הכנה לממשלה 

שלום, חברים. ברוך בואכם לקורס ההכנה לממשלה שתבוא אחרי ביבי. יש לנו המון עבודה, והזמן קצר. יש חשש שהדבר יקרה, ובפתאומיות. בבת אחת נתניהו לא יהיה ראש הממשלה ואילו אתם כן. מה תעשו בלי ביבי? צריך לפעול בצורה חדשנית, כי אם תמשיכו לצעוק רק לא ביבי, מישהו יכול לגרד בראש ולומר: אה, סליחה, ביבי כבר איננו. זה מצב שבו עליכם להשתנות לקראתו מהיסוד, להתכונן. אבל אל דאגה, אנחנו כאן כדי לערוך יחד תוכנית עבודה למקרה כזה. זה לא סוף העולם, רק זכיתם בבחירות. 

בימים הראשונים אתם חוגגים את חגיגות האין יותר ביבי. בתכנון נכון זה יכול להימשך בשלושת החודשים הראשונים. יכולים למשל לגזור סרטים לרחובות שייקראו רחוב רק לא ביבי, להוציא בולים רק לא ביבי, והחברה הממשלתית למדליות ומטבעות תנפיק מטבע ניצחון בלי דיוקנו של ביבי שייקרא מטבע רק לא ביבי. 

אבל אחרי שלושה חודשים עלולים הדברים להתחיל לצלוע. לא נורא, יש ביבי. פתחו מחברות, או לפטופ למי שיודע איך, ונלמד עכשיו איך להאשים את ביבי כשיתברר שנכשלתם בתפקידכם, והכלכלה קורסת, ההשקעות הזרות נוטשות, האבטלה גוברת, המסים עולים, ההתרחבות בשטח נעצרת, האושר קמל ויש אפס התחזקות בשדה היחסים הבינלאומיים.

בשיעורים הקרובים נספק לכם הסברים מדוע כל זה קורה לא משום שאתם בשלטון, ומשום שאתם בסך הכל בני אדם בינוניים, לא כמו ביבי. אל תגידו כך, זו לא תשובה טובה. עליכם לומר שזה רק בגלל הירושה שביבי השאיר לכם. בשיעורים הבאים תקבלו כרטיסיות וטקסטים לפרומפטר שמצביעים על ביבי כאשם בכל מצב ביש שיתפתח. גם באנגלית, למקרה שתיסעו לחו״ל.

מה הבכי הזה שם? לא להיכנס לפאניקה. בסך הכל זכיתם בבחירות ואתם צריכים להנהיג, וביבי לא יהיה. תנשמו עמוק. תתגברו. תגידו לעצמכם: אנחנו יכולים גם בלי ביבי. הייתם רמטכ"לים. לא אתה, אתם. היו כבר רמטכ"לים בפוליטיקה: רפול, מופז, יגאל ידין. היי, למה אתם בורחים מהכיתה? אל תחששו שתיעלמו פוליטית כמוהם.

תבינו, הבוחרים הם די טיפשים ולא פועלים בהיגיון אלא על פי רגשות, בעיקר שנאה עזה, וזה העיקר. עובדה שאם אתם ממש מתקרבים לשלטון כיום, זה כי הם מצביעים לכם. לכן הם יהיו יותר ממרוצים אם תאשימו את ביבי במשך ארבע שנים. זה מה שהם ירצו לשמוע, ולא כל מיני הצלחות שלא מעניינות אותם. עובדה. אחרי זה יגיעו הבחירות הבאות, ואז יהיה צורך לחשוב על תוכנית פעולה אמיתית. את זה, איך באמת לגרום למדינה ולתושביה לפרוח, הסדנה שלנו לא יודעת לעשות. אולי עד אז ביבי יפתח סדנה משלו וילמד אתכם. 

לא שוחררנו

הכחשת השואה והצדקת הגזענות רוחשות בישראל בצורתן המכוערת והמעציבה ביותר. זהו הניצחון האמתי של היטלר וחבר מרושעיו, כולל המופתי חאג' אמין אל־חוסייני, מנהיג הפלסטינים שחי איתם בסימביוזה בברלין הנאצית בכל שנות תקופת השואה. התגובה הישראלית לנאציזם ולגזענות עברה מין היפוך חולני. יותר מדי ישראלים ויהודים לא מפנים את רחשי ההערצה שלהם אל החיילים אשר ניצחו את הנאצים, ואל אלה אשר נלחמים בגזענות רצחנית היום, אלא בעצם בזים להם. בעיני היהודי והישראלי החדש, מי שלוחם בנאצים וביורשיהם נעשה קצת נאצי בעצמו, וזו הסכנה האמיתית.  

התגובה הישראלית העקומה הזו לנאציזם חוזרת שוב ושוב ושוב ומתגברת יותר ויותר. זה מכאיב לי ומשאיר אותי תמה אם אותם אנשים היו מסוגלים להיות מנצחי הנאצים. הלקח מהנאציזם, על פי תפיסתם, איננו שעלינו ללחום בנאצים, באנטישמים ובגזענים ובדומיהם סביבנו ללא רחם, עד לכניעתם ללא תנאי, אלא ההפך: עלינו להקשיב לגזענים ולאנטישמים ולהבין את מניעיהם ואת מצוקותיהם, כי אחרת אנחנו מסתכנים בכך שנהיה גזענים בעצמנו. 

מצולות נפשנו טונפו בסבך של אי־הבנות עמוקות. בכל מעשה התגוננות שלנו אנחנו רואים את עצמנו כגזענים. כנאצים. זה תהליך שבו עוותנו עד להיותנו נכים מצפונית באופן חמור, קורע לב והרסני. אושוויץ שוחררה לפני 75 שנה, אבל אנחנו לא שוחררנו. ניצחתם אותנו, עיוותתם אותנו. 

הצפות השבוע 

עובדת מ"ארומה" בירושלים התקשרה השבוע לחברה שלה וסיפרה: "אל תשאלי איזה יום היה לי. עמדתי בקופה, נוצר תור ענקי של כל מיני שנראו תיירים. אני מקבלת את ההזמנה של הראשון ושואלת איך לקרוא לך? הוא אומר: מייק. מייק פנס. השני מזמין, ואני שואלת איך לקרוא לך, הוא אומר: פוטין, זה שאחריו עונה: תקראי לי הנסיך צ'ארלס, שאלתי את הרביעי איך לקרוא לך, הוא אומר: תרשמי 'מלך ספרד', זה שאחריו אומר: מלך בלגיה. הבא בתור אומר: קוראים לי מקרון, עשיתי לו: לא איזה עוגייה אתה רוצה, איך קוראים לך? מקרון, הוא אומר. הייתי בטוחה שעובדים עליי, אבל האחמ"שית אמרה שירושלים מלאה השבוע במנהיגים מכל העולם, וטבעי שהם יבואו לשתות איזה קפה בהפסקה".

"נו, בטח", ענתה לה החברה שלה, "אמרו שבגלל אלה שהצביעו לביבי יהיה צונאמי מדיני. עם המזל שלך זה נפל דווקא במשמרת שלך". 

פסגת המנהיגים. צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90פסגת המנהיגים. צילום: אוליבייר פיטוסי, פלאש 90

שיח מגינים

בחייך, תדליף לי משהו בניגוד לחוק שיאפשר לי לכתוב מאמר חריף בעד שלטון החוק.

תוכנית אסטרטגית

צריך להחזיק מעמד. אסור לנו להיכנע רק כי אנחנו חזקים יותר. 

פינת השלולית

קיבלנו מכתב כזה:
"מאיר היקר,
כקורא עיתונים, זה תמיד התחיל ונגמר בפינת השלולית. מצד אחד, זו בעיניי הפינה האמיתית היחידה בעיתון, ומצד שני שנים רבות לא הבנתי. לא הבנתי למה כותבים לשלולית שלך. מה מניע אנשים?
והנני כאן, כמה שנים אחרי. שמח שעוד יש קצת מים בשלולית, כי יש משהו שאני ממש חייב לצעוק, כדי שאפילו היא תשמע:
מדהימה. אני אוהב אותך. אני שלך. בלב שלם.
בעילום שם, אודה לך מקרב לב על פרסום שמונה מילים אלו". 

פרסמתי, י. יקר. צעקת והיא תשמע.