חסינות־שמסינות
לאחר שהוגשו נגדו שלושה כתבי אישום והתברר שסיכוייו לקבל חסינות מהכנסת אפסיים, נחשב בנימין נתניהו למנוח פוליטי. יחסית לבר־מינן, הוא מגלה סימני חיוניות מפתיעים. נתניהו מנהל את העניינים מהקבר, מכתיב את הקצב ומתכנן את קצו של בני גנץ. הוא הצליח לתמרן אתמול את גנץ לאירוע המאתגר ביותר בקריירה הפוליטית (הקצרה) שלו. "אם אפשר היה להרים עכשיו רחפן מעל מדשאת הבית הלבן", אמר לי אתמול אחד האנשים הקרובים ביותר לגנץ, "אפשר יהיה לראות שם את השגריר פרידמן, השגריר רון דרמר, ג'ארד קושנר וג'ייסון גרינבלט חופרים את קברו הפוליטי של בני. הם יצטרכו לחפור הרבה, כי בני הוא בחור גבוה, אבל יש להם זמן עד יום שלישי".


מבין 365 הימים בלוח השנה בחר הבית הלבן להזמין את נתניהו וגנץ ל"דיון בתוכנית השלום" דווקא ביום שבו אמורים להתחיל דיוני החסינות של נתניהו. "אין ספק שלובי ארץ ישראל, המתנחלים והחב"דניקים המקורבים לבית הלבן תפרו את האירוע הזה למידותיו של נתניהו", אמר לי אתמול מישהו בסביבתו של גנץ, שנאלץ לבלות את הלילה האחרון בדיונים ארוכים ולא פשוטים. יו"ר כחול לבן ניצב בפני דילמה אכזרית: לא מונחת בפניו אופציה טובה כלשהי. השאלה היא מהי האופציה הכי פחות גרועה. הוא יכול להגיד "לא" לטראמפ. אף על פי שכבר פורסם שאמר "כן". הוא יכול לכנס את הקוקפיט וליצור מחלוקת שתכפה עליו להודיע שמדובר במעורבות בוטה במערכת הבחירות הישראלית, בבחישה בענייניה הפנימיים של מדינה ריבונית, ולהישאר בבית. הוא ייראה רע. ביבי עושה היסטוריה, והוא עושה פוליטיקה קטנה. חסינות־שמסינות.

הוא יכול להגיד "כן" לטראמפ. הוא כבר אמר. הוא ינסה להבליט את החמישית המלאה של הכוס. לא רק את נתניהו הם הזמינו, אלא גם אותו. הם סופרים אותו. הם מביאים בחשבון שיכול להיות שיצטרכו לעבוד איתו אחרי הבחירות. זה יותר טוב מכלום. הוא לא ראשון לאריות, הוא יותר זנב לשועלים, אבל הוא לפחות קיים. יש גם דרך ביניים, שאותה פירט בפניי אחד מיועציו הבכירים והוותיקים ביותר: להתנות את השתתפותו בצירוף צוות מטעמו לצוות האמריקאי־ישראלי שעובד על התוכנית. למה שרק רון דרמר יישב שם? רוצים את גנץ? קבלו את נציגיו למו"מ. זוהי האופציה ההגיונית, אבל הסיכון שטמון בה הוא שהאמריקאים יגידו "לא". ומה אז?

דילמה נוספת היא האם להותיר את הדיון על חסינות נתניהו ביום שלישי. איך זה ייראה, כשבבית הלבן דנים בעתיד המזרח התיכון יחד עם נתניהו ובכנסת דנים בחסינותו. האם לא מדובר בהבקעת שער עצמי שמחיר אלקטורלי בצידה? לא פשוט.
אם הפרטים שפורסמו נכונים, הרי שהתוכנית האמריקאית היא במעמד צד אחד. אין שום סכנה שהפלסטינים יכולים אפילו להתחיל לדון בה. זה נראה כמו בינגו של נתניהו, אבל זה יכול להתפתח לכיוונים אחרים, חלקם מסוכנים. אם נתניהו יחליט לספח עכשיו יישובים, או את בקעת הירדן, או גם וגם, יכולה לפרוץ אלימות מהסוג שכבר הספקנו לשכוח. במצב כזה נשכח גם את התוכנית. ועוד משהו: אם האמריקאים יציגו את התוכנית, יכול להיות מצב שבו חלק מהבוחרים שמעריכים את נתניהו אבל סבורים שהגיע זמנו לפרוש (על פי סקרי עומק יש בליכוד 8 מנדטים כאלה) יגיעו למסקנה ההפוכה מזו שרצויה לנתניהו: ביבי עשה את שלו. הביא לנו תוכנית טובה, הטביע את חותמו על ההיסטוריה, עכשיו הוא כבר באמת יכול ללכת. כחול לבן יוכלו להגיד "כן" לתוכנית באותה מידה.


אי אפשר לסגור את הסיפור הזה בלי הערת אזהרה: לטווח הקצר זה נהדר שנשיא ארה"ב מחזיק בדעות המתאימות לבית היהודי, פלוס־מינוס. השאלה היא מה עם הטווח הבינוני והארוך. למרבה הצער, הפלסטינים יישארו כאן גם אחרי שטראמפ לא יהיה (אפילו אם ינצח בנובמבר). הם לא מתכוונים להתגייר. שאיפותיהם הלאומיות לא ייעלמו, אולי להפך. אני לא מאלה שחושבים שיש עכשיו עם מי לעשות עסקים ברמאללה, ואני כן מאלה שחושבים שהפלסטינים לא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות, אבל אחרי שאמרנו את כל זה, לדחוף אותם בברוטליות אל הקיר ולהשמיד כל סיכוי לתוחלת מדינית אמיתית מבחינתם, יכול להפוך לחרב פיפיות. הלוואי שאתבדה.

נתניהו וסגן הנשיא פנס בכותל המערבי נתניהו וסגן הנשיא פנס בכותל המערבי


פסטיבל יששכר
אירועי "פורום השואה" שליהקו לכאן עשרות מנהיגים עולמיים לציון יום השנה ה־75 לשחרור אושוויץ ומלחמה באנטישמיות המודרנית היו מרגשים ומכבדים. לא, הם לא יבלמו את התופעות האנטישמיות הגואות ברחבי העולם, אבל די בכך שרוממו את רוחו של העם היושב בציון וחיזקו את מעמדה הבינלאומי של ישראל. מחמאות למזמין והמארח, נשיא המדינה ראובן (רובי) ריבלין, למי שאין כמוהו בעולם במינוף אירועים מהסוג הזה, ראש הממשלה בנימין נתניהו, לנדבן היהודי־רוסי משה קנטור ואפילו למירי רגב, שהוסיפה את הטאץ' המיוחד שלה באותו כיתוב על כף היד, המתכתב עם המספרים הכחולים ההם.


בשולי האירועים, ואולי דווקא במרכזם, עמד "פסטיבל נעמה יששכר". זה לא רק שאנחנו לא מסוגלים להקים כאן רכבת. מתברר שאנחנו כן מסוגלים לרדת מהפסים במהירות הסילון. אין לב ישראלי שסיפורה של נעמה לא נגע בו. העונש שהוטל עליה חסר פרופורציה, והרוסים הוכיחו שוב את חוסר העכבות שלהם. אם הייתי אביה של נעמה, הייתי הופך עולמות כדי להחזיר אותה הביתה. לראש ממשלת ישראל יש תפקיד אחר. הוא ממונה על המדינה. הוא צריך לבצע את איזון האינטרסים והשיקולים הלאומיים. לא תליתי תקוות גדולות בנתניהו בהקשר הזה. האיש שחתם על עסקת שליט המשוקצת ושיגר לרחובות מאות רוצחים צמאי דם כדי לדכא את מחאת קיץ 2011 ולעלות בסקרים, לא ימלא כמה בקשות של פוטין ערב בחירות גורליות מבחינתו, כדי להחזיר הביתה את נעמה? ברור שכן.

גם אנחנו בתקשורת אשמים. הפכנו את הסיפור הזה לחזות הכל. התעלמנו מעשרות ישראלים אחרים שכלואים ברחבי העולם בתוך סיפורים קפקאיים לא פחות וננעלנו על המאמי הלאומית החדשה. אין לי ספק שפוטין מתפוצץ מצחוק בחדרו בקרמלין כשהוא נתקל בפסיכוזה הלאומית הישראלית שמתפרצת פעם בכמה שנים ומתיכה את כל מה שעומד בפניה.

השבוע פרסמנו ברדיו 103 שנהגו הוותיק של ראש הממשלה, אשר יששכר, הוא דודה של נעמה. אחיו, נתנאל, הוא אביה. בינתיים נזכרתי שאותו נהג הוא גם עד תביעה נגד נתניהו בתיק 1000 (יחד עם כמה נהגים אחרים, שהעידו כי מעולם לא קנו עבור נתניהו סיגרים, כפי שנטען). מה זה אומר? שום דבר. אין סיכוי שנתניהו התאבד על שחרור נעמה יששכר בגלל הקשר לנהג שלו.

הוא התאבד על שחרור נעמה יששכר בגלל התשואה הפוליטית שזה עשוי להניב לו ערב הבחירות. פעם נוספת הוכח שהאיש מסוגל לדחוק את האינטרסים של המדינה לטובת גחמות פוליטיות. האם התקיימו דיונים לקראת העסקה עם הרוסים? האם בוצעה עבודת מטה של המל"ל? האם הקבינט ישב על זה? האם ועדת חוץ וביטחון קיבלה דיווח? את מי שיתף נתניהו בהחלטות, חוץ ממאיר בן־שבת והרב דרוקמן? כרגע לא ברור. כמו כולנו, גם אני מקווה לראות את נעמה חוזרת הביתה כמה שיותר מהר. זה לא ישנה את העובדה שמה שהולך כמו חלטורה ועושות קולות של חלטורה, זו חלטורה.


זרים לנשק 
למעלה מ־30 שנה שירת יצחק אילן בשירות הביטחון הכללי. הוא בן 63, עלה בגיל 17 מגיאורגיה, מה שהדביק לו את הכינוי "הגרוזיני" לאורך השירות בשב"כ. אילן היה סגן ראש השב"כ אצל יובל דיסקין ומומלצו של דיסקין לתפקיד אחריו. דיסקין יצא מנתניהו בתחושה שראש הממשלה יאמץ את ההמלצה וימנה את אילן, אבל נתניהו, בפרקטיקה הכמעט שגרתית שלו, זיגזג ברגע האחרון. מישהו בבלפור שינה את דעתה על הבאזר ולתפקיד מונה יורם כהן (שהיה ראש שב"כ לא רע בכלל). אילן פרש מאוכזב, אבל לא פצה פה. איש מערכת שתקן, מקצוען, ג'נטלמן.

אילן בילה כ־35 משנות חייו בהגנה על ביטחוננו. הוא היה ראש מרחב שומרון באינתיפאדה השנייה ואחר כך ראש אגף החקירות של השירות ומי שאחראי אישית על הצלת חייהם של רבים מאיתנו. הוא לא מצמץ מול פיגועי תופת, אינתיפאדת דמים, תשתיות טרור וחקירות מורכבות שניהל עשרות שנים. השבוע הוא נשמע שבור. "הם רמסו אותי, הם פשוט רמסו אותי", אמר לי, "איך אני יכול לבלוע דבר כזה? הם היו החברים שלי, אלה שלושה רמטכ"לים, אני רצתי איתם בסמטאות, אני חרשתי את ג'נין עם בוגי, אני הייתי סגן ראש שירות כשבני היה סגן רמטכ"ל ועבדנו שכם אל שכם. אני לא מצליח לעכל את זה".

מי שגייס את יצחק אילן לפוליטיקה היה בוגי יעלון. הם שירתו כתף אל כתף באינתיפאדה. בסוף הוכנס אילן לרשימה לכנסת דווקא על הטיקט של חוסן לישראל של בני גנץ. לבוגי היה סד"כ מלא, לגנץ חסרו אנשים, אז אילן הועבר. הוא הוצב במקום ה־39 הלא־ממש־ריאלי, אבל לא בא בטענות. הוא מנכ"ל של חברה גדולה ואין לו שיגעון גדלות. אילן היה חייל ממושמע בקמפיין, התראיין פה ושם, תמך בגנץ ובכחול לבן וסיפק את הסחורה מדם לבו. 

ביום שלישי, 14 בינואר, בשבוע שעבר, יממה לפני תום מועד הגשת הרשימות לכנסת ה־23, התקשר אליו הוד בצר, ראש המטה של גנץ וביקש פגישה דחופה. הפגישה נקבעה לאותו יום. בצר הגיע לביתו של אילן ובישר לו ש"בני החליט" שהוא יורד ממקום 39 למקום 45. אילן שאל למה. לבצר לא הייתה תשובה. "אני מבקש לדעת מה הסיבה", התעקש אילן, "למה הוא עושה לי את זה?".


בצר לא התרשם. "תחשוב טוב על ההצעה שלי", אמר לו לפני שיצא. "תבקש מבני לשקול את זה שוב", ביקש אילן. כעבור כמה שעות התקשר בצר לאילן ודיווח לו שהעביר את המסר לגנץ, "אבל בני נחוש בדעתו. עמדתו לא השתנתה. אתה יורד למקום 45 או עוזב". אילן הבין. "אם כך, אני עוזב", הודיע. בצר שיגר אליו רמז עבה: "אל תעשה שטויות, אל תצא נגדנו בתקשורת. תחשוב טוב על הצעדים שלך. נוכל לדאוג לך לתפקיד ביצועי אחרי הבחירות". אילן לא ידע אם לצחוק או לבכות. "תפקיד ביצועי? כל חיי הייתי בתפקידים ביצועיים. בשביל זה אני לא צריך אתכם".

יצחק אילן - ראש אגף החקירות בשב"כ לשעבר (צילום: דפנה טלמון)יצחק אילן - ראש אגף החקירות בשב"כ לשעבר (צילום: דפנה טלמון)


# # #
נדלג חודשיים אחורה. אילן נאבק על חייו וממתין לניתוח להצלת חיים. הוא קורא לזה "פרוצדורה רפואית מסובכת". שאלתי על מה מדובר. "לא חשוב", אמר אילן, "אני לא אוהב לדבר על זה. אפילו אצלי בעבודה אף אחד לא יודע, אני לא מאלה שמנסים לעשות הון פוליטי ממצבם הבריאותי", הסביר. הוא גם מנע את המידע הזה מהתקשורת. למעט רעייתו ומשפחתו הקרובה, שמר אילן את מאבקו על חייו לעצמו. נלחם בשקט. התעקשתי. "זה חשוב ואין לך מה להתבייש בזה", אמרתי לו. 


אחרי לחץ כבד, שעתיים לפני ירידת הטור הזה לדפוס, הוא הסכים שאפרסם את העובדה שסבל ממחלת ריאות קשה, המחלה שממנה נפטרה לאחרונה רעיית הנשיא נחמה ריבלין. המחלה גורמת לקריסת הריאות. אין לה הסבר, אין לה מרפא, צריך להשתיל ריאה חדשה או לדעוך בשקט עם בלוני חמצן עד המוות. הרופא של אילן אמר שלא נותר לו זמן רב. הוא נרשם להשתלה גם בארה"ב והתפלל לנס. השתלת הריאה התאפשרה כמעט ברגע האחרון. הוא עדכן את ארבעת חברי הקוקפיט של כחול לבן עדכון לקוני על מצבו. "הם ידעו שאני נכנס לניתוח", הוא אומר. 


הניתוח התקיים ב־4 בנובמבר. רק ארבעה ימים אחריו הגיע אילן למצב שבו הוא מסוגל להחזיק את הסלולרי שלו. באותו יום, 8 בנובמבר, שיגר לבני גנץ את המסרון הבא: "שלום, בני! עברתי ניתוח השתלת ריאה ביום שני בבילינסון. אני בסדר. עדיין בטיפול נמרץ. הניתוח עבר בהצלחה!". רק שישה ימים אחר כך התקבלה מגנץ תשובה: "יצחק, מה שלומך?", לשון המסרון. "משתפר לאט לאט. היום שוחררתי הביתה", ענה אילן. בוגי, שקיבל הודעה קודמת, הגיב באותו אופן. "מה שלומך, יצחק?".


ביום הניתוח, היחיד שהתעניין היה ח"כ חילי טרופר, מקורבו ויד ימינו של גנץ, עם המסרון הזה: "יצחק, אני יודע שאתה בחדר ניתוח, שיהיה בהצלחה". הניתוח אכן הצליח. אילן התאושש והחלים באופן מלא. אף אחד לא הרים טלפון, אף אחד לא ביקר. אחים לנשק. הדבר הבא שקרה לאילן הוא ההדחה המשפילה משורות כחול לבן.

"אני חבר שלהם", אומר אילן בכאב, "זה אמיתי, זו חברות של עשרות שנים, איך הם יכולים לעשות לי דבר כזה? אני לא מצליח להתאושש מהעניין הזה. ראיתי הרבה דברים בחיים שלי. שום דבר לא הכין אותי לזה". אולי הם לא זכרו שעברת ניתוח כזה, אמרתי לו, אולי לא קישרו. בכל זאת, הם בקמפיין. "לא זכרו? לא קישרו? תשמע משהו", הוא מספר, "ביום שהגיע לכאן הוד בצר, בדיוק הזדכיתי על בלוני החמצן. הוד בצר היה עד למעמד הזה, והוא היה אחד המרגשים בחיי. אני הזלתי דמעה, אבל לא רק אני. גם הבחור שבא לאסוף את הבלונים. הוא אמר לי שבדרך כלל הוא אוסף בלוני חמצן בנסיבות עצובות, כשמי שהשתמש בהם ארז ציוד ונפטר. זו הייתה הפעם הראשונה שלו אחרי הרבה זמן שאסף בלוני חמצן ממישהו שהבריא. גם הוא בכה".

הוד ראה את כל זה? שאלתי. "בטח ראה", סיפר אילן, "ואז אמר לי לחשוב טוב טוב על התגובה שלי והלך. אני בסך הכל ביקשתי לדעת למה זורקים אותי אחורה. זה הכל". למה זה כל כך אוכל אותך? שאלתי את אילן, הבריאות יותר חשובה עכשיו. הפוליטיקה זה עולם אכזר. "יש דברים יותר חשובים מפוליטיקה", הוא אומר, "בני לא יכול להסתכל לי בעיניים? הוא צריך לשלוח שליחים? להתעלם?".

רבע שעה לפני שהגיע אליו הוד בצר, קיבל אילן טלפון מהמטה שבו התבשר ששמו יוצג ברשימה לכנסת במקום 39. האירוע הזה מוכיח שני דברים: ראשית, יד ימין במטה כחול לבן לא יודעת מה יד שמאל (מרכז) עושה. שנית, המהלך בושל בדקה התשעים ממש. מישהו החליט פתאום לצמצם פערים בכל הקשור לבטן הרכה של המפלגה, ייצוג הנשים ברשימה.

הוחלט לדחוס חמש נשים בחמשת המקומות האחרונים (35־40). על הדרך הקריבו גם את יצחק אילן. פוליטית, זה לגיטימי. הבעיה, כמו תמיד, נמצאת בדרך. אני לא ממש בטוח שבני גנץ היה מודע למהלך הזה. אני לא בטוח מה עדיף: שהיה מודע למהלך ואישר אותו, או שהדברים קורים ללא מעורבותו. 


אבל לא רק בני, גם בוגי אכזב את יצחק אילן, כשבראיון לאודי סגל תירץ את היחס שקיבל אילן בכך ש"יצא לתקשורת". אילן עדכן את בוגי מבעוד מועד. הוא יצא לתקשורת רק אחרי שהפור נפל, שעה לפני תום מועד הגשת הרשימות ביום רביעי. "בוגי יודע את זה", אמר אילן, "חבל שאמר דברים אחרים. כשעדכנתי אותו על מה שעשו לי, ענה לי במסרון שהוא מצטער". מאז האירוע לא מוצא אילן מנוחה לנפשו. "מה קרה לכם, חברים", הוא שואל, "הפוליטיקה הרסה אתכם עד כדי כך? אתם לא מסוגלים להסתכל לי בעיניים?".


# # #
זה סיפור על התנהלות. הוא לכאורה קטן, אבל הוא לא. כי כשזה נראה ככה בדברים הקטנים, בסוף מקבלים מה שקיבלנו בדברים הגדולים. ע"ע פרשת "סיפוח בקעת הירדן" מהשבוע. מוזר, כי בני גנץ לא עשה לעצמו שם של אדם אטום או סוציופת מהסוג של אתם־יודעים־מי. להפך. בהשוואה לנתניהו, גנץ הוא הכלאה בין הנזירה תרזה לאבי הפצועים שמחה הולצברג ז"ל.

הוא לא יפטר אף אחד בהוראת "רעייתו" ולא מנהל מתקן כליאה ועינויים רשמי כמו זה המנוהל ברחוב בלפור בירושלים. גנץ היה רמטכ"ל אהוב על פקודיו. אפשר להגיד עליו הרבה דברים (ואומרים), אבל האיש מענטש. ישבתי איתו כמה ימים לפני שסיים את תפקיד הרמטכ"ל. הוא סיפר לי על מסע שערך בין כל משפחות הרוגי צוק איתן. הוא עבר משפחה־משפחה כדי להביט בעיניהם של אלה שאיבדו את היקר מכל, תחת פיקודו. אז מה קרה לו עכשיו?


גנץ מוקף בכמה מהמוחות המנוסים והמשופשפים ביותר בפוליטיקה: רונן צור, שלום שלמה, ישראל בכר, רונן משה. איך אירוע כזה עובר שם? יכול להיות שזו התנהלות המטה האישי? או מטה המפלגה? כך או אחרת, אם הייתי בני גנץ, הייתי נכנס למכונית, נוסע לאשדוד ודופק על הדלת של יצחק אילן. לבקש סליחה. זה לא מאוחר מדי.

חלם הבקעה
בפרשת סיפוח בקעת הירדן הצליחה כחול לבן השבוע לכתוב סיפוח בשבע שגיאות. אבל בואו נתחיל מנתניהו. אין ברירה אלא לפרסם כאן שוב את מה שפרסמתי בסיבוב הקודם: נטל ההוכחה בעניין סיפוח הבקעה לא מוטל על כתפיה של כחול לבן. להפך. הוא מונח, כולו, על כתפיו של נתניהו. אם נתניהו רוצה לספח את הבקעה, הוא צריך לכנס את הממשלה ביום ראשון ולעשות את זה. הסיפוח תקף. בניגוד לרמת הגולן, שלא נכללה בשטח המנדטורי של ארץ ישראל, הבקעה נכללה בו. זו הסיבה לכך שסיפוח הגולן נזקק לחקיקה בכנסת וסיפוח הבקעה לא. פקודת סדרי השלטון והמשפט (פסש"מ) מעניקה לממשלה את הסמכות לבצע הליך של החלת החוק הישראלי על הבקעה. נקודה, סוף. 

נתניהו לא עושה את זה, כי הוא יודע את השלכות המהלך. הוא מפחד. יכול להיות שהוא עדיין לא בטוח שיש לו אור ירוק מוושינגטון. כך או אחרת, זה תלוי בו, ובו בלבד. על רקע זה, המלכודת שטמנה לעצמה כחול לבן השבוע מגוחכת עוד יותר מכפי שזה נראה ממבט ראשון.

הסיור של בכירי כחול לבן בבקעה נקבע הרבה לפני ההטרלה של בצלאל סמוטריץ' השבוע. המטרה הייתה פשוטה: מכיוון שהיה חשש שנתניהו ינסה (שוב) למנף את סיפוח הבקעה לפני הבחירות, פשוט להקדים אותו. הסיור לא אמור היה לנפק את הכותרות שניפק. ואז פרסמה דפנה ליאל את הידיעה על "יוזמת סמוטריץ'". זה אמור היה להטריל את נתניהו, לא את גנץ. אבל מי שהוטרל היה גנץ.

הוא כבר בבקעה, אז מה הבעיה להרים את הרף עוד יותר? דבר גרר דבר, ובסוף נאלץ גנץ להכחיש מה שאמר ולצייץ מחדש את מה שהכחיש בו־זמנית. הדרך המגושמת שבה זה אירע מעוררת סימני שאלה. יחד עם זה, צריך לציין שכחול לבן בכלל ובני גנץ בפרט הוכיחו בחודשים האחרונים כושר למידה והפקת לקחים מרשימים תוך כדי תנועה. אם השבוע הייתה תקלה חד־פעמית, אז מדובר במכה קלה בכנף. אם השבוע מסמן מגמה, זה ייראה יותר כמו טוטאל לוס.


ממול, אצל נתניהו, זה חמור בהרבה. הוא הרי יודע שסיפוח הבקעה הוא הימור מטורף שנזקו הפוטנציאלי גבוה מיליוני מונים מתועלתו. את הבקעה צריך לפתח, לא לספח. מתגוררים בה כ־5,000 ישראלים בסך הכל. תשתיות המים והחשמל מתפוררות. הצעירים עוזבים. נוכחותו של צה"ל על הירדן כגבול ביטחון לפחות עשור או שניים קדימה גם אחרי חתימת הסדר היא קונצנזוס לאומי. אז מה כל כך דחוף עכשיו?

אנחנו נטועים בעידן של בורות וטיפשות. יש נשיא אוהד בבית הלבן, העולם הערבי עבר תהפוכות ומלחמות, ולנו נדמה שהכל מותר. ההתנשאות הפכה לזחיחות, שהומרה בשחצנות ובחוסר אחריות. כדי להדגים את כל זה, להלן ציוץ של גברת בשם רוני ססובר. מדובר בחילונית המחמד של נפתלי בנט ואיילת שקד, שהתנוססה במקום התשיעי המכובד (אך הלא ריאלי) של ימינה בבחירות 2019 מועד א'. ססובר היא נערת העידוד של כל גחמות בנט במשרד הביטחון.

לפני קצת יותר משנה צייצה המועמדת לכנסת ססובר את הציוץ המטורלל הבא: "לפני שנה, כאשר מלך ירדן הודיע כי לא יאפשר את המשך המשטר המיוחד באזור נהריים וצופר, הורם המסך על הסכם ה'שלום' הכושל. עוד הסכם כושל של ממשלת רבין. ביום ראשון זה נגמר".


בהשוואה למצבור ההבלים הזה נראים ציוציו של יאיר נתניהו כלקוחים מספר הנימוסים וההליכות של חנה בבלי. נדמה לי שכדאי שבנט ימצא קצת זמן בין פרצי האנרגיה הבלתי נשלטים שלו במשרד הביטחון כדי להרביץ קצת מידע, היגיון ושכל ישר בגברת הזו. למרבה הצער, את רוב מה שאפשר להסביר לה אי אפשר לעשות מעל העמודים האלה משיקולי צנזורה. ובכל זאת: השלום עם ירדן הוא אחד המהלכים האסטרטגיים החשובים והמוצלחים ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. העובדה שהגבול הארוך מאוד עם ירדן שקט לחלוטין מאז החתימה על ההסכם אינה מובנת מאליה, אבל היא רק שולי השוליים של התשומות הביטחוניות האדירות שההסכם הזה מקנה לנו. 

ההסכם העניק לישראל עומק אסטרטגי עצום. הגבול שלנו משתרע, בעצם, במדבריות עיראק וירדן, מאות רבות של קילומטרים מכאן. ירדן הפכה לחיץ אסטרטגי בין ישראל לבין כל קואליציה צבאית או טרוריסטית ממזרח. אם יש לישראל אינטרס אסטרטגי עליון, הרי הוא שימורו בכל מחיר של בית המלוכה ההאשמי. כל דסקאי מתחיל באמ"ן יודע את זה. נדמה לי שגם רוב הישראלים. אלא שתחושת ה"אני ואפסי עוד" שמשתלטת עלינו בדמדומי עידן נתניהו מערערת את כל זה. למה לא לספח את הבקעה? יאללה. והנה עוד גאון: יואב גלנט, שר הביטחון הגולה, הצהיר השבוע מטירתו בעמיקם ש"בעלת הברית היחידה של ירדן זו ישראל". איזה גבר. הוא גורם לי להתגעגע לנפתלי בנט בעודו בתפקיד.

מי שמביט על כל זה ומתפוצץ הוא עמוס גלעד. עוד סמולן בוגד שמרעיל בארות של יהודים בזמנו הפנוי. "זה מזכיר לי לווייתנים", אמר לי גלעד השבוע, "הלווייתן במים הוא מפלצת רבת עוצמה. על החוף, הוא כלום. הביטחון שלנו תלוי בצורה יוצאת דופן ביחסים הביטחוניים המיוחדים עם הממלכה ההאשמית. העומק האסטרטגי שלנו הוא ירדן. ואצלנו כל מיני פוליטיקאים מפטפטים השכם והערב ומאיימים, ומתרברבים, וטוענים שאם הם לא יתיישרו ננתק להם ונפסיק להם ונעשה להם ואני פשוט מתפוצץ כאן. אני מודיע לך, אנחנו צריכים את ירדן יותר ממה שהיא צריכה אותנו.

הצהרות על סיפוח חד־צדדי מהוות פגיעה אנושה בליבת היחסים המדיניים־אסטרטגיים שלנו איתם, שהיא המעטפת של שיתוף הפעולה הביטחוני. השלום עם ירדן הוא מכפיל כוח אסטרטגי עצום. סיפוח חד־צדדי זה לא שגרירות. הם לא יוכלו לסבול את זה. גם כך היחסים איתם בשפל המדרגה. אם היינו משכילים לטפח את היחסים, לא היינו מאבדים את הנכסים שאיבדנו בנהריים וצופר. במקום להבין אותם, להציף אותם בשיתופי פעולה כלכליים, להגדיל את התמיכה הציבורית בשלום ולחזק את המלך, אנחנו עושים הכל הפוך. עשרות שנים עסקתי ביחסים שלנו מולם. אי אפשר לספר לי סיפורים. זה יכול היה להיראות אחרת".