1. אני רוצה להתחיל את הטור הזה דווקא בעניין שולי לכאורה, אבל בעצם בכלל לא. אני עוסק בכחול לבן, כי מהם אני מצפה ליותר בכל תחום, ובטח בהתייחסות לאנשים, ותאמינו לי שלא קל לי לבקר שלושה ממפקדיי לשעבר שאני מכבד ומעריך. ייתכן שחלק יטענו כי ביחס ל"אתגר הגדול" מדובר בזוטי זוטות, אבל אני סבור שהדרך שבה נהגה צמרת המפלגה בסגן ראש השב"כ לשעבר יצחק אילן וביו"ר ארגון נכי צה"ל לשעבר משה (מוץ) מטלון, כשדרשה מהם לזוז אחורה ברשימה או "לעוף" ממנה - היא דרך מבזה ומשפילה גם את השניים הללו שעשו משהו במדינה הזאת, ובעיקר את כחול לבן עצמה.

נכון שאף אחד לא קדוש ושכבוד המפלגה קודם לכבוד חבריה, שיש "שיקולים רחבים" ושאף אחד לא נבחר למיקומו ברשימה, אלא הוצב על ידי גנץ, יעלון או לפיד, ונכון שלפעמים צריך לעשות שינויים והתאמות. אבל יש דרך נאותה לעשות את זה, והיא להזמין כל אחד מהם בנפרד לשיחה עם ראש המפלגה, שבה יסביר להם את השיקול, ינמק את הבקשה (או ההחלטה), יביע תודה על ההסכמה ויבטיח שגם אם לא יהיו ברשימה בכנסת, תוכל המפלגה - אם תגיע לעמדת השפעה - להשתמש בהם לטובת המדינה בתפקיד הולם כלשהו.

לצערי, לצערם של השניים, לצערה של כחול לבן ולצערה של התרבות הפוליטית שלנו, זה לא נעשה כך. זאת ועוד, כלל לא בטוח שכחול לבן עשתה טובה לאילן ולמטלון כששיבצה אותם ברשימתה. בהחלט יכול להיות שהם עשו לה טובה כשהסכימו "לקשט" את הרשימה בשמם, בניסיונם ובכישוריהם, וגם בטנגו הזה יש שניים.

יצחק אילן היה המועמד לראשות השב"כ ונתניהו כבר החליט למנותו - ואז ברגע האחרון מונה יורם כהן. מדובר באדם מוערך ורב־זכויות ועלילות בשירות ביטחון המדינה. מוץ מטלון היה בעבר חבר כנסת פעיל מאוד, והוא חבר אישי של בוגי יעלון שנים רבות. הוא כיהן כיו"ר ארגון נכי צה"ל, ולא כך היה צריך לנהוג בשניים הללו מול עיני הציבור ומול בני משפחתם, מול חבריהם ופקודיהם, ומול עיניהם של יתר חברי הרשימה ופעיליה.

אני מתעכב על העניין "השולי" ו"האישי" הזה לא רק בגלל השניים הללו, אלא כדי להתריע בפני ראשי כחול לבן ובפני גנץ כי הציבור שופט היום את נבחריו גם על סעיף ההתנהלות, ולא רק על עניינים מדיניים וכלכליים. וזוהי בעיניי התנהלות קלוקלת. 
אם חלילה יהפכו ראשי כחול לבן ממנהיגים ואנשים רגישים ל"רובוטים פוליטיים", כמו במקרה הזה, אזי הם על מסלול לא טוב.

מלבד זאת, אם הם יגיעו לשלטון, זה יהיה יותר בזכות הפסד של נתניהו מאשר בזכות עצמם. נוסף על כך, את האשראי הגדול הם יצטרכו לפרוע כלפי הציבור. מכיוון שכך, עניינים מהסוג הזה מיותרים לחלוטין, לא מכבדים ולא מכובדים. 

לא על יצחק אילן ועל מוץ מטלון כתבתי כאן, מפקדיי היקרים, אלא על תרבות פוליטית קלוקלת, על התנהלות נקודתית אחת קטנה שלא עומדת במבחן הערכי שאתם מבקשים לשדר, ואני מקווה מאוד שאתם מבינים את השגיאה בדרך ההתנהלות, ובטוח שגנץ ימצא במהרה את הדרך לתקן ולהפיק לקחים - גם אם במקרה זה קצת מאוחר.

וכידוע, חברים, נאמנים פצעי אוהב.

2. אני לא בטוח שראש הממשלה בנימין נתניהו שבע רצון מההימור שנקט כשהגיש ליו"ר הכנסת בקשה לחסינות. בניגוד לדרכו, הפעם, כך נראה, הוא לא שרטט את פוטנציאל התרחישים, את אישיותו הממלכתית של יולי אדלשטיין ואת הקילר־אינסטינקט שמסגלים לעצמם ראשי כחול לבן, שעד לפני רגע נחשבו לטירונים פוליטיים.  

והנה, אם לא ימשוך את הבקשה - שהיא תמצית יעדיו וחזונו לטווח הנראה לעין - עניינו של נתניהו עתיד להיות נידון במשך חודשים בוועדת הכנסת, במליאה ובתקשורת בהנמקות בעד ונגד החסינות, מבלי שיוכל לנהל את הכנסת ואת הוועדה כפי שהורגל עד כה. מנגד, אם יבקש למשוך את הבקשה, יגיש היועץ המשפטי את כתב האישום לבית המשפט המחוזי, ייקבע הרכב, ויתחיל תהליך שיקשה על נתניהו, על מערכת הבחירות שלו ועל המשך דרכו הפוליטית.

כחול לבן פעלה נכון כשהציבה בראש הסיעה ובוועדת ההסכמות את ח"כ אבי ניסנקורן, איש מנוסה פוליטית, לוחם נעים הליכות, ונכון פעלה כנראה גם הליכוד כשהציבה בראשות הכנסת את אדלשטיין. בסופו של דבר, השיקול הממלכתי של אדלשטיין גבר אצלו על השיקול הפוליטי, אף שהוא עלול לשלם על כך מחיר כשיהפוך ל"שמאלני ושתול".

אדלשטיין ונתניהו, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90אדלשטיין ונתניהו, צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

3. אינני נוטה להשבית שמחות, אבל אעשה שקר בנפשי אם לא אשתף אתכם בכמה מהתחושות שלי בעקבות טקס הזיכרון הבינלאומי לציון שחרור אושוויץ שנערך השבוע בירושלים.

נתחיל בניצולים: לטקס הייתה צריכה להיות מוזמנת נציגות הרבה יותר גדולה והרבה יותר מכובדת. ניצולים רבים ממחנה אושוויץ שפנו וביקשו להשתתף בטקס נענו לתדהמתם ב"אין מקום". מישהו מהמארגנים פשוט התבלבל - שהרי כבר היום יש קושי לאתר ניצולים ששרדו את התופת ואיבדו את כל יקיריהם ועדיין יכולים לעמוד. בעוד כמה שנים הם כבר ימותו. מי מקור, מי מבדידות ומי סתם ממיתה טבעית, ואז לא "ינדנדו" ויהיה מקום לכולם. וכי למה מגיעים לכאן ראשי העולם, אם לא כדי לזכור את הנספים ולהצדיע לניצולים.

השבוע סיפר לי ידידי דובי אייכנוולד על אביו צבי בן ה־94, ניצול אושוויץ שאיבד במחנה את הוריו ואת תשעת אחיו ואחיותיו, ועל עוגמת הנפש שאחזה בו כשסורב להיות מוזמן.

הערה שנייה לראש הממשלה ולשר החוץ - שניכם יודעים היטב כי שר החוץ לשעבר סילבן שלום יחד עם אנשי משרדו אחראים לכך שהאו"ם קיבל פה אחד את בקשת ישראל להכריז על יום הזיכרון הבינלאומי לשואה ולציין זאת בשורת אירועים. ישראל השיגה בעניין זה הישג מרשים.

אני יודע זאת היות ששגרירת סין בישראל לשעבר פנתה אליי לפני מספר שנים, לאחר שנשיא סין התקשר אליה וביקש ללמוד ממנה כיצד היהודים עשו זאת בעוד הסינים לא מצליחים לקבל הכרה ב"שואה הסינית", שבה נטבחו 12 מיליון מבני עמם על ידי היפנים. היה ראוי מאוד להזמין את סילבן שלום לאירוע, וכך אכן נעשה ממש ברגע האחרון - בעקבות הביקורת  שהועלתה ברשתות החברתיות.

הערה שלישית היא לתקשורת: סיקור היתר של התפריטים, הסוויטות, הקוקטיילים וקבלות הפנים לבאי "אירוע השואה" היה מנותק ממהות האירוע, קצת מוזר ומנוכר. אינני מזלזל חלילה בהגעתם לירושלים של ראשי העולם, זה כבוד גדול, אבל הם הגיעו לאירוע שראוי להתייחס אליו יותר בצניעות, בחרדת קודש ובמחויבות לזכר הקורבנות והניצולים והלקחים בני זמננו.

4. כששמעתי שהנסיך הארי והדוכסית מייגן מבקשים לצאת ל"עצמאות כלכלית", חשבתי שזה קצת דומה לעזיבת קיבוץ או יותר נכון לבקשה ל"שנת חופש" שהייתה נהוגה פעם. גם המונח "עצמאות כלכלית" נעוץ בשפה הקיבוצית, ואולי לעזוב ארמון זה כמו לעזוב קיבוץ? ואולי מישהו יכתוב עכשיו את "בלדה לעוזב ארמון". בהצלחה לכם, הארי ומייגן, ואם תרצו לחזור - אנחנו כאן. 

שבת שלום.

avi@bnayahu.com