הוא יכול להגיד "כן" לטראמפ. הוא כבר אמר. הוא ינסה להבליט את החמישית המלאה של הכוס. לא רק את נתניהו הם הזמינו, אלא גם אותו. הם סופרים אותו. הם מביאים בחשבון שיכול להיות שיצטרכו לעבוד איתו אחרי הבחירות. זה יותר טוב מכלום. הוא לא ראשון לאריות, הוא יותר זנב לשועלים, אבל הוא לפחות קיים. יש גם דרך ביניים, שאותה פירט בפניי אחד מיועציו הבכירים והוותיקים ביותר: להתנות את השתתפותו בצירוף צוות מטעמו לצוות האמריקאי־ישראלי שעובד על התוכנית. למה שרק רון דרמר יישב שם? רוצים את גנץ? קבלו את נציגיו למו"מ. זוהי האופציה ההגיונית, אבל הסיכון שטמון בה הוא שהאמריקאים יגידו "לא". ומה אז?
גם אנחנו בתקשורת אשמים. הפכנו את הסיפור הזה לחזות הכל. התעלמנו מעשרות ישראלים אחרים שכלואים ברחבי העולם בתוך סיפורים קפקאיים לא פחות וננעלנו על המאמי הלאומית החדשה. אין לי ספק שפוטין מתפוצץ מצחוק בחדרו בקרמלין כשהוא נתקל בפסיכוזה הלאומית הישראלית שמתפרצת פעם בכמה שנים ומתיכה את כל מה שעומד בפניה.
השבוע פרסמנו ברדיו 103 שנהגו הוותיק של ראש הממשלה, אשר יששכר, הוא דודה של נעמה. אחיו, נתנאל, הוא אביה. בינתיים נזכרתי שאותו נהג הוא גם עד תביעה נגד נתניהו בתיק 1000 (יחד עם כמה נהגים אחרים, שהעידו כי מעולם לא קנו עבור נתניהו סיגרים, כפי שנטען). מה זה אומר? שום דבר. אין סיכוי שנתניהו התאבד על שחרור נעמה יששכר בגלל הקשר לנהג שלו.
הוא התאבד על שחרור נעמה יששכר בגלל התשואה הפוליטית שזה עשוי להניב לו ערב הבחירות. פעם נוספת הוכח שהאיש מסוגל לדחוק את האינטרסים של המדינה לטובת גחמות פוליטיות. האם התקיימו דיונים לקראת העסקה עם הרוסים? האם בוצעה עבודת מטה של המל"ל? האם הקבינט ישב על זה? האם ועדת חוץ וביטחון קיבלה דיווח? את מי שיתף נתניהו בהחלטות, חוץ ממאיר בן־שבת והרב דרוקמן? כרגע לא ברור. כמו כולנו, גם אני מקווה לראות את נעמה חוזרת הביתה כמה שיותר מהר. זה לא ישנה את העובדה שמה שהולך כמו חלטורה ועושות קולות של חלטורה, זו חלטורה.
אילן בילה כ־35 משנות חייו בהגנה על ביטחוננו. הוא היה ראש מרחב שומרון באינתיפאדה השנייה ואחר כך ראש אגף החקירות של השירות ומי שאחראי אישית על הצלת חייהם של רבים מאיתנו. הוא לא מצמץ מול פיגועי תופת, אינתיפאדת דמים, תשתיות טרור וחקירות מורכבות שניהל עשרות שנים. השבוע הוא נשמע שבור. "הם רמסו אותי, הם פשוט רמסו אותי", אמר לי, "איך אני יכול לבלוע דבר כזה? הם היו החברים שלי, אלה שלושה רמטכ"לים, אני רצתי איתם בסמטאות, אני חרשתי את ג'נין עם בוגי, אני הייתי סגן ראש שירות כשבני היה סגן רמטכ"ל ועבדנו שכם אל שכם. אני לא מצליח לעכל את זה".
מי שגייס את יצחק אילן לפוליטיקה היה בוגי יעלון. הם שירתו כתף אל כתף באינתיפאדה. בסוף הוכנס אילן לרשימה לכנסת דווקא על הטיקט של חוסן לישראל של בני גנץ. לבוגי היה סד"כ מלא, לגנץ חסרו אנשים, אז אילן הועבר. הוא הוצב במקום ה־39 הלא־ממש־ריאלי, אבל לא בא בטענות. הוא מנכ"ל של חברה גדולה ואין לו שיגעון גדלות. אילן היה חייל ממושמע בקמפיין, התראיין פה ושם, תמך בגנץ ובכחול לבן וסיפק את הסחורה מדם לבו.
ביום שלישי, 14 בינואר, בשבוע שעבר, יממה לפני תום מועד הגשת הרשימות לכנסת ה־23, התקשר אליו הוד בצר, ראש המטה של גנץ וביקש פגישה דחופה. הפגישה נקבעה לאותו יום. בצר הגיע לביתו של אילן ובישר לו ש"בני החליט" שהוא יורד ממקום 39 למקום 45. אילן שאל למה. לבצר לא הייתה תשובה. "אני מבקש לדעת מה הסיבה", התעקש אילן, "למה הוא עושה לי את זה?".
"אני חבר שלהם", אומר אילן בכאב, "זה אמיתי, זו חברות של עשרות שנים, איך הם יכולים לעשות לי דבר כזה? אני לא מצליח להתאושש מהעניין הזה. ראיתי הרבה דברים בחיים שלי. שום דבר לא הכין אותי לזה". אולי הם לא זכרו שעברת ניתוח כזה, אמרתי לו, אולי לא קישרו. בכל זאת, הם בקמפיין. "לא זכרו? לא קישרו? תשמע משהו", הוא מספר, "ביום שהגיע לכאן הוד בצר, בדיוק הזדכיתי על בלוני החמצן. הוד בצר היה עד למעמד הזה, והוא היה אחד המרגשים בחיי. אני הזלתי דמעה, אבל לא רק אני. גם הבחור שבא לאסוף את הבלונים. הוא אמר לי שבדרך כלל הוא אוסף בלוני חמצן בנסיבות עצובות, כשמי שהשתמש בהם ארז ציוד ונפטר. זו הייתה הפעם הראשונה שלו אחרי הרבה זמן שאסף בלוני חמצן ממישהו שהבריא. גם הוא בכה".
הוחלט לדחוס חמש נשים בחמשת המקומות האחרונים (35־40). על הדרך הקריבו גם את יצחק אילן. פוליטית, זה לגיטימי. הבעיה, כמו תמיד, נמצאת בדרך. אני לא ממש בטוח שבני גנץ היה מודע למהלך הזה. אני לא בטוח מה עדיף: שהיה מודע למהלך ואישר אותו, או שהדברים קורים ללא מעורבותו.
הוא לא יפטר אף אחד בהוראת "רעייתו" ולא מנהל מתקן כליאה ועינויים רשמי כמו זה המנוהל ברחוב בלפור בירושלים. גנץ היה רמטכ"ל אהוב על פקודיו. אפשר להגיד עליו הרבה דברים (ואומרים), אבל האיש מענטש. ישבתי איתו כמה ימים לפני שסיים את תפקיד הרמטכ"ל. הוא סיפר לי על מסע שערך בין כל משפחות הרוגי צוק איתן. הוא עבר משפחה־משפחה כדי להביט בעיניהם של אלה שאיבדו את היקר מכל, תחת פיקודו. אז מה קרה לו עכשיו?
נתניהו לא עושה את זה, כי הוא יודע את השלכות המהלך. הוא מפחד. יכול להיות שהוא עדיין לא בטוח שיש לו אור ירוק מוושינגטון. כך או אחרת, זה תלוי בו, ובו בלבד. על רקע זה, המלכודת שטמנה לעצמה כחול לבן השבוע מגוחכת עוד יותר מכפי שזה נראה ממבט ראשון.
הסיור של בכירי כחול לבן בבקעה נקבע הרבה לפני ההטרלה של בצלאל סמוטריץ' השבוע. המטרה הייתה פשוטה: מכיוון שהיה חשש שנתניהו ינסה (שוב) למנף את סיפוח הבקעה לפני הבחירות, פשוט להקדים אותו. הסיור לא אמור היה לנפק את הכותרות שניפק. ואז פרסמה דפנה ליאל את הידיעה על "יוזמת סמוטריץ'". זה אמור היה להטריל את נתניהו, לא את גנץ. אבל מי שהוטרל היה גנץ.
הוא כבר בבקעה, אז מה הבעיה להרים את הרף עוד יותר? דבר גרר דבר, ובסוף נאלץ גנץ להכחיש מה שאמר ולצייץ מחדש את מה שהכחיש בו־זמנית. הדרך המגושמת שבה זה אירע מעוררת סימני שאלה. יחד עם זה, צריך לציין שכחול לבן בכלל ובני גנץ בפרט הוכיחו בחודשים האחרונים כושר למידה והפקת לקחים מרשימים תוך כדי תנועה. אם השבוע הייתה תקלה חד־פעמית, אז מדובר במכה קלה בכנף. אם השבוע מסמן מגמה, זה ייראה יותר כמו טוטאל לוס.
אנחנו נטועים בעידן של בורות וטיפשות. יש נשיא אוהד בבית הלבן, העולם הערבי עבר תהפוכות ומלחמות, ולנו נדמה שהכל מותר. ההתנשאות הפכה לזחיחות, שהומרה בשחצנות ובחוסר אחריות. כדי להדגים את כל זה, להלן ציוץ של גברת בשם רוני ססובר. מדובר בחילונית המחמד של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתנוססה במקום התשיעי המכובד (אך הלא ריאלי) של ימינה בבחירות 2019 מועד א'. ססובר היא נערת העידוד של כל גחמות בנט במשרד הביטחון.
לפני קצת יותר משנה צייצה המועמדת לכנסת ססובר את הציוץ המטורלל הבא: "לפני שנה, כאשר מלך ירדן הודיע כי לא יאפשר את המשך המשטר המיוחד באזור נהריים וצופר, הורם המסך על הסכם ה'שלום' הכושל. עוד הסכם כושל של ממשלת רבין. ביום ראשון זה נגמר".
ההסכם העניק לישראל עומק אסטרטגי עצום. הגבול שלנו משתרע, בעצם, במדבריות עיראק וירדן, מאות רבות של קילומטרים מכאן. ירדן הפכה לחיץ אסטרטגי בין ישראל לבין כל קואליציה צבאית או טרוריסטית ממזרח. אם יש לישראל אינטרס אסטרטגי עליון, הרי הוא שימורו בכל מחיר של בית המלוכה ההאשמי. כל דסקאי מתחיל באמ"ן יודע את זה. נדמה לי שגם רוב הישראלים. אלא שתחושת ה"אני ואפסי עוד" שמשתלטת עלינו בדמדומי עידן נתניהו מערערת את כל זה. למה לא לספח את הבקעה? יאללה. והנה עוד גאון: יואב גלנט, שר הביטחון הגולה, הצהיר השבוע מטירתו בעמיקם ש"בעלת הברית היחידה של ירדן זו ישראל". איזה גבר. הוא גורם לי להתגעגע לנפתלי בנט בעודו בתפקיד.
מי שמביט על כל זה ומתפוצץ הוא עמוס גלעד. עוד סמולן בוגד שמרעיל בארות של יהודים בזמנו הפנוי. "זה מזכיר לי לווייתנים", אמר לי גלעד השבוע, "הלווייתן במים הוא מפלצת רבת עוצמה. על החוף, הוא כלום. הביטחון שלנו תלוי בצורה יוצאת דופן ביחסים הביטחוניים המיוחדים עם הממלכה ההאשמית. העומק האסטרטגי שלנו הוא ירדן. ואצלנו כל מיני פוליטיקאים מפטפטים השכם והערב ומאיימים, ומתרברבים, וטוענים שאם הם לא יתיישרו ננתק להם ונפסיק להם ונעשה להם ואני פשוט מתפוצץ כאן. אני מודיע לך, אנחנו צריכים את ירדן יותר ממה שהיא צריכה אותנו.
התרעות פיקוד העורף