כנס השואה והניסיונות לגנוב ממנו את סדר היום שיקפו את אובדן הדרך ואת המחיר האמיתי של אי כינון ממשלה במשך שנה. אחרי שניצן הורוביץ הצטלם עם ננסי פלוסי, מירי רגב עם נשיא ארגנטינה, ונשיא גרמניה עם רחבת יד ושם - מי שגרף את מרבית הכותרות ביום רביעי היה דווקא נשיא צרפת עמנואל מקרון.

התקרית שבה צעק מקרון על המאבטחים בכנסיית סנטה אנה בירושלים כבשה את המהדורות בצרפת ואת הרשת בישראל. "אם הצרפתים היו כל כך אסרטיביים בענייני ביטחונם האישי ב־1940, יש מצב שמקרון לא היה צריך להגיע הנה לטקס יום השואה הבינלאומי", צייץ אחד הגולשים. מצחיק, אבל פחות מצחיק שכך נראית הפוליטיקה של העידן הנוכחי, לא רק אצלנו אלא גם אצל האירופים הנאורים. קרב מתמיד מתחולל על התמונה הוויראלית ועל הרייטינג, ועל הסטת הנושא הרציני המרכזי (ע"ע שואה) למשהו חסר חשיבות שאולי פוליטיקאי מסוים יפיק ממנו קצת רווח אישי.

אבל מקרון לא נשאר בעמדת הכוכב לאורך זמן. ה"שואו" שלו תפס כותרות רק עד שוולדימיר פוטין צעד על אדמת הקודש ומיד "אירח" את אמה של נעמה יששכר. עוד לא הספקנו לעכל את מחיר השחרור המתוקשר, ופצצה חדשה הוטלה ברחבה: תכנית המאה, שכבר שנתיים מדברים עליה, תפורסם דווקא בשבוע הבא. העיתוי מבריק: ביום תחילת הדיונים על חסינות נתניהו, שהסתנכרנו באופן פלאי עם הדיונים על הדחת טראמפ בארה"ב.

האם מה שקורה פה הוא אמיתי? כרגע, קשה לומר. קשה עוד יותר כי נדמה שכולם עסוקים ב"איך זה ייראה" ו"איך זה ישפיע על הבחירות", במקום להתעסק במורכבות, בתגובות ובהשלכות. 

הרי אי אפשר לתקתק סיפוח בלי להחליט מה עושים עם ירדן והסכם השלום, ומה עושים עם מיליוני הפלסטינים שגרים ביהודה ושומרון. גם אי אפשר להעביר החלטות בזק בלי לבדוק את התייחסות מצרים וסעודיה, שלא לדבר על כך שמדובר בממשלת מעבר. מישהו בדק ושקל את הדברים באופן אחראי? אין לדעת. אפשר רק לדעת שלאחר מעשה אנחנו נהיה היחידים שנשלם עליהם את המחיר. כרגע, מה שחשוב זה הפוטו־אופ, הכותרות וההשפעה המיידית על הבחירות.

מקרון. צילום:  LUDOVIC MARIN/AFP via Getty Imagesמקרון. צילום: LUDOVIC MARIN/AFP via Getty Images

ברקע, כרגיל, מתקיימת המציאות. החשש מהסלמה מרצועת עזה, בנוסף לבלוני הנפץ ששבו להטריד את תושבי הדרום. משונה איך הסוגיות הבוערות של חיי היום־יום מושלכות הצידה לטובת תרבות אינסטנט של קריצות לבוחרים ולמען טיפשות ההמון.

עזבו שטויות 

האירועים התקשורתיים מתרחשים בקצב מסחרר, אז הנה תזכורת למי ששכח: מה־1 בינואר המדינה פועלת בלי תקציב מאושר. האוצר הטיל מגבלות קשות על הוצאות הממשלה, וכך הוקפאו כספים לרופאים בפריפריה, והופסקה התמיכה ב־11 אלף משפחות במצוקה. תקציב הישיבות, שהגיע בשנה החולפת לשיא של 1.22 מיליארד שקל, קוצץ ל־800 מיליון שקל בלבד. ש"ס ויהדות התורה דרשו מנתניהו לטפל בעניין. "זה בנפשנו", הכריזו, "אנחנו לא רוצים תיקים, רק תטפל בזה, הישיבות הן לא כמו שאר הקיצוצים". 

בגלל הביקורת שהתחילה להתרומם בעיתוי הרגיש, הפגישה בינם לבין נציגי האוצר בוטלה. נתניהו, מן הסתם, יסדר את זה מתישהו, כי לכל בלוק מוצמד תג מחיר - רק לא עכשיו.

מפה לשם, כמה מאיתנו עוד זוכרים שמה שהוביל אותנו לסבב השני של הבחירות ולתוצאותיהן, הייתה סערת הרגשות בנושאי דת ומדינה? נושאים אלה לא נפתרו, כמובן. חלילה לפוליטיקאים בשנת 2020 להציע פתרון ואשכרה ליישם אותו בפועל. הם לא עוסקים בשטויות, הם מיד עוברים לדבר הבא. בינתיים, את הבעיה האמיתית אין לממשלה הנוכחית שום כוונה לפתור, והיא עומדת בעינה.

המונופול היקר על הכשרות; חמישית מילדי ישראל שאינם זוכים ללימודי ליבה; שיעור תעסוקת גברים חרדים שהולך ויורד; וכמעט חצי מיליון ישראלים שמוגדרים כחסרי דת ולא יכולים להתגייר בלי לעבור דרך הרבנות האורתודוכסית. וזה רק קוצו של דיון הרבה יותר עמוק: מצד אחד עומדים אלה שרוצים להגן על היהדות מהפיכתה למועדון סגור ומחמיר, שאין בו מקום לחצאי יהודים מברה"מ או ליהודים אמריקאים שמצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית, ולמעשה אין בו הרבה מקום גם ליהודים־ישראלים חילונים. מנגד, יש את אלה שרוצים לשמר את היהדות דווקא על ידי הרחבת גבולותיה, כדי שתאגד בתוכה את כל יהודי העולם ותגרום להם להרגיש טוב עם יהדותם, משום שרק כך ניתן יהיה באמת לשמר אותה. 

לשנוא את השונה

וכן, יש גם את העניין הפעוט הזה של האנטישמיות, שעד לא מזמן היה ברור שכולנו נגדה; אלא שהגענו למצב שכל נושא חשוב ממוצה תוך 24 שעות גג, ובכל מקרה נרמס או מנוצל למען התעמולה. בזמן שמנהיגי העולם הגיעו לכאן כדי לכבד את הזיכרון היקר לנו מכל, בטוויטר חוללו התועמלנים מאבק מכוער סביב השאלה הרת הגורל "מי צריך לקבל קרדיט" על אירוע נגד אנטישמיות שהנשיא ראובן ריבלין יזם לפני יותר משנה. באותו אופן, נדמה שלישראלים גם לא באמת אכפת מה יהיה גורלה של נעמה יששכר, אלא כמה ישלמו תמורתה ומי יהיה האיש שייקח קרדיט על שחרורה. הפוליטיקה השחירה את נשמתנו. הסולידריות הרגשית שהייתה פה פעם, איננה.

מומחים מסבירים שחלק ניכר מהסיבה לעליית האנטישמיות טמון בטכנולוגיה שהתפתחה כל כך בעשור האחרון, ומאפשרת הפצה של רעיונות שליליים במהירות. מי שמחזיק ביכולת להפיץ רעיונות כאלה לא תמיד מודע לעוצמת ההשפעה השלילית שלה. נשמע מוכר? קצת כמו התעמולה הרעילה שלנו במערכות הבחירות החוזרות ונשנות.

אין פה באמת שני צדדים, אלא שני פלגים שיצאו מדעתם, ובאמצע שבוי חלק ניכר מהעם. יש כאלה שזה נראה להם לגיטימי. לכאורה, מותר לעשות הכול כדי לנצח. אבל מה שווה הניצחון אם הוא רוכב על כך שהפסקנו להאמין זה לזה? ומה שווה המלחמה באנטישמיות אם אנחנו שונאים בעצמנו יהודים אחרים, רק משום שהם שונים מאיתנו?

הרשימות נסגרו והתעמולה הרעילה התחילה. הרבה דיבורים שלא מעידים על מעשים רציניים. מי שבודק את המספרים לאורך השנים יודע שאין כל שינוי, למשל, בהתחלות הבניה בהתנחלויות בין ממשלות שרון, אולמרט ונתניהו, כולל בשנות כהונתו של דונלד טראמפ. כל רבע שעה ממנים שרים חדשים כקלפי משחק, והמשמעות היא שאין באמת שרים, ושלמשרדים אין ראש מחויב או תקציב מעודכן ולכן הם לא באמת מתפקדים. כולם שיחקו לציבור בראש השבוע, בניסיון להסב את תשומת הלב מהמשלחת המכובדת שבאה לכבד את זיכרון השואה ואת הנשיא. מזל שלפחות למשך יומיים השואה ניצחה, והיא זו שפתחה את המהדורות. אין מה לעשות - בניגוד לכל הספינים, היא הייתה אירוע אמיתי.

tguvot@maariv.co.il