדשים, הם עצמם יכולים להרגיש ותיקים.

הרי עד לפני שתי דקות סמוטריץ' היה הבן גביר של המערכת הפוליטית. ההוא עם מצעד הבהמות. ההוא שלא מוכן שאשתו תלד עם ערבים. ההוא שרוצה להחיל כאן את משפט התורה, כמו בימי דוד המלך. אבל עכשיו? עכשיו, כשהוא עסוק בניסיון לבנות את המותג של בצלאל החדש, אין כמו בן גביר הקיצוני כדי לסייע לו להרגיש כשייך למיינסטרים. 

באותו ראיון ביום רביעי ניסיתי להבין ממנו איך בדיוק יסתדרו תפיסות העולם שלו בענייני דת ומדינה עם אלה של בנט. השאלה שלך רדודה, השיב לי. צודק. מאין צץ הרעיון הנמוך הזה לשאול שר במפלגה דתית על תפיסות המפלגה שלו בסוגיות של דת ומדינה? יש לנו מקום ברשימה? די בכך. אה, ועל זה צריך להוסיף שהדיון הזה התנהל שעות ספורות לפני שהצטרף גם הרב פרץ למיזם הליברלי החדש של בנט והחברים. 

ומה נגיד על הרב פרץ? בכל מה שנוגע לו, כך נראה, כל מילה תהיה מיותרת. האיש חתם על הסכם עם עוצמה יהודית, הצטלם עם בן גביר, חזר שוב ושוב על כך שאצלו מילה היא מילה - ואז, רגע לפני סגירת הרשימות, החליט להשליך את החוזה לפח, כאילו לא היה. לו אני מתפלל בבית הכנסת של הרב פרץ והוא עולה לדרוש בפרשת השבוע, אחרי ההתנהלות שלו השבוע - אני קם ויוצא החוצה. איזו תורה כבר אפשר לשמוע מפיו של מי שמילה שלו אינה מילה וחתימה שלו אינה חתימה, והאמת עבורו היא אפילו לא המלצה? עם יד על הלב, הייתם קונים אוטוביאנקי משומשת מאיש כזה?

איילת שקד. צילום: הדס פרוש, פלאש 90איילת שקד. צילום: הדס פרוש, פלאש 90

את מי לא הזכרנו כאן? את איילת שקד - ולא בכדי. שקד היא אולי האכזבה הגדולה מכל. דיברו עליה כעל מנהיגה, דיברו עליה כעל בעלת פוטנציאל לראשות ממשלה - אלא שהיא מוכיחה, למרבה הצער, ולא בפעם הראשונה, שהיא לכל היותר האישה שעומדת ליד האירועים כשאלה מתרחשים. כך היה בבחירות הקודמות, כשבנט הציב אותה כפיקציה בראש הרשימה כדי שתגרוף קולות, ובסופו של דבר היא נשארה היחידה בלי תפקיד מיניסטריאלי. כך גם עכשיו. לא ברור מה היא חושבת, לא ברור מה היא רוצה. לא ברור איפה הייתה כשכל סחר הסוסים התנהל. 

אז איפה אנחנו עומדים כיום? באותו מקום בדיוק שבו עמדנו לפני בחירות אפריל, לפני שבנט החליט לפרק את החבילה, רק אחרי שנה של סכסוכים, ופילוגים, ודם רע, ושקרים, והפרת הבטחות, והטחת עלבונות, והרבה הרבה אגו. במובן הזה, אף שהוא לא יודה בכך, החיבור של כל החלקים השבוע שוב לחבילה אחת היה משום הכרזה רשמית של בנט על קבורת חמור של מיזם הפילוג הכושל שהוביל. 

חשוב להגיד ולא לשכוח, אחרי הדברים האלה, שמדובר בחבורה של אנשי ביצוע שמאחוריהם עשייה גדולה וברוכה. החבורה הזו תצטרך לעבוד קשה מאוד כדי להעביר את הטעם המר שהותירה השבוע.