הדרך לגאולה
יום רביעי האחרון, שמונה בערב. המתח מורט עצבים. גורל האומה כולה מונח על כף המאזניים. קריירות רבות תלויות על בלימה, מתנדנדות בין שמחה לאסון, בין מפלה לששון. בעוד פחות משעתיים יפקע פרק הזמן שבו אפשר לרשום את המפלגות לבחירות לכנסת. ההתרוצצות במסדרונות המשכן שברה את כל השיאים הקודמים. לשכת ראש הממשלה נראתה כבונקר פיקוד נצור דקה אחרי פרוץ המלחמה הגרעינית נגד איראן. שליחים יצאו בהולים וחזרו כלעומת שבאו, מקורבים הסתובבו אנה ואנה, מטכסים עצה. ראש הממשלה "זימן ללשכתו" את ההוא ואת ההיא, ואחר כך את כולם ביחד, וגם את הרב הישיש שעל פיו יישק דבר. אבל אז, כשכלו כל הקִצין, בסופה של הישורת האחרונה ובתום זמן הפציעות, זה קרה. 

המהדורות עברו בשידור חי למשכן, שם ניצב האיש שכולם מצפים למוצא פיו. הוא עמד זקוף, מודע לגודל השעה, וגם לאסופת המיקרופונים שלפניו. מימינו ניצב, חשוף בצריח, עופר חדד מערוץ 12 וגם בידיו מיקרופון שלוף. ואז הישיר עורך הדין איתמר בן גביר את מבטו למצלמות ולמציאות, כחכח קלות בגרונו ואמר: "החלטתי מתוך אחריות לגוש הימין", וכאן הוא לקח פאוזה קצרה להגברת המתח, "להסיר את התמונה שבסלון!!!". דומה היה שמשק כנפי ההיסטוריה מחריד לרגע את בית המחוקקים הישראלים. הידד.

עו"ד איתמר בן גביר (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)עו"ד איתמר בן גביר (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)

זה היה חתיכת בום. הס הושלך אל חלל האוויר, אבל אז התברר שזה רימון רסס. האם אכן נחצה הרוביקון? האם נבקעו שערי שמיים ונחצה ים סוף? האם השתנה גורל האומה? האם ניצלנו, כנגד כל הסיכויים, ברגע האחרון? הרי כמה שעות קודם לכן העלה שר הביטחון נפתלי בנט פוסט בפייסבוק שבו הוא קבע כי "לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם שרצח 29 חפים מפשע. זה לא יקרה. זו החלטתי הסופית. הקריאה של הליכוד כלפיי להכניס לרשימה בהנהגתי את בן גביר אינה ראויה. חבריי בליכוד, אם אתם כל כך רוצים אותו, שריינו אותו אצלכם". 

אז הנה מגיע בן גביר ובאקט מנהיגותי נדיר מסכים לוותר על התמונה שבסלון ולהוכיח ש"הרברפי" צדק! בן גביר שלנו אכן התמרכז! ואפילו התמתן! אגב, הוא גם מוכן לרמוז שאינו מעוניין יותר ב"מוות לערבים", או לפחות לרובם. אז התמונה בסלון של בן גביר יורדת. הקדוש ברוך גולדשטיין יצטרך למצוא סלון אחר להיתלות בו. הכדור (5.56 מ"מ) חזר למגרש של בנט. נסללה הדרך לגאולה. נותר רק לבדוק מה אנחנו עושים עם התמונה בסלון שלנו. תמונת תקריב אכזרית של מה שנהיה מאיתנו.

וכדי להפוך את הערב ההוא להיסטורי ממש, הבליחה לפתע דמותו של אייקון נוסף במהדורות הערב. ח"כ גדי יברקן הכריז שהוא "חוזר הביתה!". כן, לליכוד. אז מה אם הוא החל את הקריירה הפוליטית שלו כפעיל כושל בסניף רחובות של מפלגת העבודה? ואחר כך הצטרף לליכוד, התמודד, התאכזב, התמודד שוב, התאכזב שוב, התפכח ועזב? אלא שאז עזב (בעצם הועזב) גם שר הביטחון משה (בוגי) יעלון. יברקננו זיהה הזדמנות, יעלון הקים מסגרת פוליטית עצמאית. יברקן בא ואמר לו שמע, אני יודע להביא את האתיופים. אני מקורב לקייסים. יעלון התרשם והאמין. לא הייתה לו סיבה לא להאמין. יברקן היה קצין בצה"ל, הוא עושה רושם של בחור חיובי בסך הכל. אז בוגי העניק לו מקום בתל"ם ומשם המעבר לכחול לבן היה אך טבעי. גדי יברקן הגשים את חלום חייו והפך, בבחירות אפריל האחרון, לחבר בכנסת ישראל. אכן, חזון אחרית הימים.

בטקס השבעת הכנסת הוא נכנס לתודעה הציבורית כשרכן לנשק את רגלי אמו שבאה למשכן. זה נגע, בצדק, בלבבות של כולנו. אבל יברקן לא נתן לתהילת הרגע לשבש לו את השליחות הציבורית. הוא נראה נחוש מאי־פעם. חלומו להפוך לחבר כנסת, שהתרסק בליכוד, קרם עור וגידים בזכות יעלון וגנץ. איש עקרונות הוא יברקן שלנו. לאורך כל הדרך!

איש השעה, ח"כ גדי יברקן (צילום:  נועם רבקין פנטון, פלאש 90)איש השעה, ח"כ גדי יברקן (צילום: נועם רבקין פנטון, פלאש 90)

ריח עור הצבי 
הנה כמה דוגמאות מפעילותו בחודשים האחרונים: אחרי סבב רקטות נוסף על הדרום צייץ יברקן: "את כל הממשלה הזו צריכים לשלוח לבית משפט על 'הפרת אמונים'. הפרת אמונים לתושבי הדרום, ולאזרח ישראל בכלל. בימים ההם אין מלך בישראל ואיש הישר בעיניו יעשה". או הציוץ הזה: "בזמן שבליכוד מייחלים להתפרקותה של כחול לבן, ואפילו מנסים לעשות זאת אקטיבית, ראש הממשלה מוביל להתפרקות מוסרית מוסדית של מדינת ישראל". או זה: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנים. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין. את האתיופים לא קונים בכסף".

גם את נחת זרועו של "הילד של כולנו" הספיק יברקן לטעום בקריירה הפוליטית שלו. זה קרה במחאה האתיופית האחרונה, כשיאיר נתניהו האשים שהקרן החדשה ו"כסף גרמני" מממנים את יוצאי אתיופיה ומחאתם האלימה ברחובות. אלא שלא אלמן יברקן. אף ג'ורה של אף הולל־תפנוקים לא תרתיע אותו. הוא מיהר להעמיד את הג'וניור במקומו: "בניגוד אליך, ילד שמנת, אותם צעירים ברחובות תרמו למדינת ישראל פי אלף בזמן שאתה חי על חשבון הציבור. בעצם לא ציפיתי ממך להבין מה זו אפליה והדרה כאחד שגדל בבית חרושת לאפליה והדרה. צא ולמד על ערכים, כבוד, ציונות ואהבת המולדת מיוצאי אתיופיה". 

רוצים עוד קצת ערכים? הנה: כשהתברר שהליכוד מנסה לפתות יברקנים משורות כחול לבן לשורותיו, צייץ יברקן: "כאיש ימין, אני מעריך את הליכודניקים, הייתי שם. אבל המדינה יותר חשובה. לכן איני מתכוון לערוק בעד שום תפקיד בכיר ככל שיהיה, ערכים לפני הכל! בחירות ישתקו את המשק, ומעל ל־3 מיליארד שקל ילכו לפח. שלא נדבר על הפגיעה באמון הציבור...". הנה יברקן אחרון ודי: "שמיר ובגין מתהפכים בקברם על מה שממשלת הליכוד עושה לקהילה האתיופית". אז שמיר ובגין התהפכו השבוע פעם נוספת בקברם. וגם יברקן.

הוא לא ערק לליכוד כי כחול לבן פגעה באתיופים. הוא לא ערק לליכוד בגלל אידיאולוגיה כלשהי. להפך: לפני כמה ימים חזר משבועיים באתיופיה עם ח"כ חילי טרופר מכחול לבן. הם סיירו בפזורת הפלאשמורה הממתינה לעלות ארצה. הוא הגיע לא מזמן ליעלון, האיש שהפך אותו לח"כ, ואמר את הדברים האלה: "מיקי זוהר מציע לי להחליף ברשימת הליכוד את כחלון במקום החמישי ותפקיד של שר בממשלה הבאה". 

נגיד בעדינות שיעלון הוא לא האיש הנכון לקומבינות מהסוג הזה. "אתם לא מקדמים אותי", קונן יברקן. "גדי, אתה בתחילת הדרך", אמר לו יעלון, "נכנסת מהמקום ה־33, בפעם הבאה זה מקום ריאלי פלוס, לא זו הבעיה. אתה לא קורא נכון את התמונה. אל תעשה מהלך מטופש פוליטית. אני מציע לך לטרוק את הדלת על ההצעה הזאת. היא לא רצינית". 


אלא שריח עור הצבי של כיסא המיניסטרים הטריף, כנראה, את יברקן וגבר על שיקולי ההיגיון: הוא שוחה לספינה טובעת, הוא מאמין למילתו של מי שהבטיח משרת שר לאין ספור פתאים שקנו את ההבטחה ומקום קבורתם לא נודע. הוא נושא על גבו שלושה כתבי אישום. הוא בקו ירידה אלקטורלי מתמשך. סיכויי ההישרדות שלו נמוכים עד אפסיים. ועוד לא דיברנו על "הערכים" שעליהם דיבר יברקן עד שניחר קולו בשנה האחרונה.

המקסימום שיעלון היה מוכן להבטיח זה שבמקרה שכחול לבן תפתח את הרשימה, יישקל גם קידום ליברקן. זה לא הספיק. לפני יומיים ניסה יברקן להפעיל את הקייסים של העדה האתיופית על כחול לבן. זה לא הסתייע. יעלון חתך את זה מהר. עוד בטרם נחתמה העסקה עם הליכוד, יצאה הודעת ההדחה מלשכת בני גנץ. חד וחלק. 

רה"מ בנימין נתניהו וח"כ גדי יברקן (צילום: דוברות הליכוד)רה"מ בנימין נתניהו וח"כ גדי יברקן (צילום: דוברות הליכוד)

שאלתי את יעלון איך טעה בשיקול הדעת ומה השווי האלקטורלי האמיתי של יברקן בעדה האתיופית. "מקסימום רבע מנדט", אמר יעלון, "לטווח הארוך הוא עשה נזק כבד לעצמו, הוציא שם רע לפוליטיקה ופגע גם בעדה. אבל בוא, בדיוק כמו שגדי יברקן עצמו אמר, האתיופים לא עומדים למכירה. הם חכמים ומבינים בדיוק את המפה. פונים אלינו עשרות פעילים מהעדה ואנחנו מצרפים אותם בשמחה. בסוף, מה שחשוב זו האמינות שלנו, ועליה שמרנו".

נסיים בעוד ממתק של יברקן, משלהי המאמץ הקודם של נתניהו להרכיב ממשלה ולהעביר לליכוד עריק אחד: "אני נאמן לדרך, אני יודע שהשיח הזה שאני משדר היום בפוליטיקה הישראלית הוא זר, וזה אמור להיות ברור מאליו שאם אנשים הלכו במפלגה מסוימת הם צריכים להישאר במפלגה הזו, ולא לעשות פליק־פלאק". אמר, ונשאר בכחול לבן. אחרי כמה שבועות עשה פליק־פלאק. ומה אמר אחרי הפליק־פלאק? "הכל בסדר, שום דבר לא קרה, אנחנו בשדה הפוליטי, באנו לעזור למדינת ישראל, באתי לייצג את הקהילה שלי, הכל בסדר, שום דבר לא קרה". 
האמת? צודק.


רישיון שאיבה
נדלג חזרה למהומה בימין: בלהט הקרב עברה מתחת לרדאר תוכניתו של נתניהו לשכנע את הרב חיים דרוקמן לעמוד בראש "האיחוד הגדול" של הימין. בדרך זו קיווה נתניהו להכשיר את השרץ הבן גבירי. הנה, כשהאב הרוחני של הציונות הדתית מתייצב ומרים את נס הדגל, הבלי הכהניזם נשכחים לצד הדרך. בבחינת דרוקמן יכשיר את בן גביר. 

נכון שאצל נתניהו שום דבר כבר לא יכול להפתיע, ובכל זאת. חיים דרוקמן מתקרב לשנתו ה־90. לא מזמן שיגר אליו נתניהו את "ראש המל"ל" מאיר בן שבת, שהוא גם שכן ותלמיד, כדי לשכנע אותו שמבחינה ביטחונית אסור לפרק את הממשלה ואין להיכנע לאולטימטום הילדותי של ילד הכאפות נפתלי בנט, שדרש את תיק הביטחון לאחר התפטרותו של אביגדור ליברמן.

בן שבת ביצע את השליחות. בנט ואיילת ירדו מהעץ. נתניהו נטל את תיק הביטחון לידיו וכעבור רבע שעה פוליטית, בתום עוד פניית חרקירי מסמרת שיער במרוץ ההימלטות שלו, נתן לאותו בנט את אותו תיק ביטחון. עכשיו הגיע הזמן לנער את דרוקמן פעם נוספת מהנפטלין. לי זה מזכיר את ההצעה שהעביר בזמנו נתניהו לאלי ויזל הישיש, שכבר היה רחוק מאוד ממיטבו, להיות נשיא המדינה. מה לא ניסה לעשות כדי למנוע מראובן ריבלין המשוקץ להגיע לבית הנשיא. העובדה שוויזל לא היה כלל אזרח ישראלי לא שיחקה תפקיד במערך השיקולים. אפילו למילצ'ן הוא הציע את הנשיאות באותם ימים. העיקר לבלום את ריבלין ואת "מזימת המאה" הבדיונית, הפרנואידית, הפסיכופתית, שהעלילו יושבי הבית בבלפור על ריבלין.

נפתלי בנט ואיילת שקד (צילום: TPS)נפתלי בנט ואיילת שקד (צילום: TPS)

בכל הציונות הדתית המפוארת, שהקימה ובנתה כמה דברים במקום הזה, אין מי שיקום ויגיד לנתניהו עד כאן. אנחנו לא שטיחון הכניסה לבלפור. אנחנו לא ילד הכאפות המנוזל שעליו אתה רוכב בכל פעם מחדש אל הכהונה. הרי רק לפני חצי דקה הוא מחץ את הציונות הדתית וכמעט לא השאיר ממנה מאומה. אגב, הוא יעשה את זה גם עכשיו. האיחוד "הכמעט מלא" שכפה על הימין מעניק לו תעודת ביטוח ורישיון להרוג. עכשיו, כשאין סכנה להישאר מתחת לאחוז החסימה, המשאבות יעבדו שעות נוספות. לא כדי להציל את הימין. לא כדי להציל את ארץ ישראל. לא כדי למנוע החזרת שטחי מולדת. כדי להציל אדם אחד, שמתמקד כבר מעל שנה רק בהישרדות האישית שלו.


מחיקת ערך
התוכנית של בנט ואיילת הייתה פשוטה: יש מקום לימין רך, אידיאולוגי וליברלי. כשבנט שר ביטחון הם יכולים לעבור את אחוז החסימה ולהביא תוצאה יפה. גם הצד השני, "הרברפי" וסמוטריצ'ו, יכולים לעבור. זו הדרך היחידה לשבור את מחסום ה־61. כשהם הודיעו, מוקדם יותר השבוע, על ריצה בנפרד, הם היו משוכנעים שפרץ כבר סגור עם סמוטריץ'. הם טעו. פרץ, מאימתו של סמוטריץ', סגר דווקא עם בן גביר. נתניהו חגג. פרץ הכשיר עבורו את בן גביר. עכשיו צריך רק לדחוף את החברים זה לזרועות זה לחיבור האחרון, ויאללה. אפשר להתחיל לשתות אותם.

בשלב הזה גילה נתניהו מולו את נפתלי בנט. אותו בנט שאיבד את עולמו (בעיניי) כשפרסם את הפוסט המתועב ההוא שבו קבע שמערכת המשפט מנסה להפיל את ראש הממשלה, כדי לקבל את תיק הביטחון, עשה פניית פרסה. הוא לא התכוון להתכופף פעם נוספת ולאפשר לנתניהו לכפות עליו את בן גביר. בנט הבין שאת החרפה הזו, בניגוד לפוסט בפייסבוק, לא יוכל למחוק. גם כשנתניהו קרא לו לפגישה ונתן לו להבין, ברמזים בעובי של פיל, שלא בטוח שהוא לא יפטר אותו (שוב) מתפקידו אם יטרפד את האיחוד בימין, בנט לא מצמץ. הוא הבהיר את כוונתו: אני, עם בן גביר, לא רץ. נקודה, סוף. 

בנט לא הותיר לנתניהו ברירה: לרסק את מה שנשאר מעמוד השדרה של "שר החינוך" הרברפי, ולהכריח אותו להפר את ההסכם שזה עתה נחתם עם בן גביר. פרץ, שעלה על כל המוקשים שנקרו בדרכו (וגם על אלה שלא) פעמיים, צייץ כמה רגעים קודם לכן "מילה זו מילה", ומיד מחק את הציוץ. יחד עם הציוץ נמחק גם פרץ עצמו. זוהי מחיקת הערך הפוליטית המהירה ביותר שזכורה בעידן החדש. אבל העיקר שיש איחוד. העיקר שנתניהו מבסוט. הוא ריסק, מעך, ביטל והגחיך את כולם. את ההבטחות, את ההסכמים, את הערכים ואת הכוונות. הכל כשר בדרך לגיהינום.

כשבן גביר הבין שהלך עליו, זה היה כבר מאוחר מדי. הוא ניסה לפרוץ ללשכתו של פרץ בכנסת, אבל המאבטחים והמזכירות בלמו אותו בכוח. רק הנכלוליות והכוחנות של נתניהו יכולות להפוך את איתמר בן גביר, הבריון מחברון, לאנדרדוג מעורר חמלה. השאלה עכשיו היא אם יצליח נתניהו בשלב האחרון של התוכנית לשכנע את בן גביר לרדת מריצה נפרדת של עוצמה יהודית לכנסת. אם כן, הוא שיחק אותה בגדול. אם לא, הוא עוד עלול להזדקק לחמלה ששפכנו זה עתה על בן גביר. נקמת כהניסט קטן עוד לא ברא השטן.

לבנט ושקד יש עכשיו אתגר כפול: ראשית, לשכנע את הליכוד לרדת מהם ולהפעיל מכבש דורסני על בן גביר, כדי שלא ירוץ לבד. שנית, לנסות ללקט קולות של ימין רך וליברלי למרות שתי המשקולות העכורות המתנדנדות על צווארם: לאחת קוראים בצלאל סמוטריץ', לשנייה "הרברפי" פרץ. שיהיה להם בהצלחה.


בחירתו של פרץ
ובצד השני: הקרדיט לאיחוד בשמאל שייך ללחץ הציבורי הכבד שהופעל על עמיר פרץ מכל הכיוונים האפשריים ולכובד משקלו של ח"כ איציק שמולי, שנתן לחברים להבין שהוא הולך עד הסוף ולא יניח למפלגה לקפוץ מהצוק בעיניים פקוחות. גם פרץ ראוי למילה טובה: הוא נפרד מהחלום שחלם עד הרגע האחרון ממש והצליח לשחרר את עצמו מהנעילה התודעתית שאליה נקלע: לא, הוא לא יכול להביא מנדטים מהפריפריה ומהימין. לא במצב הנוכחי. עדיף לקבל תעודת ביטוח מאימת אחוז החסימה מלהמשיך לשגות באשליות. בסוף, כשהבין את הברירה שלו, הכריע נכון.

סקרי העומק האמיתיים שנעשו בשבועות האחרונים הצביעו על נתונים בעייתיים מאוד: מרצ התנדנדה מתחת ל־4 מנדטים ו"עברה" רק הודות לנדיבותם של הסוקרים. לעבודה הייתה סיבה אחרת לדאגה: רק 45% ממצביעי העבודה בפעם הקודמת התחייבו להצביע שוב עבורה. זה נתון נוראי. וזה עדיין לא הספיק כדי לשכנע את פרץ. בהמשך, כששמולי החל לדבר על "כל האופציות על השולחן" והבהיר שאין לו כוונה לוותר, פרץ הבין שייאלץ לרדת מהעץ. יחסיו עם ח"כ אורלי לוי־אבקסיס, שותפות אמיתית ואג'נדה משותפת, הקשו עליו את המשימה הזו. הוא לא התכוון להשליך את לוי־אבקסיס מתחת לגלגלי האוטובוס, כלומר הריקשה של העבודה־מרצ. גם היא, בראיונות שהעניקה למחרת האיחוד, הודתה באמת הכואבת: אי אפשר היה לעמוד בפני הצונאמי, לא לתינוק הזה פיללנו, מדובר בחיבור טכני בלבד.

מי שכן נזרקה אל מתחת לגלגלים, לקול מצהלות ההמון, זו ח"כ סתיו שפיר. אני מניח שרוב הקולגות שלי ירקדו היום דבקה סוערת על דמה הפוליטי ועל מפלתה המוצדקת. הם צודקים. שפיר הרוויחה ביושר את קבורת החמור של הקריירה שלה. ועדיין, הייתה בה התבונה להרפות ברגע הנכון ולהודיע שלא תרוץ לבד, כדי לא לפגוע בסיכויי הגוש. היא גם אחראית לכמה מהלכים חשובים, כמו האיחוד הקודם שהביא להקמת "המחנה הדמוקרטי" (בלעדיו ייתכן שמרצ לא הייתה עוברת ונתניהו היה היום עם חסינות). היא הייתה ההבטחה הגדולה של השמאל, נישאה על גלי המחאה החברתית והפכה למייצגת הבולטת שלה עם טונות של להט אידיאולוגי וכוונות טובות, כריזמה לא מבוטלת וביטחון עצמי עודף.

ח"כ סתיו שפיר (צילום: אבשלום ששוני)ח"כ סתיו שפיר (צילום: אבשלום ששוני)

אלא שהדרך מכאן ועד לנפילת הריסוק שחוותה הייתה קצרה וטראומתית. שפיר עפה על עצמה במהירות מופרזת, השאירה אויבים ושונאים בכל אשר פנתה, הצליחה להמאיס את עצמה על מרצ כולה בתוך שלושה חודשים, אחרי ששרפה את כל הגשרים בינה לבין מפלגת האם שלה, העבודה. דיברתי איתה אתמול וניסיתי להסביר לה את כל זה, כדי שתחזור טובה ומשוכללת יותר בפעם הבאה. אפס, מתברר שלא היא טעתה, זה אני שטעיתי. ובכל זאת, שיהיה לה בהצלחה.